כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
ורד שדות, ZOOMIMG
ורד שדות, ZOOMIMG, מתוך עדות מקומית 2020

סיכום 2020 / עדות מקומית - השנה שלא הייתה

״החולי כבר היה כאן, הקורונה האיצה תהליכים ואילצה את כולנו להסתכל פנימה״ אומרת דנה וולפיילר ללקין, האישה שיזמה את ״עדות מקומית״ שתיפתח ביום חמישי במתחם מידטאון תל אביב, באוויר הפתוח ובחינם (אך ללא התערוכה העולמית)

חגית: בוקר טוב דנה, מה שלומך? כבר מתרגשים?

דנה: בוקרררר, בטירוף! אני מרגישה כמו ב־2003, השנה הראשונה של התערוכה, כמו לידה מחדש

חגית: 17 שנה! איפה היית אז ואיפה את היום?

דנה: וואו… שאלה קצרה לתשובה נורא ארוכה 

ההתחלה כמו כל התחלה הייתה נורא מורכבת, לבסס אירוע תרבותי, לזכות באמון הצלמים – שזו קהילה מאוד מאתגרת בפני עצמה – וכמובן לבסס את התערוכה כאירוע שנתי, עם קהל נאמן שמחכה לו. אני מרגישה שבשני האתגרים האלו השגתי את המטרה.

ב־12 השנים האחרונות מצאתי בית חם ותומך במוזיאון ארץ ישראל. החיבור עם המוזיאון איפשר לי ולכל המערכת להתמקד בתוכן ובאיכויות האוצרותיות, במפגשים שונים במהלך התערוכה ובתצוגה מוזיאלית ברמה גבוהה.

השנה האולם הקבוע שלנו במוזיאון תפוס עם הביאנלה לאומנויות ולעיצוב אז נדדנו ואנחנו מתארחים במתחם מידטאון. המעבר שהתחיל מכורח יצא לטובה בנסיבות הקורונה – כך התערוכה תוצג באוויר הפתוח ובחינם, בחסות מידטאון.

לפעמים כשאני פוגשת אנשים חדשים ועולה השאלה: ״אז מה את עושה בחיים?״, אני מתחילה להסביר וקצת מסתבכת, ואז אני מזכירה את השם עדות מקומית ומקבלת פידבק חם ונלהב וזה מאוד מחמם את הלב

דנה וולפיילר ללקין

דנה וולפיילר ללקין. צילום: טל שחר

חגית: הפכתם למושג ידוע ומזוהה, הישג לא מבוטל בעידן ההצפה במידע. ואם כבר הרמת להנחתה, אז גם אני אשאל: זה מה שאת עושה, או שיש לך עוד כובעים?

דנה: ראשית עדות מקומית זו עבודה לאורך כל השנה. לא באותה אינטנסיביות, אבל מעורבות תמידית. בנוסף לאלה אני מארגנת תערוכות נושא מתוך עדות, ובזמן האחרון התחלתי להרצות לקבוצות תלמידים וסטודנטים על צילום ואקטיביזם.

חוץ מזה אני אחראית גם על תערוכת צילומי הטבע, שגם היא מוצגת בקביעות מדי שנה במוזיאון ארץ ישראל. כמו עדות מקומית ו־World Press Photo, גם תערוכת צילומי הטבע מורכבת משתי תערוכות, עולמית ומקומית 

חגית: לא ידעתי שזה גם מפעל שלך 

דנה: לגמרי מפעל חיי. יש לי שלושה בנים ו״עדות״ היא הבכורה, לא ברמת סדר החשיבות אבל היא הייתה קודם ולגמרי יצאה מתוכי 🙂

חגית: והאקטיביזם שלך מתחיל בזה שלא רק הבאת לארץ את WPP אלא יסדת את ״עדות מקומית״, שמכפילה את הקף התערוכה ונותנת במה לצילום התיעודי המקומי (ולא הייתה קיימת במקומות אחרים בעולם, שבהם התערוכה מוצגת)

דנה: התערוכה העולמית WPP הפכה להיות החלק הקל של העבודה. היא מתוכננת כתערוכה נודדת ומראש עוצבה לתצוגה במעל 100 אתרים ברחבי העולם. העבודה מול הצוות ההולנדי, שם מקור התערוכה, תמיד נעימה ומקצועית. העבודה כאן היא בעיקר תרגומים ועיצוב החלל באופן שיתמזג עם המקום, התערוכה והתערוכה האחות המוצגת לצידה.

הפגנה בכיכר פריז, יולי 2020

שרון אברהם. הפגנה בכיכר פריז, יולי 2020

מפגינים ליד ביתו של ראש הממשלה

רענן כהן. מפגינים ליד ביתו של ראש הממשלה, יולי 2020

סגר בתל אביב

גיא יחיאלי. סגר בתל אביב, אפריל 2020

birds

דנה: העבודה על ״עדות״ מורכבת פי כמה וכמה. מבחירת אוצר/ת דרך ריענון התחומים, דגש על תחומים מסוימים, כמו תחום הווידאו, שמאוד חיזקתי השנה; מציאת משאבים להענקת פרסים; בניית התערוכה מאפס כל פעם. 

וכמובן האירועים התומכים בזמן התערוכה, שחשובים לצורך חיזוק הבימה עבור היוצרים: לאפשר להם להשמיע את קולם ולגעת בנושאים הקשורים לצילום, תקשורת, המצב של צילום העיתונות כיום ועוד

חגית: ויש לך תחושת אחריות, לשקף את העולם דרך התערוכה?

דנה: אני מרגישה שבהצגת התערוכה יש מן המהלך האקטיביסטי. התערוכה מציגה מדי שנה נושאים חברתיים חשובים מאין כמוהם, שפעמים רבות מוצאים את עצמם בשולי החדשות והתקשורת. בידוד של נושא מסוים בתערוכה מאפשר למבקרים להתבונן ולהפנים באופן נקי יותר, ואולי כך הוא מצליח לנגוע יותר.

אני חושבת שזו העוצמה האמיתית של התערוכה ושבזכותה היא נוגעת בכל כך הרבה אנשים מדי שנה. אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות הוא פשוט לשבת באיזו פינה בתערוכה ולהתבונן במבקרים, בתגובות שלהם, בהתרגשות שלהם. לפעמים צער, כעס, צחוק, זיהוי עצמם בסיטואציה, הבנה אחרת של נושא שהם נחשפים אליו, ויכוחים

מציאות של רכבת הרים

חגית: איכשהו יש לי הרגשה שהשנה הכל ייראה אחרת – גם בתכנים, גם במיקום אולי גם בהתנהגות הקהל

דנה: זה מאוד נכון. עדות מקומית מוצגת השנה, לראשונה מזה 17 שנה, ללא התערוכה העולמית לצידה. אנו מתמקדים בתערוכה המקומית והשתדלנו לתת מקסימום גודל, בכדי להשתלב ולבלוט במרחב הפתוח

חגית: למה אין World Press Photo? דווקא בשנה הזו, מצד אחד העולם נסגר, מצד שני היה נראה שהאנשים בכל מקום מגלים מעין סולידריות וקרבה. והיו גם אירועים משמעותיים מאוד שכדאי לחזור אליהם, כמו מחאות השחורים; הסגרים ושירת המרפסות באיטליה; המעקבים אחר אזרחים בסין…

דנה: משאבים… בעיקר מימון. התערוכה העולמית היא תערוכה מאוד יקרה להפקה. במציאות של תערוכה חינמית לקהל הרחב, ועם הזמן המוגבל שעמד לרשותנו להכנת המקום הסופי, זה היה בלתי אפשרי.

לכן אני מתייחסת השנה ללידה מחדש של התערוכה, וזה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה מובנים. זו שנה משוגעת, ואני מרגישה באופן אישי שאני בנסיעה אינסופית ברכבת הרים; אינסוף עליות וירידות, אתגרים שאני חייבת להודות שלא צפיתי, מציאת פתרונות ואז שוב, רי־שאפל ומציאת פתרונות חדשים. גיליתי על עצמי שאני יודעת להדחיק יופי יופי  אולי מתוך אופטימיות ואולי מתוך נאיביות. 

בקורונה א׳ חשבתי ש״עדות״ מוגנת כי יש עוד ה מ ו ן זמן עד דצמבר… אני נזכרת עכשיו במהלכי חודש מאי וזה נראה לי לפני שנים, עבר כל כך הרבה מאז. מצאתי פתרון לחלל ייעודי לתערוכות צילום, שהיה אמור להיפתח בדרום העיר – ושבינתיים נדחתה פתיחתו בגלל קשיי התקופה. משם לחללים אלטרנטיביים ולבסוף לאופן התצוגה הסופי – במתחם מידטאון תחת כיפת השמיים ועל גבי קירות המבנים

חגית: נשמע מעייף ומאתגר

דנה: אני אמנם עייפה מהתהליך המורכב והמאתגר, ולעיתים מאכזב, אבל (וזה אבל משמעותי) גם מאוד מחוזקת. מחוזקת מהתמיכה האינסופית של חברי המערכת ומהשותפים לדרך ומהצלמים. אני באמת מרגישה שהתקופה אילצה אותי לחשוב מחוץ לקופסה, להיזכר בחשיבות של עדות עבורי ועבור המשתתפים והקהל וכמה עוצמה יש בזה. 

כוחות צה״ל ברמת הגולן

גיל אליהו ביניאט. כוחות צה״ל ברמת הגולן, יולי 2020

תנים בפארק הירקון

עופר וקנין. תנים בפארק הירקון

אוניית משא שנסחפה לחוף באשדוד

אריק סולטן. אוניית משא שנסחפה לחוף באשדוד

דנה: התצוגה בחוץ אילצה את כולנו ליצירתיות ולהתמודד עם נתוני שטח אחרים לחלוטין תוך שמירה קפדנית על איכויות הדפסה, חומריות, אוצרות, הצגת עבודות וידאו בחלל נפרד במתחם. יחד עם זאת הצלחנו להרים תערוכה תוך שמירה וציות למגבלות הקורונה, להציג את התערוכה במלואה, ובפעם הראשונה באופן חפשי לקהל הרחב

חגית: אתם עובדים השנה בלי המימון ממכירת כרטיסים, זה הפסד אדיר. גייסתם מימון ממקורות מסחריים?

דנה: אנחנו כגוף מייסד ומפיק אף פעם לא מסתמכים על הכנסות ו/או כיסוי עלויות ממכירת כרטיסים. הגוף המארח, בדרך כלל המוזיאון והשנה זה מידטאון, הם הגוף המממן הראשי (שמאפשר את כניסת הקהל ללא תשלום). בנוסף יש לנו שותפויות רבות שנים עם גורמים תומכים כמו עיריית תל אביב, וויינט, אופק ארט וסמסונג, וגם השנה לשמחתי הרבה הם איתנו

חגית: התערוכה מתוכננת תחת כיפת השמים – אחרי פסטיבל הצילום ואוהבים אמנות, נראה לי שהישראלים לומדים ליהנות מהמזג אוויר שיש כאן, ועדות מקומית מגיעה בול בזמן במקום שוקי חג המולד בברלין ובאמסטרדם… 

דנה: אני מקווה לגשמי ברכה בין עשר בלילה לשבע בבוקר  ושמש חורפית נעימה במשך היום 🙂

חגית: הרבה אנשים מתייחסים לשנת 2020 כשנה אבודה. שנה שבה הכל הצטמצם וכל כך הרבה דברים לא קרו. זה מתבטא בצילומים או שמתגלה ההיפך? התערוכה מספקת מעין מבט לאחור, היו לך תגליות ותובנות?

דנה: אני חושבת שהדבר המשמעותי ביותר שקרה השנה הוא שכולנו נקראנו להפנות מבט פנימה, לתוכנו, לסביבה הקרובה שלנו, למשפחה לקהילה. פחות להתפזר יותר מצומצם ואישי

השנה נקראנו להפנות מבט פנימה, לתוכנו, לסביבה הקרובה. במבט רטרוספקטיבי על השנה שחלפה – מצד אחד כביכול לא קרה הרבה בגלל הקורונה והסגרים, ומצד שני הייתה אינטנסיביות, שדברים מלפני חצי שנה כבר נראים נוסטלגיים

אוהדי הפועל תל אביב צופים באימון מבעד לגדר

יובל דניאל. אוהדי הפועל תל אביב צופים באימון מבעד לגדר

גן צ׳רלס קלור תל אביב

אילן בן יהודה. גן צ׳רלס קלור תל אביב, יוני 2020

תומר אפלבאום, דגל שחור

עודד בלילטי

עודד בלילטי

דנה: התערוכה מספקת מבט רטרוספקטיבי על השנה שחלפה. מצד אחד כביכול לא קרה הרבה בגלל הקורונה והסגרים, ומצד שני קרו בשנה הזו כל כך הרבה אירועים משמעותיים, באינטנסיביות, שדברים מלפני חצי שנה כבר נראים נוסטלגיים 🙂

חגית: תוכלי לתת כמה היילייטס?

דנה: לדעתי, שתי התמונות המובילות של השנה הן תמונתו של תומר אפלבאום, באחת ההפגנות הראשונות של הדגלים השחורים בכיכר רבין בסוף הסגר הראשון – תמונה עוצמתית, שיש בה כל כך הרבה. צילום הרחפן מציג ריחוק חברתי ושמירה מופתית של 2 מטר אחד מהשני, ובלב הכיכר האנדרטה לשואה ולתקומה, מגן דויד מושלם במבט מלמעלה.

צילום הרחפן של תומר אפלבאום מציג ריחוק חברתי ושמירה מופתית של 2 מטר אחד מהשני, ובלב הכיכר האנדרטה לשואה ולתקומה, מגן דויד מושלם במבט מלמעלה. התמונה של עודד בלילטי צולמה כשלושה חודשים אחרי זו של אפלבאום. כאן כבר אין ריחוק ובטח שלא איפוק

התמונה השנייה היא של עודד בלילטי – היא התמונה שהפכה לסמל המאבק וההפגנות. היא צולמה כשלושה חודשים אחרי זו של אפלבאום. כאן כבר אין ריחוק ובטח שלא איפוק. תמונה של מחאה שהיא ההיפך מזו הראשונה. ברור שהצלם נמצא ממש קרוב למצולם שלו והוא מכוון את מצלמתו מגובה נמוך, הדמות המצולמת כורעת ברך והצלם יורד לגובה של המצולם. צבעוניות חמה, העוצמה של סילון המכתזית שעובר מעל המפגינים המנסים להתחמק ולהישמר וגם כאן דגל הלאום שמוחזק בעיקשות על ידי הדמות המרכזית, המפגין שכורע תחת עוצמת הסילון.

יש את התצלומים של עופר וקנין ושל אוהד צויגנברג, השתלטות חבורת התנים על פארק הירקון וחזירי הבר בחיפה. אלה תצלומים שמעלים בי חיוך ובו בזמן חשש, חזון אפוקליפטי משהו. סדרת הצילומים של ליאור חורש מציגה פן אסקפיסטי, פנטזיונרי, שמרוחק מההוויה היומיומית ואיום המגפה. דמויות צבועות בצבעים חזקים, ערומות או מכוסות, מוצבות כמיצג בטבע, כאילו נוצקו מחדש ולחוויה חדשה ומפתיעה

חגית: ומה בתחום הווידאו

דנה: אני יכולה לציין בגאווה שלוש נשים יוצרות, שכל אחת מהן מציגה עבודה חשובה, חכמה ומשמעותית מאוד בעיני. עבודתה של רונית זיו ״כתרנגולת״, מטפלת בנושא הכואב של אלימות נגד נשים, באופן מקורי ומעורר חשיבה. 50 רקדניות הרוקדות במעין ריקוד שרשרת, בגב חשוף, מביאות לידי ביטוי את לב העניין: ״כשאנחנו מתות אין לנו פנים וכשאנחנו חיות אין לנו גב״.

אוהד צויגנברג

אוהד צויגנברג

חן ליאופולד יצרה עבודה על המחאה בבלפור, שבה היא שזרה באופן פשוט וחכם אמירות של פוליטיקאים שהתפרסמו בתקשורת כנגד המחאה, שמולן היא מראה תצלומי תקריב של המוחים: משפחות, ילדים, פנסיונרים, צעירים עם דגל הלאום, וכך נוצר דיוקן רב פנים של המחאה.

השלישית היא שרינה רוזנר, (שגם קיבלה את פרס היצירה מטעם ארגון ״שומרים״). רוזנר היא צעירה שנולדה וחיה מעבר לקו הירוק, והיא מתמודדת עם התיוג הבעייתי של המקום ממנו היא באה ואותו היא אוהבת. זו עבודה מאוד אישית, כנה ואמיצה, על קונפליקט פנימי וחברתי, מורכב ומשמעותי לחיינו כאן, ויחד עם זו היא מציגה צילומי טבע מרהיבים

חגית: וזו המשמעות של להתמקד במקומי ולראות את הסביבה הקרובה באופן אחר 🙂 העולם יצטרך לחכות?

דנה: זו היתה החלטה מאוד קשה עבורי, כולנו כבר השקענו עבודה רבה בתערוכה העולמית, בתרגומים, בהעמדה ובסידור התערוכה, אך במצב שנוצר זו ההחלטה המתבקשת – התמקדנו ביצירה המקומית ובתערוכה שיש בה חשיבות כל כך גדולה השנה.

אני מרגישה שמהרבה בחינות התכתיבים הביאו בסופו של דבר לטיוב התערוכה. נקווה שבשנה הבאה הכל יחזור לסדרו ונחזור למשכננו הוותיק והטוב ולתצוגה המשמעותית של שתי התערוכות זו לצד זו… זו התכנית 🙂

חגית: עם כל מה שאת רואה – בתערוכה ומחוץ לה – את אופטימית לקראת הבאות?

דנה: אין לי ברירה… אני חייבת להיות אופטימית, אחרת יהיה לי מאוד קשה עד בלתי אפשרי להמשיך הלאה בתחום שלי. ברמה החברתית והפוליטית, החולי כבר היה כאן המון המון זמן. הקורונה האיצה תהליכים וסייעה בחשיפת החולי.

לעיתים צריך משהו קיצוני שגדול מכולנו בכדי להרעיד את הסף, ואולי אפילו לשבור כדי להקים מחדש. אני בהחלט מקווה לקצת יותר סולידריות ואחווה… אולי; מי יודע 🙂


עדות מקומית
אוצר: אלדד רפאלי
מידטאון, דרך בגין 144, תל אביב
פתיחה: 24.12; נעילה: 23.1.2021 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. מיכה בר-עם

    יישר כוח!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden