זמיר שץ: לא מאמין באפשרות של בריחה מישראל

חגית: הי זמיר, מה שלומך? ברכות על התערוכה החדשה ״מוזמביק״

זמיר: שלומי סביר ותודה ♥

חגית: מהתערוכה החדשה עולה אמן חדש־ישן, ציור נאיבי פנטסטי, משהו שונה לגמרי מהציורים של השנים האחרונות

זמיר: אלו ציורים שממשיכים קו שהתחלתי בו לפני כ־11 שנים, נטשתי אותו וחזרתי אליו ואולי השתכלל. במקביל לתערוכה אמור לצאת ספר רישומים מ־2013-2015 ובהם אפשר לראות את ההמשכיות או את נביטת הרעיונות

חגית: ראיתי קצת מזה באתר הישן שלך, ובאמת זיהיתי את החזרה לקו שהיה שם. היה לך טו מאץ׳ מהריאליזם? הרחקת – גם במסע וגם בציור?

זמיר: לא היה לי טו מאץ׳, אני מאוד אוהב ריאליזם ואף התחלתי את העבודה על התערוכה בציורים ריאליסטיים שהיה משולב בהם צילום וציור חופשי מהדימיון, ציורים שניסו לתעד את החוויה שעברתי בביקור במוזמביק. רצה הגורל ונפל עלינו האסון או המחדל של ה־7 באוקטובר וזה גרם לי לעצור ולהתחיל לצייר אחרת

זמיר: הריאליזם אצלי תמיד בא מהמקום של ללמד את עצמי לרשום לעבוד עם צבע ולהשתפר טכנית, ככה שתמיד במקביל לרישום/ציור חופשי ניסיתי גם לשמור על שגרה של רישום מהתבוננות

חגית: טוב, השתפרת מאוד 🙂

אז בגוף העבודות הנוכחי – התחבר לך מסע אמיתי למוזמביק, עם ״בריחה מנטלית״ מהאירועים כאן? כאמור – מרחיק עדות, מצד שני הכותרת ״מוזמביק״ מעוררת סקרנות לאיזו טרה אינקוגניטה, עולם תמים / אפל / זר

זמיר: כשהייתי במוזמביק זה הזכיר לי את ישראל ואת הכיבוש, ועסקתי ביני ובין עצמי בעריכת השוואות. כשחזרתי לכאן ניסיתי לעבוד על זה, אבל מהרגע שהתחיל כאן הסיוט הקולקטיבי, הציור שלי מיד הופנה למה שקורה כאן.

את השם ״מוזמביק״ לתערוכה בחרה האוצרת, מיה פרנקל טנא. לי זו נראתה קצת בריחה, כי התערוכה אמנם התחילה ממוזמביק אבל עוסקת מבחינתי בכאן ועכשיו

זה הזכיר לי את ישראל ואת הכיבוש, ועסקתי ביני ובין עצמי בעריכת השוואות. כשחזרתי לכאן ניסיתי לעבוד על זה, אבל מהרגע שהתחיל כאן הסיוט הקולקטיבי, הציור שלי מיד הופנה למה שקורה כאן

חגית: אני מבינה את הבחירה. כולנו צריכים אופציות בריחה, לא?

זמיר: אני לא מאמין באפשרות של בריחה מישראל ☺

חגית: והנסיעה שלך מוכיחה את זה. אני נוטה להסכים. היא תקועה בליבנו

זמיר: בגילי, ישראל נמצאת בכל רמ״ח איברי, במחשבותיי, בשפתי ובחלומי

חגית: מה שזורק אותי ל״חביבתי – מדינת כל אזרחיה״, העבודה שלך מלפני עשור, שנמצאת באוסף הישראלי של מוזיאון תל אביב לאמנות. בעיניי, אסוציאטיבית, היא מתחברת למה שאתה עושה בתערוכה הנוכחית. משהו יותר נאיבי

זמיר: אני פחות רואה את הקשר, מבחינתי ״חביבתי״ היה ניסיון להחזיר אליי אהובה ולברוא עבור שנינו חברה מגוננת שבה יש מקום לכולם. זו הייתה כוונתי ומן הסתם, לצופים היו תובנות אחרות ממנה, וזה בסדר גמור

חגית: ואתה לא חושב שזה קשור? בעיניי משהו ב״ניסיון לברוא חברה מגוננת״ קשור לנאיביות המודגשת שבה הציורים כעת מגיבים למציאות שלנו 😊

זמיר: אולי זה קשור, לא חשבתי על זה ככה. אני כן מודע לזה שהציור או הכתיבה שלי מנסים לתקן את העולם, למרות שזה כמובן פתטי.

התערוכה החדשה היא בעבורי רפלקסיה וקינה על המציאות שאני חווה כאן יחד עם כולם. אולי רפלקסיה היא לא המילה המדוייקת. אולי יותר נכון לומר שניסיתי לתאר את הכאב והבדידות שבמלחמה

חגית: להרגשתי, אתה מעביר את זה. ובכל זאת הבאת איתך מראות מאפריקה, הם משמשים איזה אופק או פנטזיה? ספר על הנסיעה – מוזמביק לא יעד רגיל

אני מתגעגע לאפריקה שאותה חוויתי: לטבע, לנופים הבלתי נגמרים, לשמים האין סופיים. ובמקביל גם מאוד סבלתי שם ונחרדתי מול הסבל האנושי הלא יאמן. שואה שלא נגמרת

זמיר: הנסיעה למוזמביק הייתה בעקבות הצעה של חבר, והבאתי איתי משם מראות, אופק ופנטזיה – כמו שכתבת – אבל אני משער שהם נדחקו לתת מודע ברגע שהאסון של 7 באוקטובר נפל עלינו. ויתכן או סביר באמת, שהם יצאו בכמה וכמה ציורים, אבל לא בגלל שחשבתי על זה או כיוונתי לזה. יש בתערוכה כמה יותר צבעוניים ומלאי פרטים, שבאמת ציירתי לפני המלחמה.

אני חייב לומר שאני גם מאוד מתגעגע לאפריקה שאותה חוויתי: לטבע, לנופים הבלתי נגמרים, לשמים האין סופיים. ובמקביל גם מאוד סבלתי שם ונחרדתי מול הסבל האנושי הלא יאמן. למעשה הרגשתי שהגעתי במוזמביק למקום שמתרחשת בו שואה שלא נגמרת. הייתי שם חודש ולא הפסקתי לבכות מול הסבל האנושי

חגית: תסביר?

זמיר: ראיתי שם חברה מפורקת אחרי 500 שנות עבדות ומלחמות אזרחים שלא נגמרות. חברה בלי תרבות בלי משפחות בלי קהילה בלי שפה. שנמצאית בתוך גן עדן, מוצפת במים ובמשאבי טבע ובלי חיות שהוכחדו.

כשהייתי שם חשבתי על זה שהפלסטינים בעזה חיים ברמת חיים הרבה יותר גבוהה ושיש להם תרבות ושפה והמשכיות ובתים ובתי חולים ובתי ספר ומבני ציבור

חגית: ואז התחילה המלחמה כאן והדברים התחברו מכיוון אחר

 זמיר: גם היום, אחרי האסון והמחדל שלנו להגן על עצמנו והמחדל והפשע שגרמנו להם, הפלסטינים עוד הרבה יותר מתקדמים ובעלי סיכוי בעולם מהמוזמביקנים. לא שזה אומר משהו כמובן

חגית: כן. אבל איפה אתה בכל זה? עם ״השריטה הישראלית״ שאינה תלויה בך

זמיר: אני בלנסות לא לעשות רע או ליתר דיוק לעשות טוב; להיות לפה לאלו שאין להם יכולת לדבר; אני בלנסות לתווך את הכאב ואת האפשרות לתיקון; אני בכל מיני אידאות חסרות סיכוי כמעט; אני בתיקון עצמי, שאולי גם ישליך על הסביבה שלי.

אני בלנסות לצייר עצים ואבנים ובעלי חיים, שאולי יזכירו את קיומם ואת היופי שלהם לאלו שיש להם יכולת לפעול למענם. ולמרות כל זה אני לא חושב שאני מצייר מתוך מחשבה ותכנון פוליטיים או חברתיים אלא מצייר את מה שאני מרגיש באותו רגע ואת מה שנוגע לי בלב

חגית: לעצמך אתה מוצא נחמה בציור? נראה לי שהלכת לכיוון מינימליסטי, שמשאיר הרבה אוויר, אבל גם קצת מאגי

זמיר: עבורי הציור הוא בפירוש תרפויטי. לקח לי די הרבה שנים עד שבכלל הצגתי ציור, זה תמיד היה עיסוק צדדי, יחד עם כתיבה. כל התערוכות הראשונות שלי היו וידאו ומיצבים מבולבלים. לא העזתי לחשוב שהציורים שאני עושה הם בעלי ערך אמנותי או אחר. ציירתי ואני מצייר כי זה עושה לי טוב וכי חברים ומשפחה אוהבים את זה וזה נוח לתת להם ציור כמתנה

חגית: סיבה מצוינת 😊. בתערוכות הקודמות האחרונות שלך, גם (ואולי עוד יותר) בתערוכה המשותפת עם איזבלה וולובניק, זוגתך, היה משהו ״קשוח״, גברי, ציני ונון שלנטי. בתערוכה הזו – אולי קיצוניות הפוכה, סגנונית ותמטית. זו תגובת הנגד למצב שבחוץ?

זמיר: זה לגמרי תגובת נגד ל״מצב״ ורצון להרגיע להשקיט ולנחם, וכמו שאמרת לברוח מהמקומות הגבריים השולטים והציניים

שום דבר לא גמור, יש אנשים צעירים עם מחשבות חדשות, יש תנועות נגד לדיקטטורה ולהרס והטבע יודע להשתקם. נפלנו על שנים קשות אבל תמיד יש תקווה להתחדשות ותמיד יש כוחות חדשים

חגית: אחרי הנחמה, אתה מרגיש שיש מקום לאופטימיות? זהירה? אישית לפחות, אם לא חברתית?

זמיר: בטח. שום דבר לא גמור, יש אנשים צעירים עם מחשבות חדשות, יש תנועות נגד לדיקטטורה ולהרס והטבע יודע להשתקם.

נפלנו על שנים קשות והגענו להישגים טכנולוגיים שגרמו וגורמים לאסונות חסרי תקדים אבל תמיד יש תקווה להתחדשות ותמיד יש כוחות חדשים. אני אמנם בן אדם שנופל לדיכאונות אבל אני יודע שאפשר גם לצאת מהם

חגית: שימחת אותי. כי קצת נפגשנו היום ברגע קשה. למרות שיש עיסקה וכאילו סימני יציאה מהתופת… עוד אין לדעת וזה מתיש. מה שואלים אותך אנשים בתערוכה? אתה מרגיש שמבינים אותך? מתנחמים איתך?

זמיר: אני לא מרגיש נוח לדבר עם אנשים מול העבודות שעשיתי. אני לא חושב שיש לי משהו להסביר להם במיוחד ולא מאמין שהם צריכים אותי בשביל להבין את העבודות.

רוב החברים שלי שואלים אם אני צריך משהו, אם יש לי בגדים ואוכל ואם אני שומר על בלה ☺

חגית: 😊 אתם ממשיכים ״לשמור״ ולהשפיע זו על זה

זמיר: זו חוויה מתקנת לחיות לצד אמנית וציירת כזו רצינית ומעמיקה שיודעת שפות, ושבאמת יודעת וממשיכה ללמוד כל הזמן. בשבילי כישראלי חאפר זה בית ספר. מכיוון שההשכלה שלי היא חסרה ומאוחרת, גם בציור, הרי שלחיות לצד אמנית עם השכלה של פרקטיקות ותרבות עשירה ומבוססת, זה חתיכת עניין

חגית: אז מה אתה עושה עכשיו, כשהתערוכה תלויה, הראש שלך כבר בדבר הבא?

זמיר: כרגע אני מתעסק בכלכלת הבית ובעשיית אוכל ומתיחת בדים והכנה שלהם ועושה רישומים קטנים וקורא כמה שיותר, אולי אצליח לנסוע שוב למוזמביק ואולי אחזור לצייר בהשראתה, אין לי מושג כרגע