כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

סביבות עבודה. לוגו התערוכה: נועה שורץ

סביבות עבודה. פרולוג

את הטקסט הזה אני מתחיל לכתוב ברכבת מננסי לשטרסבורג, במהלך חופשה בצרפת. שעת בוקר, הרכבת ריקה יחסית, בן הזוג ספק מנמנם ספק מתבונן בנוף הכפרי, אור השמש על פניו. ברביעיית המושבים מימין מנמנם גבר צרפתי מבוגר, יד אחת על התיק שלצידו. זו כרגע סביבת העבודה שלי.

אני נזכר שבשנת 2009 פרסמתי כתבה במוסף גלריה של עיתון הארץ על הטשטוש בין החיים הווירטואלים לבין מה שפעם קראו לו ״החיים האמיתיים״, הטשטוש בין מה שעדיין נקרא עבודה, לבין חיי היום יום. אחד המרואיינים היה ירון שין, הידוע יותר בשם jewboy, כיום ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה.

״הכל קורה כאן״, אמר שין והצביע על המחשב הנייד שלו. ״אנחנו מזמינים את האוכל במחשב, שומעים מוזיקה במחשב, קוראים את העיתון במחשב. אם תבקש מסטודנט לעשות היום סקיצה בידיים הוא לא יבין על מה אתה מדבר. אפילו לכתוב במקום להקליד נראה להם מוזר. וכשאתה מבקש מהם לחפש השראה הם ישר הולכים לאינטרנט. אין כזה דבר כבר לצאת לרחוב ולהסתובב״.

– – –

בחזרה לרכבת.

אני קורא את הטקסט שכתבה רויטל  בן-אשר פרץ לקטלוג התערוכה שהיא אוצרת, סביבות עבודה, שתפתח בחודש הבא בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. ככה הוא נפתח:

״בתקופה שבה מפעלים ועסקים משפחתיים זעירים נעלמים בהדרגה מן הנוף המקומי, נבלעים בקונגלומרטים של מגה-תעשיות ושל רשתות ענק, התערוכה ׳סביבות עבודה׳ שולחת את אמניה לעבוד בסביבות ׳נון-אמנותיות׳, לחוות אותן ולהכירן. סביבות עבודה, שאמנים רבים רואים בהן נקודת מוצא ומקור השראה לעבודת האמנות: נגרייה, מחנה מאסר לעבודות כפייה, חנות סיטונאית לאביזרי אופנה, בית מסחר לחומרי בניין ואתר בנייה – כל אלה הפכו למעבדות ניסוי ולחללי סטודיו, ובתוך כך אפשרו לבחון את שאלת המקום: מה בין בית לסטודיו למקום עבודה?״.

אני נעצר. חושב.

ממשיך לקרוא עוד קצת, וחוזר לפסקת הפתיחה. יש לי הרגשה שזה יקרה עוד הרבה עם הטקסט הזה.

שקיעה בשטראסבורג

שקיעה בשטרסבורג

לפני כמה חודשים, בקורס שאני מלמד בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, הקדשתי את אחד השיעורים להשפעת העידן הדיגיטלי על עולם העיצוב, והיה לי מין ויכוח עם אחת הסטודנטיות, מה השפיע יותר על החיים שלנו – הענן והרשת או המיזעור של המחשבים. לא שאני בטוח בכלל שאפשר להפריד בין השניים, אבל אני טענתי שהמיזעור.

הנה, אני יושב ברכבת עם המקבוק אייר שלי, ואני לא יודע בכלל איפה להתחיל להסביר איך הוא שינה את החיים שלי, ואיך הוא מאפשר לי לעשות דברים שלא יכולתי לעשות קודם. איך הוא שינה מן היסוד את כל ההפרדה בין עבודה לפנאי, בין החיים הווירטואליים לחיים ״האמיתיים״; איך הוא הפך ל-extension של הגוף שלי, הרבה יותר מהטלפון הנייד (במקרה שלי).

״סביבת עבודה מוגדרת, כמקום שבו מתבצעת ומושלמת משימה, כוללת את המיקום הגיאוגרפי-פיזי וכן את כל מה שמתקיים בקרבתה המיידית, כגון איכות האוויר ומפלס הרעש״, רויטל כותבת בהמשך הטקסט. ״על פי מחקרים סוציולוגיים, סביבת עבודה מיטיבה, המספקת את צורכי העובד בתחומי הגוף, הכלכלה והנפש, מניבה תפוקה גבוהה ואיכותית ומעודדת חשיבה יצירתית ופורה, בדומה ליצירת תנאים אופטימליים לשכלול חשיבה אמנותית״.

נדמה לי שמהבחינה הזו, אין מקום מתאים יותר מלכתוב את הטקסט הזה, מאשר ברכבת מננסי לשטרסבורג.

_H9A3087

כל הצילומים: לירון ברייר דנציגר

כל הצילומים: לירון ברייר דנציגר

אני נזכר בפעם הראשונה שפגשתי את רויטל, כשראיינתי אותה על התערוכה ״חמור״ שהיא אצרה בבית בנימיני.

כתבתי על זה בעבר, אבל הנה אני אכתוב שוב. כשדיברנו על ״חמור״ מה שתפס אותי יותר מכל היה שיטת העבודה שלה על התערוכות שהיא אוצרת: היא נפגשת בכל חודש עם קבוצת האמנים, תוך שהיא מפגישה אותם עם דמויות, מומחים ובעלי מקצוע רלבנטים לנושא התערוכה, בתהליך ארוך, שיוצר קבוצת עבודה ומקום ללמוד דברים חדשים ולשתף אחד את השני ברעיונות ומחשבות.

חודשיים לאחר הפגישה ההיא, כשהתחלתי לעבוד על תערוכה משלי, ידעתי שאני הולך ״לגנוב״ ממנה את הרעיון, ושככה גם אני רוצה לעבוד. תהליך העבודה לא היה הדבר היחיד שהשאלתי ממנה. בשנת 2009 היא אצרה במוזיאון פתח תקווה לאמנות את אחת התערוכות המעניינות-מסקרנות-מעוררות מחשבה (ועוד) שיצא לי לבקר בהן – מוזיאון הטבע. לכבוד התערוכה ההיא היא הזמינה אמנים להציג טבע בלבוש אמנותי, ועסקה בין השאר בפער ובמנעד שבין מומחיות ומדע לבין אינטואיציה, רגש ואמנות. וככה גם נולד שם התערוכה שלי: ״מוזיאון עיצוב בבית האמנים״.

אבל בחזרה לקטלוג.

ל״סביבות עבודה״ נבחרו חמישה אמנים שבין השאר בבעלות משפחותיהם (על-פי-רוב משפחת אביהם) עסק משפחתי – שי רטנר, רעות פרסטר, רועי מרדכי, דלית שרון ומאיר טאטי. כל קומה בביתן (בכלל זה פִּיר המדרגות וגג המבנה) הוקדשה לסביבת עבודה אחת, וזו מהווה ביטוי להשקפת עולמו האישית והאמנותית של האמן.

במקביל לחמש תערוכות אוטונומיות הושם דגש על יצירת מכלול מאחד, מיצב-על, ועל גיבוש תערוכה קבוצתית בעלת מאפיינים מקשרים. בין ״הסביבות״ השונות יווצרו נקודות השקה באמצעות הצבות, המבוססות בחלקן על חללי העבודה המקוריים, ומתיחת הגבולות שבין מציאות למודל. בנקודות המגע בין העבודות והקומות נדרש שיתוף פעולה בין האמנים, ועל מנת לחזק צמתים אלו התקיימו מפגשים קבוצתיים. המבט מן החוץ פנימה, הכניסה לחלל, ההליכה במסלול התערוכה והמעבר בין קומות הביתן – כולם יספקו חוויה פיזית מוחשית, שתזכיר הליכה ברחוב עירוני. בד בבד, המעבר מסביבה לסביבה חד וברור כמעבר מעולם אחד למשנהו.

כל אחת מה״סביבות התפעוליות״ הנבחרות נוגעת בנושאים תרבותיים, חברתיים, מגדריים, היסטוריים, כלכליים ופוליטיים שונים. היא מייבאת אל חלל המוזיאון עולם יומיומי אחר, תוך בחינת מקום האמנות אל מול האומנות וחקירת נושאים, כגון טפילות, שגרת היומיום, עמל כפיים, עבודה, יצרנות, תעשייה, הישרדות ופרנסה. מבחינת תזמונה, בעידן שבו מושג ה״עסק המשפחתי״ עומד על סף היכחדות, ״סביבות עבודה״ מהווה מעין מחווה לעולם הולך ונעלם.

_H9A3058 _H9A3064

עברו כמה ימים.

אני יושב בבית קפה באחד המדרחובים המקסימים של שטרסבורג. בעוד כמה שעות אקח את הרכבת לשדה התעופה ואמשיך ללונדון. כעבור שלושה ימים אחזור על הריטואל ואמשיך למילאנו. רק בעוד שבוע, בלילה שבין שבת לראשון, אשוב לתל אביב, לדירה, לסטודיו שצופה אל הרחוב, לסביבת העבודה הרשמית שלי.

אבל, מה זה בכלל עבודה? האם הטקסט הזה הוא עבודה? האם עבודה קשורה לקבלת תשלום? אולי צריך למצוא שם אחר לדבר הזה? ״בית-עבודה-סטודיו הוא שילוש סביבתי נפוץ במסלולו של האמן הישראלי המצוי״, כותבת רויטל. ״המשולש מבטא ניידות גופנית ורגשית, מן הפנים אל החוץ ולהפך. שינוי בסדר הדברים (עבודה-בית-סטודיו / סטודיו-בית-עבודה / עבודה-סטודיו-בית, וכו׳…) משקף העדפות תלויות מגדר ונטיות אישיות״.

אני תוהה איפה אני ממקם את עצמי ברצף הזה, ואולי אני בכלל צריך להציע רצף אחר, אבל זה לא עובד. הוא תמיד מתחיל במחשב הנייד, ושם אני נתקע. בשבועות הקרובים, ועד למועד פתיחת התערוכה, אתחיל רצף חדש, וסביבת העבודה שלי תהיה בין השאר ביתן הלנה רובינשטיין. במהלך תקופה זו אלווה את תהליך ההקמה של התערוכה, ואם להשאיל את אחד המושגים שבהם רויטל משתמשת, אהיה ״טפיל״ בהסכמה.

מה זה אומר בתכל׳ס? שבשבועות הקרובים תוכלו להכיר כאן בפורטפוליו את האמנים, את האוצרת, את מעצבי התערוכה, את מעצבת הקטלוג, ועוד ועוד, ולהתרשם מהצילומים המקסימים של לירון ברייר דנציגר, שמלווה אף היא את ההקמה. האמת? מרגש. הנה, אם תהיתם, ככה נראית תערוכה ביום הראשון של ההקמה:

לקריאה נוספת

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden