בחזרה לעתיד // רויטל בן אשר פרץ

לפני 10 שנים

שנת 2015 סימנה שינוי משמעותי בחיי: אחרי שמונה שנים ככתב העיצוב של עיתון הארץ, עזבתי את התפקיד והחלטתי להקדיש את מרצי לפורטפוליו. לא ידעתי מה זה אומר ושמרתי על ראש פתוח.

אני זוכר את הרגע שבו הצעתי לרויטל בן אשר פרץ ללוות בפורטפוליו את תהליך ההקמה של התערוכה ״סביבות עבודה״. זה היה באירוע הפתיחה של התערוכה של אנרי סאלה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב. זה היה יום שישי בצהרים: פגשתי אותה, והיא סיפרה לי שהיא תאצור את התערוכה הבאה שתוצג בביתן.

מיד הצעתי לה בספונטניות להגיע להקמת התערוכה ולכתוב עליה. ידעתי שכל פרויקט מוזיאלי שאצרה היה בקנה מידה עצום, ושהעבודה לקראתו נמשכה שנים. זה נראה לי מעניין, גם כעיתונאי וגם כאוצר בראשית דרכו. לא היה לי מושג איך זה יקרה, מה יקיף הפרויקט, מה זה ידרוש ממני, מה יגידו במוזיאון, אבל היה לי ברור שזה משהו שלא היה קודם.

״נדמה שרק אתמול פנית אליי בהצעה היוצאת דופן, ללוות בסדרת כתבות את הקמת התערוכה ׳סביבות עבודה׳ בביתן הלנה רובינשטיין דאז״, אומרת כעת במרחק של עשור בן אשר פרץ, שמאז התהדקו ביננו היחסים. ״׳לא היה כזה דבר בארץ׳, אמרת, ואני כמובן נעניתי מיד – כי לך אי אפשר לסרב, וכי נדלקתי מהרגע הראשון״. כמה שבועות לאחר מכן הגיעה התשובה החיובית הרשמית ממוזיאון תל אביב ויצאנו לדרך.

ל״סביבות עבודה״ היא הזמינה חמישה אמניות ואמנים – שי רטנר, רעות פרסטר, רועי מרדכי, דלית שרון ומאיר טאטי – שנבחרו בין השאר בשל העובדה שבבעלות משפחותיהם היה עסק משפחתי. כל קומה בביתן (בכלל זה פִּיר המדרגות וגג המבנה) הוקדשה לסביבת עבודה אחת, וזו היוותה ביטוי להשקפת עולמו האישית והאמנותית של האמנ.ית.

בקטלוג התערוכה כתבה בן אשר פרץ: ״בתקופה שבה מפעלים ועסקים משפחתיים זעירים נעלמים בהדרגה מן הנוף המקומי, נבלעים בקונגלומרטים של מגה־תעשיות ושל רשתות ענק, התערוכה ׳סביבות עבודה׳ שולחת את אמניה לעבוד בסביבות ׳נון־אמנותיות׳, לחוות אותן ולהכירן. 

״סביבות עבודה, שאמנים רבים רואים בהן נקודת מוצא ומקור השראה לעבודת האמנות: נגריה, מחנה מאסר לעבודות כפייה, חנות סיטונאית לאביזרי אופנה, בית מסחר לחומרי בניין ואתר בנייה – כל אלה הפכו למעבדות ניסוי ולחללי סטודיו, ובתוך כך אפשרו לבחון את שאלת המקום: מה בין בית לסטודיו למקום עבודה?״.

בסך הכל פרסמתי במסגרת הפרויקט 14 כתבות, שכללו שיחות עם האוצרת בן אשר פרץ, עם האמניות והאמנים שהציגו בתערוכה, עם המעצבים ואנשי ההפקה, ועוד. עם הזמן הבנתי שאי אפשר היה לעשות כזה פרויקט בלי אמון, שהתבסס על כך שאני אמנם צופה כזבוב על הקיר ושאני לא ״כתב מטעם״, אבל שצריך לשמור על כבודם של המשתתפים, ולעמוד באתגר איך לספר על התערוכה מבלי לגרום לקוראים להרגיש שהם כבר יודעים עליה הכל עד שאין להם סיבה לבקר בה; להפך.

פאסט פורוורד

גם עבור בן אשר פרץ הייתה זו שנה של מפנה בחיים. ״ב־2014, הקריירה שלי התמקדה בפרויקטים אוצרותיים, שבהם צללתי ללמידת תחומים חדשים.

״נפגשתי עם אנשי מקצוע מרתקים והוצאתי לאור רעיונות חברתיים דחופים, כמו סוגיית הסחר בנשים בישראל, באמצעות האמנות. עניין אותי לפתח ולחקור ׳נון־אמנים׳ ונושאים אנתרופולוגיים וסוציולוגיים דרך פרקטיקות אוצרותיות, כתיבה והפקת מגה־אינסטליישנים.

בדיעבד אני רואה עיקרון שמלווה אותי עד היום: הצורך והיכולת להמציא את עצמי מחדש כל כמה שנים; דחף בלתי פוסק לאתגר הבא וללמידה, יחד עם הרצון לתרום לציבור, להוביל, לכבוש מרחבי פעולה חדשים ולהשפיע

״בדיעבד אני רואה עיקרון שמלווה אותי עד היום: הצורך והיכולת להמציא את עצמי מחדש כל כמה שנים; דחף בלתי פוסק לאתגר הבא וללמידה שמוביל אותי תמיד, יחד עם הרצון לתרום לציבור; להוביל, לכבוש מרחבי פעולה חדשים ולהשפיע״.

בשיא הקמת התערוכה ״סביבות עבודה״ פנה אליה ראש העיר רון חולדאי והציע לה להצטרף לסיעתו במועצת העיר תל־אביב-יפו. המעבר לפוליטיקה העירונית שינה את מסלול חייה.

״הבנתי שכדי לחולל שינוי עומק בתחום התרבות, יש לפעול בתוך מערכות ורשויות ולנהל תקציבים ציבוריים. למדתי במהירות את מנגנוני העיריה ופילסתי את דרכי אל מקבלי ההחלטות. התפיסה האוצרותית שלי הפכה לתפיסה מדינית ואסטרטגית, הרואה את התמונה הרחבה״.

כיום היא חברה ב־15 דירקטוריונים של מוסדות תרבות, לרבות תיאטרון, מחול, אופרה, מחזאות, מוסיקה וקולנוע. אחד הפרויקטים המרכזיים שהובילה היה שיקום קריית המלאכה, אזור שוליים עירוני, שנאבק בזנות, פשע וסמים, והפיכתו למרכז אמנות תוסס.

״בין הצעדים שהובלתי: שמירה על מחירי שכירות נמוכים לאמנים, הכרזת המתחם לשימור, פיתוח תשתיות ושינוי שמו ל׳קריית האמנות והמלאכה׳. לשם כך גייסתי גם תרומות פרטיות, מתוך הבנה שזהו מהלך הכרחי לשימור קהילת האמנות בעיר.

״בשנתיים האחרונות אני מובילה את תחום קידום זכויות האמן באיגוד האמנים הפלסטיים. במסגרת זו, למדתי את מנגנון משרד התרבות מאפס והובלתי להסדרה של שכר אמן ברמה הממשלתית – חוק שנכנס לאחרונה לתוקפו – תיקון משמעותי לעוול היסטורי. בנוסף, הקמתי את ׳האוצָר׳, פרויקט אמנות וקיימות המשמש אמנים לשימוש חוזר בחומרים, חוסך בהוצאות על חומרי גלם ומפחית הטמנה סביבתית״.

10 שנים אחרי

״אני יכולה לזהות קו מקשר לאורך דרכי: אין קיצורי דרך, וכל תחנה בקריירה שלי הייתה חלק מהתהליך. כיום אני מבינה שהשפעה משמעותית נבנית דרך מהלכים רחבי־היקף: במקום לסייע לאמן או לאוצר באופן אישי, אני פועלת ליצירת שינוי מערכתי, שישפיע על הקהילה כולה.

״השדה האמנותי עבר שינויים דרמטיים בעשור האחרון, אך עדיין נאבק על יציבות ועל תמיכה מוסדית. אני מקווה שההישגים שהשגנו ימשיכו להכות שורש ושהשדה יזכה ליחס שהוא ראוי לו״.

איפה נכנס לזה ה־7.10?

״מאז 7 באוקטובר מצאתי דרכים לסייע לאמנים מפונים, בין היתר דרך פרויקטים כמו רזידנסי ביפו העתיקה ואירוח גלריה בארי בתל אביב. לצד כל אלה, אני ממשיכה לשמור על הסטודיו שלי בבית האמנים בתל אביב – מרחב שהוא עוגן בתוך מציאות משתנה.

״פעם בשנתיים אני אוצרת שם תערוכה שמתפרסת על פני כל בית האמנים, וזו פעולה שמחברת אותי ליסודות האמנות והיצירה באופן בלתי אמצעי״.

בעוד 10 שנים

״אני מקווה להמשיך להציב לעצמי יעדים גדולים, להזיז הרים ולשמר את התעוזה והחוצפה, החיונית כל כך להגשמת חזון. כרגע, היחד עם איגוד האמנים וקרן פלומס – אני בתחילת הדרך של מהלך משמעותי: קידום חקיקה בשם ׳אחוז לאמנות׳ – שתחייב להקצות 1% מתקציב של כל פרויקט תכנון ובנייה משמעותי לשילוב אמנות בשטחי ציבור. 

״המטרה היא לשנות תפיסה ולגרום להנהגה ולציבור הרחב להבין שאמנות היא משאב חיוני המשפר את איכות החיים. על מנת ליישם זאת כראוי, תוקם ועדה מקצועית שתפקח על בחירת האמנים וניהול הפרויקטים.

״מדובר במהלך מורכב, ואני מודעת לכך שהוא ייקח זמן. הלוואי ובעוד עשור נוכל להסתכל לאחור ולומר שישראל הפכה למוקד עולמי לאמנות ציבורית. ויותר מהכול, אני מקווה שנחיה במדינה דמוקרטית, שוחרת שלום שמעודדת צמיחה תרבותית״.

לקריאה נוספת

״חלק מתפקידי בעיריית תל אביב כולל אירוח משלחות רבות מרחבי העולם. אני יוצאת לביקורי גומלין דיפלומטיים ורוכשת ידע בינלאומי על מנגנונים בערים ובמדינות בחו״ל. כיום אני מתעמקת במודלים עולמיים לאמנות ציבורית, ומשתפת כמה מקורות מעוררי השראה: נאשוויל, טנסי, ארצות הברית: Metro Arts Public Art; סן פרנסיסקו, ארצות הברית: SF Arts Commission; צרפת: Le 1% artistique – Ministère de la Culture.

---

את הכתבה הראשונה בסדרה הכתבות על סביבות עבודה סיימתי כך:

אבל, מה זה בכלל עבודה? האם הטקסט הזה הוא עבודה? האם עבודה קשורה לקבלת תשלום? אולי צריך למצוא שם אחר לדבר הזה?

״בית־עבודה־סטודיו הוא שילוש סביבתי נפוץ במסלולו של האמן הישראלי המצוי״, כותבת רויטל. ״המשולש מבטא ניידות גופנית ורגשית, מן הפנים אל החוץ ולהפך. שינוי בסדר הדברים (עבודה־בית־סטודיו / סטודיו־בית־עבודה / עבודה־סטודיו־בית, וכו׳…) משקף העדפות תלויות מגדר ונטיות אישיות״.

אני תוהה איפה אני ממקם את עצמי ברצף הזה, ואולי אני בכלל צריך להציע רצף אחר, אבל זה לא עובד. הוא תמיד מתחיל במחשב הנייד, ושם אני נתקע. בשבועות הקרובים, ועד למועד פתיחת התערוכה, אתחיל רצף חדש, וסביבת העבודה שלי תהיה בין השאר ביתן הלנה רובינשטיין. במהלך תקופה זו אלווה את תהליך ההקמה של התערוכה, ואם להשאיל את אחד המושגים שבהם רויטל משתמשת, אהיה ״טפיל״ בהסכמה.

מה זה אומר בתכל׳ס? שבשבועות הקרובים תוכלו להכיר כאן בפורטפוליו את האמנים, את האוצרת, את מעצבי התערוכה, את מעצבת הקטלוג, ועוד ועוד, ולהתרשם מהצילומים המקסימים של לירון ברייר דנציגר, שמלווה אף היא את ההקמה.

האמת? מרגש.