הפריימים של תומר אפלבאום עוצרים את הרגע ואת הנשימה

חגית: ערב טוב תומר, מה שלומך אחרי פתיחת התערוכה ״בלגן מסודר היטב״ בגלריה אורית ושדי? בלגן?

תומר: בסדר, נהניתי מאוד

חגית: לא קל בתקופה כזו, ואתה רוב הזמן ממש בלב המערבולת של החיים כאן. איך החלטת לעשות רגע עצירה ולהתמקד?

תומר: האמת היא שאלמלא ינאי יחיאלי ששידך אותי לאורית ושדי זה לא היה קורה, לא הייתי כל כך אקטיבי בשדה האמנותי. מפעם לפעם כשפנו אליי להציג בתערוכות נעניתי ונהניתי, אך אני כל כך עסוק בחיים עצמם, ותוסיפי לזה הפרעת קשב, אז לא ממש יכולתי להתמקד בלהרים לעצמי תערוכה. אני אסיר תודה לשניהם

חגית: לפעמים צריך את המישהו הזה שיגע לנו בכתף. יפה. כצלם עיתונות אתה צובר באמת הרבה מאוד פריימים – חלק מהם אנחנו חוזרים ורואים בעדות מקומית, שבמקרה מוצגת ממש עכשיו במוזיאון ארץ ישראל והתערוכה שלך נפתחה כמעט במקביל. איך בוחרים מה ייכנס לתערוכת יחיד?

תומר: אני חושב שיש בזה חופש יותר גדול, כי כשאתה שולח לתחרויות בכלל ו״עדות״ בפרט, אתה מנסה לקלוע לטעם מסוים. כשאתה בוחר לעצמך – אתה נאמן למוזיקה הזו בראשך שרק אתה שומע, ולזכרונות שחיים בתמונות ולריחות שלהם. אתה גם חף מכבלי העריכה העיתונאית, הרבה מהתמונות בתערוכה צולמו עבור העיתון אבל לא הופיעו בו.

זה מה שהולך אצלי בראש. אין הפרדה, היום־יום שלי מורכב מזה. ביום ממוצע אני יכול לצלם מנעד אירועים מרע למעולה ומטרגדיות לחאפלות, וזה ששמים את כולם על אותו מישור

תומר: הבחירות לתערוכה נעשו באופן אינטואיטיבי. מרגע שידעתי שאני רוצה ״בלגן״ בחרתי תמונות משלל תחומים שיתחרזו וידברו ויגיבו לתמונות אחרות, וזה הפך למשחק כיפי, שבו אתה מחברים זוגות ושלשות וחמישיות של עבודות, שיקיימו מערכת יחסים עם התמונות שלידן, ליצירת מכלול שיעשה לך הגיון

חגית: אני קוראת גם את הטקסט שכתבת – שבו אתה מכניס את הצופים שלך לתוך הכאוס הזה, למה החלטת שאתה רוצה בלגן?

תומר: כי זה מה שהולך אצלי בראש. אין הפרדה, היום־יום שלי מורכב מזה. ביום ממוצע אני יכול לצלם מנעד אירועים מרע למעולה ומטרגדיות לחאפלות, וזה ששמים את כולם על אותו מישור – רואים שהם אותו דבר.

ויש בזה שקט, של סדר

חגית: רגעים אנושיים כולם. אני רואה עומק ודיאלוג עם עולמות של אמנות ותרבות וחברה בכותרות שאתה מעניק לעבודות (כי ברגע שהן יוצאות מהתפקיד היומיומי שלהם כצילומי עיתונות ועולות על קירות הגלריה הן הופכות ל״עבודות״).

ומעניין שאתה מקפיד על כותרת של מילה אחת. אהבתי. כמה דוגמאות: מייברידג׳ (סוס משטרה דוהר ברגע שכל רגליו באוויר); וונדרוומן (עינב צנגאוקר כצללית על רקע צמיגים בוערים); abigsplash בעקבות דיוויד הוקני 🙂 פריימים שבהם אתה עוצר את הרגע ״באוויר״

תומר: הכותרות ברובן הן מילה אחת, זה סוג של משחק מול מי שקורא שמות של צילומים – חידות, ציטוטים, בדיחות או תיאור ישיר של פרט, זה קצת סאטירה מחד וקצת אמירה רצינית מאידך. עינב היא באמת אישה מופלאה. הסוס באמת הדליק אותי בקטע המייבריג׳י; וגם הצילום של הספלאש בקטע ההוקניאי (ואני לא מכיר הרבה ציורים שלו)

חגית: אני מייד הרגשתי כמו בחידון כזה שנועד למי שמזהה. כמו עוד רובד של מידע – יותר עליך ועל העולם שלך מאשר על התמונה, שמדברת בזכות עצמה

תומר: אתמול באה לתערוכה חברה ששאלה אותי; מה זו התמונה הזו, מה מצולם פה, איפה זה, מי זה, בסוף שאלתי אותה אם כשהיא שומעת שיר היא מתקשרת לזמר לשאול על מה השיר ומה הכוונה מאחורי מנגינה והמילים? לה היה חשוב הסדר וההיגיון ואני מבין אותה, אני מוצא יופי באי סדר. לא חייב שכולם ידעו מה זה מה, אומנות אמורה להזיז רגש

חגית: אני מסכימה איתך. יש אנרגיה מסוימת בצילומים שהיא מעבר למטען האינפורמטיבי שלהם. לשם כך התכנסו לגלריה… ספר משהו על העולם שלך – מי אתה ומאין הגעת לצילום

תומר: הגעתי לצילום בסוף הצבא כשכבר לא עשיתי כל כך הרבה. יום אחד השאלתי מצלמה מחבר וצילמתי תרגיל שהיה ביחידה, נהניתי מאוד והתחלתי קצת לצלם פה ושם. עת השתחררתי הרופאים המליצו לי על ביקור בנמל התעופה 😊 הצטיידתי במצלמה עם פוקוס אוטומטי ויצאתי לנדודים במזרח. לקראת סוף הטיול גמלה בליבי ההחלטה ללמוד צילום.

ניסיתי להתקבל להדסה ובפעם הראשונה לא התקבלתי. שנה אחרי ניסיתי להתקבל גם להדסה וגם לבצלאל, התקבלתי להדסה ומהר מאוד הבנתי שצלם סטודיו אני לא אהיה וגם לא צלם טבע או אוכל, אהבתי להיות בחוץ. כעבור שנתיים סיימתי והלכתי בעקבות חברי לספסל הלימודים לעבוד בסוכנות שצילמה אז ל״הארץ״ בירושלים

חגית: אז כבר כמה שנים אתה ב״הארץ״?

תומר: אני בשנה ה־21 שלי. התמונה הראשונה שלי בעיתון הייתה פתיחת קשת רובינזון בכותל לתפילה, 20.8.2004 אני חושב

חגית: בין העוגנים שלך בעיתון, אני אוהבת במיוחד את מדור הטיסות (נכנסות /יוצאות) – אני מנסה לחקור את הדמויות לפני שאני קוראת. נראה כאילו החלטתם שהצילום יהיה אחיד, שנרגיש כאילו אנחנו שם והבליל הזה של האנשים שחולפים על פנינו, שבו ״כולם שווים״

תומר: במדור טיסות הצילום הוא ישיר ובעיניי מאוד אינפורמטיבי, המטרה היא להראות את כול הדמות עם החפצים שלה, ככה שהצופה יוכל לאסוף כמה שיותר מידע באופן תת מודע על הדמות לפני שהוא מגיע לטקסט. הצילום הוא נון־שלאנטי ולוקח כמה שניות, בגלל שהמרואיינים הם זרים לנו, אין מה להתעכב, מה גם שלא צריך יותר מכמה שניות. אכן המטרה היא שכולם שווים

היום הבידול הוא לא תמיד יתרון, ולא תמיד קיים. יש זילות וחוסר כבוד לעולם העיתונות ולתפקידה של עיתונות במערכת דמוקרטית, בד ובד עם מהפכת המידע, שבעולמה אתיקה עיתונאית לא קיימת לרוב

חגית: מה ההבדל בין להיות צלם היום לעומת לפני 20 שנה? הצילום שלך, של צלמים מקצועיים בכלל, מקבל את הבידול המגיע לו?

תומר: לא מזמן חזרתי וקראתי בקטלוג של התערוכה ״ זמן אפס״ של פבל וולברג, בשיחה עם משה ניניו האוצר הוא עונה על שאלה דומה באופן שהפתיע אותי מהבחינה שאני חש דברים דומים. היום הבידול הוא לא תמיד יתרון, ולא תמיד קיים. יש זילות וחוסר כבוד לעולם העיתונות ולתפקידה של עיתונות במערכת דמוקרטית, בד ובד עם מהפכת המידע, שבעולמה אתיקה עיתונאית לא קיימת לרוב.

אני מרגיש שהאתגרים והתחרות של עיתונות בכלל וצילום עיתונות בפרט הם סיזיפיים הרבה יותר משהיה לפני 20 שנים. כלכלית ביחס לעבר, יותר קשה להתקיים, כי תקרת המשכורת של מקצוע הצלם ביחס ליוקר המחיה מקשה מאוד. לכל אדם בוגר יש מצלמה בכיס והטכנולוגיה בניידים רק משתפרת, יש המון אנשים שמצלמים טוב ויפה וההבדל היחיד בינם לבין צלמים מקצועיים הוא שלצלמים מקצועיים משלמים. זו המציאות

חגית: צלמים מקצועיים גם עובדים בזה, ולא מצלמים באופן רנדומלי (או אובססיבי). מאיזו תקופה העבודות בתערוכה?

תומר: מעשרים השנים האחרונות

חגית: יש כאלה שאתה עוקב אחריהם, חוזר אליהם לאורך השנים ?

תומר: מעניין אותי בעיקר לחזור לא.נשים שפגשנו במדור טיסות, שהותירו בי סקרנות לגלות מה נהיה איתם. במלאות עשור למדור, לפני שנתיים, עשינו זאת וזה היה כיף גדול להיפגש עם הדמויות שוב ולראות איזה שינוי חל בהם

חגית: מה הכי מעניין אותך אישית / חשוב לך / ממלא אותך סיפוק?

תומר: אני מאוד אוהב מושגים ישנים של אבות הצילום ״visualization״ של אנסל אדאמס, שבשבילי מבטא את היכולת לדמיין את התוצאה לפני שאתה בכלל מגיע לצילום; ״הרגע המכריע״ של אנרי קרטייה ברסון. כשאני מרגיש שהצלחתי לקיים את ההרמוניה הזו בפריים, יש בזה חוויה דתית

הציבור הישראלי משלם מחירים נוראיים, וגלי ההדף שזה שולח לעמוד השדרה האבולוציוני של עם – אי אפשר לדעת מה יצמח מהם

חגית: אתה מצלם גם את המשפחה והחברים?

תומר: כשהם מרשים לי אני מצלם 😊 בתערוכה היה צילום של בני הצעיר, ללא פנים. שכחתי לומר לו ולבקש את רשותו… בערב הפתיחה הגענו מוקדם לחלל והוא ביקש שנוריד אותה וזה מה שקרה

חגית: אתה רואה לפעמים את הרגעים הכי קשים של המרחב שלנו. אפשר להיות אופטימיים? מה תאחל לך/לכולנו לשנה החדשה?

תומר: אופטימיות היא בחירה. היא לא הבחירה הפשוטה והקלה, אבל נפשית היא בריאה יותר. מתרגל אופטימיות, לא כל היום ולא כל יום. אני לא פסימיסט, כי זה דורש מחויבות גדולה מדי. אני רוצה להאמין שחלק מהכאוס שמתחולל בעולם יירגע והוא יחזור להסתובב ברוגע על צירו. שיחזירו את החטופים ותיגמר המלחמה.

הציבור הישראלי משלם מחירים נוראיים, באופן שקשה לאמוד או לתפוס, וגלי ההדף שזה שולח לעמוד השדרה האבולוציוני של עם – אי אפשר לדעת מה יצמח מהם. צריכים להרבות טוב ואור בעולם, אין ברירה כל כך

---

בלאגן מסודר היטב | תומר אפלבאום
גלריה אורית ושדי, בן יהודה 92, תל אביב
נעילה: 15.2