״אנונימי לגמרי״: כשמדובר בבוב דילן, קשה להשתחרר מהכוכב המסנוור
זו הפעם השנייה בקצת יותר מחודש שמגיעה ביוגרפיה מוזיקלית על אייקון תרבותי למסכי הקולנוע בישראל. הקודם היה A Better Man, שעסק בכוכב הפופ רובי וויליאמס. הפעם זה ״אנונימי לגמרי״, סרטו של ג׳יימס מנגולד על בוב דילן, אותו מגלם טימותי שאלמה.
הראשון ביקש לשחק עם מוסכמות הז׳אנר, אפילו לפרוץ אותן; השני מעדיף לשחק על פי החוקים, אך מקפיד על עשייה קולנועית מן המעלה הראשונה. הראשון הפסיד בקופות ולא זכה להכרה שהוא ראוי לה. השני לא יכשל קופתית, ועומדות לטובתו שמונה(!) מועמדויות לפרסי האוסקר. האם יש בכך צדק? לא בטוח.

אנונימי לגמרי. צילומים: דיסני ישראל ופורום פילם

זהו קונפליקט בין התדמית הציבורית לדימוי עצמי; בין ציפיות הקהל לרצון האמן; בין מה מותר ומה אסור. רק בשנים האחרונות אפשר היה למצוא תוצרים דומים, כמו ״אלוויס״, ״רפסודיה בוהמית״, ״רוקטמן״ ועוד.
הכותרת האירונית משהו ״אנונימי לגמרי״ מרמזת על התקופה שבה מדובר. הסרט מלווה את חייו של דילן לאורך חמש שנים – מהגעתו לגריניץ׳ וילג׳, שם פגש את וודי גת׳רי ופיט סיגר, דרך צעדיו הראשונים על הבמות הקטנות בניו יורק, עד להופעות בפסטיבל ניופורט, שהאחרונה שבהן הפכה לאגדה (או כשלון מהדהד. תלוי את מי שואלים).
הפרפקציוניזם ניכר בפס קול מרשים ועשיר ובשפה אסתטית שהולכת בעקבותיו. את השינויים בסגנון המוזיקלי מלווים שינויים חזותיים – בטון, בצבעים, בתאורה, בתנועות מצלמה. כאשר דילן משנה את סגנונו, מנגולד משנה את ייצוג העולם סביבו
התסריט, שמבוסס על הספר Dylan Goes Electric! של אלייז׳ה ווילד, מתמקד במספר היבטים בחייו של דילן: באינטראקציה האמביוולנטית שלו עם ציפיות הקהל וקהילת הפולק, שהזניקה את הקריירה הענפה שלו; לצד קשריו הרומנטיים והדילמות שהיו לו עם עצמו, כאמן יוצר המתנגד נחרצות להגדרות ותיוגים.
למרות שברור ש״אנונימי לגמרי״ אוהד את דילן, הוא משקיע מאמץ ניכר בניסיון להפוך את הכוכב לנבל (לפחות במושגים קולנועיים) כדי לעשות רושם אובייקטיבי. אך זה לא ממש עובד, כי על האנטגוניזם שדמותו מעוררת מפצה רציונליזציה אמנותית: בין אם מדובר בבגידות רומנטיות, חבריות, עסקיות, או סתם התרסה בוטה, זה לא משנה. אז מה אם הוא בוגד, אז מה אם הוא קטנוני – הוא גאון.
בגלל שמדובר בדמות יוצאת דופן, מוזיקאי פורץ דרך, שהוכתר כאחד מכותבי השירים הגדולים של המאה ה־20; מי שנחשב לקול של דור אחד או יותר, ואף זכה במפתיע בפרס נובל לספרות – יש לו כרטיס חסינות על התנהגות דושית. וזה כרטיס רב פעמי.
פחות תעוזה, יותר סטייל
מנגולד מפאר את דילן ומקדש את עבודתו, גם אם הוא מנסה לטשטש את זה, כשהוא מראה משהו מפגמי האופי שלו, לעיתים אפילו בצורה בוטה. אם נחזור להשוואה עם A Better Man (ורק לדייק, זו לא השוואה בין היוצרים ותרומתם, אלא בין היצירות עליהם, כפי שהן נתפסות בעיני אנשי הקולנוע) מדובר בשתי גישות ביוגרפיות שונות מאוד. ויליאמס מוצג בסרט כקוף אדם. זו בחירה נועזת ומטאפורה טעונה וביקורתית. שינוי מבורך של התבנית המאובקת. ואין שום דבר דומה ב״אנונימי לגמרי״, ששומר על מסורת הביוגרפיה המוזיקלית מ־א׳ ועד ת׳.
עם זאת, מנגולד מראה שאפשר להשתמש באותה תבנית, ולהוציא ממנה את המיטב. הוא הקפיד על תיאור תקופתי, פואטיקה חזותית ומוזיקלית, מלאכה עמלנית ופרפקציוניסטית. הפרפקציוניזם ניכר בפס קול מרשים ועשיר ובשפה אסתטית שהולכת בעקבות הקול – מלווה אותו ומוסיפה לו. כך למשל השינויים בסגנון המוזיקלי הולמים לשינויים חזותיים בטון, בצבעים, בתאורה, בתנועות מצלמה. כאשר דילן משנה את סגנונו, מנגולד משנה את ייצוג העולם סביבו, ומשתמש בטכניקות אחרות.
שאלמה מגלם את בוב דילן בצורה נפלאה. זז כמוהו, מדבר כמוהו ואפילו שר כמוהו. אדוארד נורטון, שמגלם את פיט סיגר, גונב את ההצגה, וזה יהיה פשע אם לא יזכה באוסקר על תפקידו. אפשר לחלק מחמאות גם למוניקה ברברה המגלמת את ג׳ואן באאז ולבויד הולברוק כג׳וני קאש.
למרות שכבר קצת נמאס מהז׳אנר המשומש של הביוגרפיה המוזיקלית, הסרט עשוי כל כך טוב שאפשר לשכוח מזה. מה שכן מעיב על הצפייה, זו מערכה שלישית מסורבלת, מרוחה ומתישה.
החלק הזה מתמקד ביום ההופעה של דילן בפסטיבל הפולק בניופורט בשנת 1965. שם דילן עלה לבמה בליווי הרכב מלא וכלים חשמליים, ועורר את זעמו של הקהל, שראה בכך ביזוי של ז׳אנר הפולק (שדילן עצמו, תרם לו לא מעט).
לאורך כחצי שעה מיותרת למדי, מנגולד מתעקש לדחוס עוד ועוד שירים, דיאלוגים החוזרים על עצמם, ריבים ותקריבים על פרצופו המעונה של שאלמה, תוך תיאור מאולץ וטרחני של האופי הבוגדני של דילן. לעומת השעה וחצי הראשונות של הסרט, נוצרת סחבת, שנובעת מההתעקשות לתאר איזה קרשנדו של התפרקות ומרדנות, שיהלום את מה שהפך לדימוי של סרבנות ואותנטיות אמנותית.
אפשר להגיד שזה רפלקסיבי: מנגולד מנסה להיות דילן ולסטות מהתבנית, למרות שזה מקלקל את הסנטימנט והטון שאפיינו את יצירתו לפני כן. אפשר להגיד שזה אירוני, כי בין אם זה מכוון או לא, זה לא מוסיף, רק גורע.
״אנונימי לגמרי״ מצטרף לרשימה ארוכה ומכובדת של סרטים עשויים היטב על כוכבי תרבות. והוא יעורר שיחות בין מביני דבר ואניני טעם, על מה מדויק בגילומו של שאלמה ומה לא; מה התרחש באמת ומה סולף; איפה הסרט פגע בול או סתם קשקש. אך בסופו של דבר זוהי דוגמה נוספת להאדרת האמן – בין אם אוהבים אותו או לא – בחברה המערבית. ולסלחנות שלה זוכים רק גיבורי תרבות.
זו גם דוגמה לאהבתה של הוליווד לסרטים מסוג זה. ואם לחזור עוד רגע להשוואה מול A Better Man, אפשר לראות הוכחה נוספת לכך שסרטים המייצגים את כוחה של האמנות לשנות, מרדנות ופריצת גבולות, זוכים להכרה יותר מסרטים שאשכרה מעיזים לעשות זאת.
אנונימי לגמרי
בימוי: ג׳יימס מנגולד
ארצות הברית, 2024, 140 דק׳
3.5 כוכבים












