״סודה״: סרט שהוא משקה פלאט, במקום מוגז ומרענן

ליאור רז ורותם סלע ברומן סוער – אלו בערך הכותרות שמתנוססות סביב קידום הסרט החדש ״סודה״, בכיכובם של שני הסטארים. לפני שצוללים לשאלה התהומית האם הרומן ביניהם באמת סוער או לא, כדאי לתת הקשר רחב יותר.

בסרט הנ״ל, פרי עטו ובימויו של ארז תדמור (בחורים טובים – בקרוב הטרילוגיה), המבוסס על סיפור אמיתי, ליאור רז מגלם את שלום גוטליב, מנהיג קבוצת פרטיזנים לשעבר, ניצול שואה בהווה של שנת 1956 ופועל במפעל לייצור סודה ביישוב בדרום הכנרת. שלום, שנשוי לגיטה הכבויה (נטע שפיגלמן) ואבא לאסתי (סיוון תדמור) מנצל את כישורי המנהיגות שלו גם בישראל הצעירה ומקיף את עצמו בחבריו הוותיקים, שהם גם חייליו ועושי דברו.

בקיצור, הוא מנהיג כנופייה בלתי רשמית של אנשים אלימים שבטוחים שהם פועלים לטובת ורווחת שאר התושבים. בפועל, הפעילויות האלימות שלהם מעוררות אצל שלום תחושות אמביוולנטיות, כמו כל גיבור מיוסר.

השגרה האפורה של היישוב מתערערת עם הגעתה של אווה (רותם סלע), תופרת שרמנטית שמסובבת את ראשי הגברים בשכונה וגם מעוררת את סקרנותו של שלום. לאט לאט השניים מתקרבים ונרקם ביניהם רומן. אבל הכל שוב מתערער כששדים מהעבר החשוך מתחילים לצוץ ואווה נחשדת על ידי הניצולים כמי שתפקדה כקאפו באושוויץ, וכך הצילה את עצמה ואת בתה.

כל סיפור הרומן של שלום ואווה לא מסעיר במיוחד. קשה להאמין ששתי הדמויות הללו חושקות זו בזו. הדמויות לא מייצרות אמפתיה ומשאירות את הצופה ברוב הפעמים אדיש למתרחש

לא מדובר בסרט רע, אבל הוא לא מתקרב ברמתו לרמת הסטורי־טלינג שתדמור הגיש בכישרון רב בבחורים טובים 2; ובמקום סודה מוגזת ומענגת יש כאן משקה פלאט נטול גזים ומבאס. אחד החסרונות הבולטים של ״סודה״ הוא היעדר אמינות משווע.

זה מתחיל עם המבטא שלא קיים. יש בו קבוצה גדולה של עולים חדשים, ניצולי שואה ובעלי פז״ם צנוע של שמונה שנים בלבד בישראל – אז איך העברית שלהם כל כך רהוטה בלי בזיק של מבטא או שיבושי לשון? מה שעבד ב״הקיץ של אביה״ או ב״פעם הייתי״ לא יכול היה לעבוד גם פה? זו בחירה אמנותית לא ברורה ומכעיסה אפילו, כי מדובר במצרך אלמנטרי שקשור לרוח התקופה.

לצד המבטא שלא קיים, גם כל סיפור הרומן של שלום ואווה לא מסעיר במיוחד. קשה להאמין ששתי הדמויות הללו חושקות זו בזו. הדמויות לא מייצרות אמפתיה ומשאירות את הצופה ברוב הפעמים אדיש למתרחש – גם אם יש סיכון בעצם קיום מערכת היחסים האסורה הזו – זה לא ממש אכפת.

עם הרומן הלא מפותח, מגיע גם סיפור הקאפו/לא קאפו שהיה זקוק לליטוש ועיבוד נוסף. זה מגיע בילט־אין עם דרמה קצת שטוחה שלא עוזרת לכל הסיפור להתרומם, כפי שהיה מגיע לו באמת.

יש בסרט בסיס טוב ליצירה של קונפליקטים מהותיים וחזקים סביב נושא קריטי ועמוס ברגשות, אבל תדמור לא משכיל לפתח אותם לכדי פיקים בועטים בבטן. בסופו של דבר התוצאה שמתקבלת היא עמומה וקהה, שלא מצליחה לרתק על אמת.

ובכל זאת, יש כמה נקודות טובות שהופכות את ״סודה״ לסרט שכדאי לצפות בו. קודם כל זה ארז תדמור, כי למרות התסריט שהיה זקוק לפיתוח יתר, האיש עדיין יודע סיפור טוב מהו. הוא מצליח להפיק מהשחקנים שלו את המיטב ובפרט מנטע שפיגלמן המצוינת. דווקא הדמות של גיטה, עם המהפך הקליל שהיא עוברת, מצליחה לכבוש את הלב.

ראוי גם לציין את השחזור התקופתי הנאמן דרך התפאורה, הלוקיישן הטברייני והתלבושות, לצד עיסוק מהותי בשדי העבר של ניצולי השואה שלא מפסיקים לרדוף אותם. בנוסף, הבת של תדמור מעניקה הופעה חמודה ביותר ואחראית גם לטוויסט מפתיע בסגנון קייזר סוזה ב״החשוד המיידי״. אבל גם במקרה הזה, המניעים שלה לא מפותחים מספיק והיה צריך לתת לה הרבה יותר מקום.

בשורה התחתונה, ״סודה״ הוא סרט טוב אבל קשה שלא לזעוק שהוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב. יש בו נקודות תורפה מעצבנות שמוציאות ממנו כל זיק של אמינות תקופתית, וזה מציק. הדמויות והאירועים היו זקוקים לפיתוח ראוי, מה שהיה מספק להם אופי עגול ומשמעותי הרבה יותר.

---

סודה
בימוי: ארז תדמור
96 דקות; ישראל, 2024
3 כוכבים