טרו טווינס עדיין מתרגלים להבנה שהם לא אנדרגראונד

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב

---

עמית: בוקר טוב לזוכי פרס רוטשילד מה שלומכם?

איתמר: אנחנו בטוב. שנה החדשה ✨🕺

עמית: נכון. שנה חדשה, אולי תביא איזה בשורה?

אלמוג: יש רק בשורה אחת שכולנו מחכים לה 🙏🏻

איתמר: יאללה שתגיע כבר

עמית: נכון ועכשיו. סיימתם את 24 בבשורה טובה, זכיתם בפרס רוטשילד

איתמר: נכון, זאת היתה שנה קשוחה מאוד בארץ ובשנה כזאת לא ציפינו שגם דברים טובים יקרו. יש סתירה קשה לעיכול. זכינו בפרס אדמונד דה רוטשילד בתקשורת חזותית כמעצבים צעירים, שזה באמת תואר כבוד ענק. אנחנו עדיין מתרגלים להבנה שאנחנו לא אנדרגראונד

עמית: מבינה לחלוטין. אנחנו כביכול לא נותנים לגיטימציה לדברים אחרים לקרות. במיוחד כשמדובר באירועים חיוביים/אמנותיים. על מה היה הפרס?

איתמר: הפרס היה על מכלול עבודות שעשינו בשנים האחרונות. הגשנו לצוות הפרס עבודות שעיצבנו בתחום הטלויזיה- פתיחים לסדרות ואריזות גרפיות, בתחום הקולנוע והוידאו – קליפים שביימנו וסרטים שעיצבנו אמנותית 

עמית: רגע לפני שצוללים לעבודות שלכם… מה הרקע שלכם? איפה/מה למדתם?

אלמוג: למדנו יחד בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, היינו יחד בכיתה משנה א׳. סיימנו את הלימודים ב־2017 ומאז אנחנו עובדים יחד כדואו יוצרים

עמית: ואיך מגיעים לתעשיית הטלוויזיה/קולנוע?

איתמר: אנחנו עובדים יחד תחת השם טרו־טווינס, אנחנו לא באמת תאומים אבל מאוד מסונכרנים ביננו

איתמר תורן: הכרנו בבצלאל והתחברנו סביב הרקע המשותף. בהתחלה נמשכנו לדברים שונים מבחינה אסתטית ורעיונות, אבל עם השנים התחלנו לדבר אותה שפה, להיות מושפעים מהשראות דומות עד שהסתנכרנו

אלמוג: זה באמת הפתיע אותנו שלשם התגלגלנו, יש בבצלאל קורס בשם טייטל סיקוונס ששנינו לקחנו, מאוד אהבנו את העשייה בו אבל אז זה נראה כמו תרגיל דמיוני שעושים בלימודים. 

יום אחד אחרי שסיימנו את הלימודים קיבלנו שיחה מהמרצה שלנו, ארז גביש, שהיה גם ראש המחלקה. הוא הציע לנו לעשות את הפתיח האמיתי הראשון שלנו לסדרת ״העברים״ של אבות ישורון, ששודרה בכאן 11. משם התחלנו לקבל עוד כמה עבודות בתחום. אבל מה שבאמת ביסס אותנו כמעצבי פתיחים היה הפתיח שעשינו לסדרה ״חזרות״

איתמר: וזה מפתיע, כי כולם חשבו שהפעילות הזו במסגרת הקורס תהיה אזוטרית

אלמוג: הם לא ציפו להצלחה כזאת מסחרית, אחרת הם היו לוקחים סטודיו רציני ומוכר בתחום שיעצב להם את הפתיח 😅😅

עמית: זה הכי שווה. זה בא טהור ואותנטי. לפני מניירות וכו׳. מה הרקע האמנותי ש״בגינו״ הגעתם לבצלאל?

איתמר: שנינו הגענו לבצלאל מרקע של וידאו, אנחנו בוגרי מגמת קולנוע בתיכון. אני במקור מתל אביב, מגמת קולנוע בעירוני א׳, ואלמוג למדה קולנוע בתיכון אוסטרובסקי ברעננה. צילמנו, ערכנו וביימנו עוד לפני בצלאל.

הכרנו ביום הראשון של שנה א׳ בבצלאל, ובמהלך הלימודים התחברנו סביב הרקע המשותף. בהתחלה נמשכנו לדברים שונים מבחינה אסתטית ורעיונות, אבל עם השנים התחלנו לדבר אותה שפה, להיות מושפעים מהשראות דומות עד שהסתנכרנו 

עמית: זה בעצמו סיפור לסרט

איתמר: אגב סרט… האמת היא שאנחנו עובדים על משהו 👼

אלמוג: כן, עשינו כל מיני פרויקטים יחד במהלך הלימודים, היינו חברים לכיתה, משהו בלעבור יחד את תהליך הגיבוש הזה, לשמוע ביקורת, להכיר ולגלות עולם חדש, לעזור אחד לשני גם כשעובדים על פרויקטים שונים. כל אלו יצרו את זה שנהינו מתואמים ומשלימים

אינטואיציות חזקות ויכולת ניווט מדהימה

עמית: משמח. אבל רגע לפני על מה שאתם מתכננים הלאה, אני רוצה לשאול על העבודה על ״קרוב אלי״ עם תום נשר. זו פעם ראשונה שאתם עושים ארט לסרט?

אלמוג: לגמרי כן. תום הגיעה אלינו בהצעה שנעשה עיצוב אמנותי לסרט שלה. היא ראתה את העולמות הוויזואליים שעיצבנו ובנינו לקליפים שעשינו לאמנים מקומיים, ואמרה שזה משהו שחסר לה בקולנוע ישראלי ושהיא מציעה לנו לעבוד איתה ולהביא את זה למסך הגדול

עמית: חתיכת מחמאה

איתמר: נכון. מהצד שלה זה היה הימור כי אין לנו ניסיון בקולנוע

עמית: דומה קצת להצעה לעשות את הפתיח ל״עברים״

איתמר: נכון. אני למשל, הייתי נגד. אמרתי מה אנחנו צריכים את זה בואי נתמקד במה שאנחנו טובים בו. אבל אלמוג אמרה ברור שעושים את זה

עמית: חחח. בנות תמיד צודקות

אלמוג: מה ששכנע את שנינו ללכת על זה היה התסריט שתום כתבה: הוא היה מדהים והבנו שיש פה משהו חד פעמי שאנחנו חייבים להיות חלק ממנו

עמית: תסבירו להדיוטות איך עושים ארט לסרט? ברור שקוראים את התסריט ומה מכאן?

אלמוג: הצטרפנו להפקה בשלב מוקדם, עוד לפני שהיה צלם ושחקנים, עברנו עם תום על התסריט במטרה לגלות מהו העולם הוויזואלי של הדמויות, איך הוא מבטא את האישיות שלהן ואת מה שהולך להתרחש, הלכנו איתה לסיורי לוקיישנים ובחרנו יחד מה יתאים לסרט. אחרי זה התחלנו לשרטט ולתכנן כל לוקיישן לצרף לו רפרנסים, צבעוניות ואוביקטים שהיינו רוצים לראות בו

עמית: זה תפקיד מכריע ביצירת סרט. כמעט כמו של כותב התסריט והבמאי

אלמוג: סרט זאת עבודה משותפת. תום בעלת אינטואיציות חזקות ויכולת ניווט מדהימה: היא הרכיבה את הצוות המדויק לסרט שלה, היו שם הרבה תפקידים חשובים והיו עוד כמה הימורים על אנשים צעירים עם פחות ניסיון בתחום, שתום הביאה בשל האמונה שזה מה שהסרט צריך

אלמוג: תום בעלת אינטואיציות חזקות ויכולת ניווט מדהימה: היא הרכיבה את הצוות המדויק לסרט שלה, היו שם הרבה תפקידים חשובים והיו עוד כמה הימורים על אנשים צעירים עם פחות ניסיון בתחום, שתום הביאה בשל האמונה שזה מה שהסרט צריך

איתמר: היה כיף להיות 20 יום על סט צילומים ולהיות חלק מסרט קולנוע וברור שהתמכרנו ואנחנו מצפים להמשיך בתחום

אלמוג: אני מרגישה שחוויתי גילוי. התפקיד של עיצוב אמנותי נותן מקום לכל מיני יכולות שקיימות בנו. בקולנוע יש ריגוש ביצירת עולם משותף שנשאר, קפסולת זמן

עמית: זה בעיקר רחב הקף והכי יצירתי שאפשר והמעורבות וההשפעה על היצירה הסופית מאד גדולות

אלמוג: כן, בהחלט, זה רגע להגיד שאנחנו אומרים עיצוב אמנותי בגלל שאנחנו אחראים על הוויז׳ן, מעצבים ומתכננים, ואז עובדים איתנו מחלקת ארט שלמה, זאת עבודה עם הרבה אנשים מוכשרים שמוציאים את הדמיון למציאות

איתמר: ואחרי קרוב אלי המשכנו עם התפקיד של עיצוב אמנותי. בשנה שעברה עיצבנו את סרט הדוקו 6:30. שם יצרנו בעזרתם של 30 מתנדבים מודלים מיניאטוריים של הזירות השונות מאירועי ה7.10

אלמוג: זאת היצירה שהכי קשה לקבל עליה מחמאות, העיצוב בה נועד לשרת מטרה, להקל על הצופה לשמוע את סיפורי הניצולים מהטבח, אבל באמת קרה שם משהו מיוחד. נוצר צוות הוליוודי שהתגייס למטרה, המון יוצרים מוכשרים שרצו לקחת חלק

עמית: יש בתעשיית הקולנוע צמדים שהם דוגמה או מקור השראה עבורכם?

אלמוג: כמובן שיש צמדים קאנונים כמו האחים לומייר שהתחילו את הקולנוע, האחים כהן שהם השראה גדולה, אבל מהצעירים יותר שהשפיעו עלינו ועקבנו אחרי הקריירה שלהם יש את הדניאל׳ס, צמד במאים שעשו קליפים מדהימים. היינו צופים בכל קליפ שהוציאו, וכשהם עשו סרט הם שינו את המדיום כמעט. אני מדברת על ״הכל בכל מקום בבת אחת״ זה היה סרט שגרף את רוב הפרסים באוסקר בשנתו.

בזירה המקומית יש את הצמד וניה היימן וגל מוג׳ה שאנחנו מאוד מעריכים, הם פרצו פה את התקרה והביאו קול חדש לתעשייה

תפסנו את עצמנו כאנדרגראונד

עמית: אז במה אתם עסוקים כעת?

איתמר: יש המון פרויקטים עכשיו ובמקביל התחלנו ללמד בבצלאל

עמית: נייס, מה אתם מלמדים בבצלאל?

איתמר: התחלנו בסמסטר הזה להעביר קורס בבצלאל לסטודנטים בשנים ג׳־ד׳

אלמוג: אנחנו עושים איתם את מה שאנחנו הכי אהבנו לעשות בשנים האלו בבצלאל – קליפים

איתמר: בתכל׳ס זה קורס קליפ, אבל במקום שכל סטודנט יעשה קליפ משלו, אנחנו עובדים יחד ככיתה על קליפ אחד לאמן. שיר שיצא באמת כקליפ החוצה וישרת גם את הסטודנטים וגם את האמן. כל סטודנט מקבל 8 שניות מתוך השיר ובהן הוא יכול להתפרע וליצור סגנון משלו באנימציה, תלת־ממד, וידאו וכל מה שזז 

עמית: גלו לנו מי בר/ת המזל – מי האמנ/ית?

אלמוג: הילה רוח 😍 חיפשנו אמן ישראלי שיש לו טקסטים חזקים לעבוד איתם. דיברנו עם הילה והיא שלחה לנו כמה אופציות לשירים. היה שיר אחד שהיה פשוט בול פגיעה שמשקף את המצב שבו אנחנו חיים בארבע השנים האחרונות, שיר שמאפשר גם לסטודנטים פורקן לקושי והלחץ

עמית: ואתם? מה קורה אתכם כעת? מה הדבר הבא?

איתמר: אחרי שנים שבהן אנחנו יוצרים עולמות לסדרות, סרטים ושירים של יוצרים מוכשרים אחרים – אנחנו מרגישים בשלים ליצור יצירה שהיא פרי דמיוננו. כתבנו תסריט לסרט קצר (15~דק׳) ואנחנו עוד משכתבים ועובדים עליו. וכשהוא יהיה מוכן נוציא אותו לפועל. 

אחד הקשיים הכי גדולים ביצירה קולנועית זה תקציב. אנחנו רוצים ליצור עולם מרשים ויזואלית וגם רעיונית ובשביל זה צריך הרבה תקציב לימי צילום וצוות 🙂 כשניגשנו לפרס אדמונד דה רוטשילד אמרנו שאם נזכה, כל התקציב ילך להפקה שלו. אז אנחנו מאושרים כי זה אומר שהסרט יקרה!

עמית: רוצים להגיד לנו עוד משהו?

איתמר: נגיד את האמת, לא ציפינו בכלל לקבל את הפרס, היו איתנו את המועמדים הכי מוכשרים בתעשייה, תפסנו את עצמנו כאנדרגראונד, חשבנו שאנחנו מפוזרים על כובעים שונים ושקשה להבין מה בדיוק אנחנו עושים. 

אנחנו הכי אוהבים את המגוון ולעבוד מחוץ לגבולות ברורים. זה שקיבלנו את הפרס זה אישור למולטי דיסציפלינריות, שאפשר ומותר לעשות מגוון תפקידים ולערבב בין תחומים, להחליף טכניקות ולהחליף תפקידים, וזה משמח (:

אלמוג: ואני רוצה כמה איחולי סיום: שתמשיך להיות יצירה מקומית, שהתאגיד לא יסגר ושלא יהיו קיצוצים וצנזורים