״הדונם של סבתא״: בין המודע ללא־מודע של הקו הירוק

לפני כעשור הוזמנתי לראיון עבודה ששימח אותי מאוד. על מנת לתאם את מועד הראיון בדקתי באפליקציית המפות כמה זמן נדרש לי כדי להגיע למקום. או אז נוכחתי לגלות שהעבודה המיועדת נמצאת מעבר לקו הירוק. באותה תקופה חשבתי שזה אמור להפריע לי, שזה לא בסדר, אבל בגופי לא ידעתי למה. הרמתי טלפון למנהל, שליבי רוחש לו חיבה עד היום, והוא השיב כי ״אין לכך חשיבות פוליטית״.

כיצד יכולתי לדעת, בתור צעירה יהודיה־ישראלית ממרכז הארץ, מה החשיבות הפוליטית של חיים או עבודה מעבר לקו הירוק? לא היו לי חברים מתנחלים ולא חברים פלסטינים, לא ידעתי ערבית, וכמובן לא הכרתי את הגדה המערבית.

בסרט הדונם של סבתא, אביו של ירמי שיק בלום (גיבור הסרט, שביים אותו ביחד עם אלעד אורנשטיין) מגלה לבנו כי הוא ירש חלקת אדמה בכפר ארטאס, באזור ההתנחלות אפרת. בסצנה שעוררה בי הזדהות בודק שיק בלום את זמן הנסיעה שיידרש כדי להגיע לחלקה ואומר, ״מי ידע שהכיבוש נמצא במרחק 37 דקות נסיעה?״.

אומנם בפקקים של היום 37 דקות הן קוריוז, אבל זה ממחיש את הטענה היטב. מבחינה פיזית אפרת אינה רחוקה כל כך מתל אביב, אבל מבחינה מנטלית היא נמצאת שנות אור ממנה. מנקודת המבט של השמאל הישראלי, אם לנקוט בהכללה, זה לא בסדר לעבור את הקו הירוק, אבל הוא אינו יודע כמה זמן נדרש כדי להגיע אליו. למה בעצם?

בסרט – שיוקרן ביום שני הקרוב, 10.2 במכון ון ליר בירושלים – יוצאים שיק בלום ואביו דודי למסע משותף, להתיישב על אדמת הנחלה של הסבתא. לכאורה הם עושים זאת במטרה להשיב לעצמם את השטח, אך ברובד העמוק, כדי לבדוק עד כמה קל ליהודי להקים התנחלות או מאחז ולהתיישב על הקרקע, בהשוואה לפלסטיני. בתוך ההרפתקה הקומית והקלילה הזאת כמעט לא מופיעים פלסטינים, ומדהים לראות עד כמה הקהילה המתנחלית והרשויות מקבלות את האב והבן באהדה.

הנחלה, שנמצאת בתוך כרם ענבים משגשג, יפהפייה ופסטורלית, וכמעט אפשר לחשוב שהמתנחלים נמצאים בגדה לגמרי לבד. תחושה זו אינה מקרית. היא תולדה של מדיניות ישראלית מכוונת, שהחלה כבר בשנות ה־40 של המאה הקודמת, עם מלחמת השחרור.

הנוף ״הריק״ הוא ייצוג של תפיסת עולם והפרדה מנטלית: אנחנו לא לומדים ערבית, אין לנו חברים פלסטינים, אנחנו לא יודעים איפה פלסטינים גרים. למרות זאת, אנחנו משתמשים במילים וואלה, מבסוט ואחלה

הנוף ״הריק״ או ״הנטוש״ נועד לחזק את הטענה הישראלית לבעלות על הקרקע, ואילו הפלסטינים נותרו זרים לה, מחוצה לה או בתוכה – כך תיארו זאת החוקרים אריאלה אזולאי ועדי אופיר. ואילו החוקר אמל ג’מאל מוסיף שלא רק המרחב נמצא במאבק, אלא גם הזמן. השליטה הישראלית במרחב הגיאוגרפי של הגדה משולבת בשליטה בזמן, וכך הפלסטינים מודרים לא רק מן הקרקע אלא גם מן הזמן עצמו.

קצב החיים שלהם, וכמוהו חירות התנועה שלהם, מוכפפים לשיקולים חיצוניים וזרים.  בעוד שבתל אביב עיכוב של רבע שעה בהגשת הקפה במסעדה מעורר חוסר סבלנות, בגדה המערבית – עבור התושבים הפלסטינים – נהוג לתכנן את כל סדר היום בהתאם לשעות ההמתנה במחסומים שמוצבים בדרכם לישראל.

לקראת סוף המסע של ״המתנחלים החדשים״ מבין שיק בלום שאביו התאהב בקרקע. ברגע של גילוי לב מהרהר האב, דודי, בקול: ״יש בזה משהו לא בסדר, שמישהו חושב שגם לפלסטינים מגיע לקבל את הזכויות שלהם ואת האדמות שלהם ושהוא יגור פה?״.

הנוף ״הריק״ הוא ייצוג של תפיסת עולם המעמיקה את מעמדם של הפלסטינים כ״אחרים״. ולא מדובר רק בנוכחות הפלסטינית, אלא גם בהפרדה מנטלית: אנחנו לא לומדים ערבית, אין לנו חברים פלסטינים, אנחנו לא יודעים איפה פלסטינים גרים. למרות זאת, אנחנו משתמשים במילים וואלה, מבסוט ואחלה, אנחנו שותים קפה שחור, אנחנו רוצים להרגיש יותר ״מזרחיים״ ומכינים חומוס ביתי.

בינתיים אנחנו לא רואים את הפלסטינים גם כשהם מופיעים ממש לנגד עינינו, כפועלים, כמנקות, כגננים, כנהגי מוניות או כרופאים. אז כשדודי שואל אם זה ״לא בסדר״, ובצופים בסרט עולה תחושה עמומה שזה אכן לא בסדר – התשובה היא שאם הוא היה מכיר פלסטיני אחד בחייו, הוא היה מבין מה לא בסדר (או אולי פשוט לא שואל את השאלה).

לא שונה כל כך מאיתנו

דודי, כמו רבים אחרים, אינו פועל בתוך ואקום; הוא חלק מתודעה קולקטיבית המתקיימת בין סהרוריות לעיוורון, בין ספק ידיעה לספק בריחה. האחריות לעמדה הזאת אינה מוטלת רק על כתפיהם של יחידים, אלא על מערכות פוליטיות, תרבותיות וחינוכיות, שמתחזקות את תפיסת המרחב ״הריק״.

חוקרת נוספת, יעל ברדה, כתבה על זה: ״מדובר במערכת ארגונית שאפילו הסוכנים, הפקידים, השוטרים והחיילים המפעילים אותה אינם בקיאים בפעולתה, ואשר חלק גדול מהציבור בישראל בכלל אינו יודע על קיומה״. המערכת שפועלת באזורים שמעבר לקו הירוק וגם בתוך ישראל, אינה רק אמצעי שליטה אלא גם פרויקט אידיאולוגי, שמטרתו לטשטש ולהרחיק את המודעות הציבורית לכיבוש. הוא לא רק מעשה פיזי של תפיסת אדמות או שליטה על עם אחר, אלא גם שיבוש התודעה העצמית, שמוחקת ומדחיקה את קיומו של האחר.

ובכל זאת, הדונם של סבתא מראה גם דרך יציאה. שאלת המחקר של שיק בלום – עד כמה קל ליהודי להקים התנחלות בהשוואה לפלסטיני – מובילה אותו לצאת מגבולות מדינת תל אביב ולחפש תשובות בעצמו. בעשותו כך, הוא מתנסה לראשונה בחוויות בעצמו: ניווט אל הגדה באמצעות וייז, ניסוי בהקמת ״התנחלות״, פגישות עם מתנחלים, עורכי דין ועובדים במנהל האזרחי ועוד.

הוא מנסה להבין את הקשר האישי שלו אל הגדה המערבית, דרך הנחלה של סבתו. כך, ההתרחשות בגדה אינה נשארת בגדר תודעה מעומעמת או עוד כותרת חדשותית, אלא מקבלת גוף וצורה ומשמעות אישית עבור שיק בלום.

המפגש עם אנשים שונים במרחב ישראל/פלסטין וההתנסות האישית, הם חלק משמעותי במסע התיקון. היפתחות לחוויות של פנים־אל־פנים עם אחרים דורשת אומץ להשתנות ולחשוף אמיתות לא נוחות על עצמנו.

כך, בסוף הסרט, בטקס ״חנוכת ההתנחלות״, פונה ראש מועצת גוש עציון אל שיק בלום וחושף אותו במערומיו, כשהוא אומר לו (במילים אחרות): הגעת לכאן במתיחה או בהסתלבטות עלינו, המתנחלים; אבל למעשה הבנת שאם אתה מסוגל להילחם על הנחלה של סבתא שלך, אז אתה לא שונה כל כך מאיתנו – אלה שנלחמים על הנחלות של אבות אבותינו.

שיק בלום, שהחשיב את עצמו לשמאלני פרוגרסיבי, שהתרגל לחשוב על עצמו כשונה בתכלית מהמתנחלים, מבין שיש לו לא מעט במשותף עימם. המסע שלו אל הדונם של סבתא מזמין אותנו לשאול אם אנו מוכנים לפגוש את המציאות שמעבר לקו הירוק בצורה ישירה וכנה.

אולי המסר המרכזי של הסרט טמון בהבנה שדווקא ההכרה בקשר האישי שלנו למרחב ובחיבורים שיש לנו עִם האחר, יכולה לפתוח פתח לשיח חדש – כזה שמפרק את הטשטוש שהורגלנו בו, ומחייב אותנו לקחת אחריות אישית וקולקטיבית ולהתמודד עם המציאות הזאת.

---

יהל גזית היא מרכזת תחום קולנוע דוקומנטרי במכון ון ליר בירושלים, צלמת וסטודנטית לתואר שני בלימודי תרבות באוניברסיטה העברית

***

הדונם של סבתא יוקרן במכון ון ליר בירושלים ב־10.2 כחלק מהסדרה ״איך הגענו הנה? מבט תיעודי על הסכסוך״