רנן שור 1952-2025

קשה לדבר על רנן שור, שמת השבוע, בלי לדבר על התפקיד החשוב שלו בדבר הזה שנקרא קולנוע ישראלי. אי אפשר לדבר עליו בלי להזכיר את המהפכה שהוא עשה בהקמה של בית הספר סם שפיגל, מהפכה שהשפיעה גם מעבר לבית הספר עצמו. אבל אני רוצה להתחיל דווקא מהסרטים שלו; לכתוב משהו על רנן הבמאי.

מתבקש להתחיל מ״בלוז לחופש הגדול״ (1987, תסריט משותף עם דורון נשר), הסרט שכמעט נהיה סרט פולחן. מתבקש להתחיל ממנו לא רק בגלל ההצלחה שלו, אלא כי הדמויות בו, הסיפור שהן מספרות, נדמים קרובים כל כך לרנן עצמו – במציאות או בבדיון.

אפשר לחילופין להתחיל מ״חתונה בירושלים״ (1985), הסרט שבו תיעד את החתונה של בנו של אורי זהר ובתו של אריק איינשטיין. נדמה שהסיפור ההוא שזור לא רק בחייו של רנן עצמו, של הקולנוע שאהב, אלא בסיפור של הישראליות עצמה, בנוסטלגיה שמוטענת פה כל הזמן באיזה געגוע לזמן שהיה או לא היה.

ואולי להתחיל דווקא מהסרט האחרון שלו, הסרט התיעודי ״המעורר״, שהוצג בדוקאביב השנה, שבו רנן חוזר אל דלת־אמות של משפחה, אל הילדות, ומספר את מה שבינו לבין סבו. במהלך העבודה עליו הוא אף החזיר לעצמו את שם המשפחה שנשכח, והוסיף לשמו את השם הלר – רנן שור הלר.

אבל אני רוצה להתחיל דווקא מהאמצע; מ״הבודדים״ (2009), הפיצ׳ר השני שלו. הסרט הזה נכנס לי ללב והיו בו חלקים שנשארתי בהם חסרת נשימה. היו בו דמויות ושחקנים נהדרים, הוא דיבר בחלקו בשפה שלא הבנתי (רוסית), הוא הכניס אותי לעולם לא מוכר וסיפר סיפור שלא סופר לפני כן. והיה בו משהו מטלטל. סרט. אני רוצה לכתוב עליו לא רק כי אהבתי אותו מאד, ולא רק כי הוא הוחמץ בעיניי, אלא כי היה בו איזה מעשה נועז ואחר, שמספר עוד דבר גם על רנן עצמו.

סם שפיגל היה כבר כמעט בן 20, ורנן, שהיה המייסד והמנהל, לא ביים סרט כבר הרבה זמן. הוא לקח שנת חופש בשביל לעשות את הסרט הזה והבטיח לחזור בעוד שנה. הסרט נעשה, ורנן חזר לנהל. אבל זה לא הפך להיות עוד ״בלוז לחופש הגדול״.

בהרבה מובנים ״בלוז לחופש הגדול״ והציפיות לראות עוד מהבמאי שלו היו דווקא בעוכריו. חזרתי אליו כמה פעמים במהלך השנים האלה, ושוב השבוע, ונזכרתי ברנן גם דרכו.

הסיפור של הסרט מבוסס על מקרה שהתרחש במציאות, מרד אסירים שהתרחש בכלא הצבאי ״כלא שש״. בראיון מרתק לאבנר פיינגלרנט בכתב העת ״קולנוע דרום״ (שפורסם גם באתר מארב), רנן מספר על ידיעה שקרא בעיתון שממנה הכול התחיל. לפני הכול, הוא מספר על האופן שבו המרד נפתר או בעיקר דוכא:

״הצבא – וזה יום כיפור במושגים של משטרה צבאית – הגיע להסדר באמצעות עורכי דין עם 17 לוחמים, שמרביתם היו עולים חדשים מחבר העמים, שלא ישפטו אותם על המרד. פרקליטי הצבא חותמים איתם על ההסכם לעיניי המצלמות ערוץ 2, ושבוע אחרי זה אומרים שההסכם לא קביל מבחינה חוקית, בטענה שהוא נחתם תחת לחץ…

״הצבא הגדול במזרח התיכון טוען שהוא לא עמד בלחץ. שההסכם נכפה עליו, ושלכן הוא נסוג מההסכם שהוא חתם עם 17 עולים חדשים מרוסיה – אנשים שהשפילו וביזו אותם ככלואים קודם למרד״.

כשכתבנו את התסריט שאלתי את עצמי: תגיד רנן, מה לך ולגיבורים האלה? אתה דור שישי בארץ, מעולם לא היית בבית כלא, אתה nerd במובנים רבים, אז מה אתה מתעסק עם זה?

מעשה הרמייה הזה, או במילים אחרות יחסי הכוח בין חיילים דוברי רוסית בכלא לבין מפקדים בכירים ומנגנון שלם של הצבא, הוא סיפור מטלטל, גם אם לא מפתיע. אבל אז מגיע טוויסט בעלילה:

״ועדת חקירה שהוקמה סביב הפרשה בכלא 6, בראשות תת אלוף, קבעה שהצדק עם החיילים. היא קבעה בין היתר שהכלא היה בנוי ל־400 איש בעוד שבפועל היו בו 850 איש – צפיפות של פי שניים אנשים למטר ממה שהמקום יכול להחזיק בהנדסת אנוש סבירה. היא קבעה שהם הושפלו, שהתייחסו אליהם בצורה בלתי הומנית לאורך זמן״.

נאמנות ויושרה טוטאלית

כשהמראיין שואל אותו מה רצו המורדים, רנן מסביר: ״הם מרדו משום שחמסו את כבודם, וזה הרי קורה כל הזמן במערכות של בתי הכלא, אבל לרוסים שבהם לא היה מה להפסיד, הם לא יכלו להגיד ׳יהיה בסדר׳ בנוסח החינוך הישראלי. הם היו מיואשים כל כך, הפער בין הציפיות שלהם מהשירות הצבאי – הם היו חיילים ׳מורעלים׳ – ובין מה שקרה להם בכלא, שבר אותם לרסיסים״.

הסיפור הזה, כך הוא מספר, תפס אותו. הוא פנה לתסריטאי משה זונדר, ובאופן אופייני למוניטין של רנן, הנחישות, המהירות, החריצות, המיקוד במטרה ומי יודע מה עוד, תוך כמה ימים הם מתחילים לעבוד על התסריט.

שני החיילים בסרט (במשחק נהדר של סשה אגרונוב ואנטון אוסטרובסקי) הם חיילים קרביים מלאי מוטיבציה. באופן מפתיע הם מוצאים את עצמם נשפטים במשפט צבאי על מכירת נשק לחמאס. לא פחות. ההאשמה הזו תופסת אותם לא מוכנים והם כופרים בכול. זה לא ממש עוזר להם. יש מערכת, היא גדולה והיררכית, כדי להבקיע או לשכנע אותה צריך כל מיני דברים שאין להם.

אבל גם להם עצמם יש עקרונות (גבריים) שלא ממש עוזרים להם לצאת מזה. עיקר הסרט עוסק במאבק שלהם לטיהור שמם, מאבק שהולך ומסלים ומתגלגל לכדי מרד אלים. הם מתגלים כחיילים מעולים או דווקא אנשי מאפיה, שהיצירתיות שלהם לא נופלת מאומץ ליבם, שהאלימות האכזרית שלהם לא נופלת מהמוטיבציה לשרת את האומה.

יש בסרט הזה סצנות נהדרות, מלאות אנרגיה ושכבות. כך למשל כשהם עוברים לדבר רוסית והצופה הופך לרגעים להיות הם – כלומר מתבונן בהם בלי להבין את השפה שמסביב. כשהם ״מטפלים״ במפקד דובר הרוסית שהתעלל בהם, הצופה כמעט מזדהה איתם לגמרי. כשאחד מהם מבטיח לשני לשמור עליו, זה בשום צורה לא יגמר בהסבר שההבטחה הזו ניתנה תחת לחץ. הנאמנות והיושרה הן טוטאליות.

אחד הדברים המעניינים שקשורים לסרט הזה, בטח ביחס לשניים שעשה לפניו וזה שעשה אחריו, הוא הבחירה של רנן לספר דווקא את הסיפור הזה. רנן עצמו מנסח את זה בראיון ההוא בחדות:

״בשנים שכתבנו את התסריט שאלתי את עצמי: תגיד רנן, מה לך ולגיבורים האלה? אתה דור שישי בארץ, מעולם לא היית בבית כלא, אתה nerd במובנים רבים, אז מה אתה מתעסק עם זה?״.

השאלה הזו שרנן שואל את עצמו, ואחרים בהפקה מצטרפים אליה, במובנים רבים נוגעת בליבה של העשייה הקולנועית או הספרותית: האם אדם יכול או רשאי לספר רק את הסיפור שלו? של העולם שהוא שייך אליו? האם ״החריגה״ הזו מהעצמי היא נדיבות או ניכוס?

התשובות שהוא נותן לשאלה הזו הן תשובות מעניינות. אין בהן שום ממד תאורטי או מילים גדולות. רנן כמו רנן, מדבר על החיבור שלו אל הסיפור, איפה הדמויות האלה תפסו אותו, וגם על מה זה אומר לביים שחקנים בשפה שאתה לא בדיוק מבין.

במשך 21 שנה, גם אם עבדתי כמפיק, כעורך תסריטים, כמנהל וכמורה, והתעסקתי יומיום בקולנוע, יש הבדל מהותי בין להיות החונך או היועץ או הקיביצר, לבין להיות האדם שחשוף. ואתה, בגלל הפער שנוצר ועוצמת החשיפה, אתה מרגיש עירום

אבל יש עוד דבר שמעסיק אותו בעשיית הסרט הזה, וקשור אולי גם בתגובה של הקהל אליו. אני רוצה לתת לרנן להסביר אותו. הקטעים הבאים הם מהיפים ביותר בראיון ההוא:

אבנר: אני מנסה להבין מה קורה באמת, אחרי 21 שנה, כשאתה ניגש לעשות פיצ׳ר שני בתוך רצף של פעילות ציבורית מאוד ארוכה.

רנן: זה פיצ׳ר שני, אבל הוא בעצם פיצ׳ר ראשון… (צוחק)

אבנר: למה?

רנן: כשאתה עושה פיצ׳ר ראשון כולם אומרים ״וואלה, זה פיצ׳ר ראשון״, ואנשים נרתמים כי זה סרט ראשון. יש לזה תמיכה רבה ואין גל של ציפיות מסביב. כשאתה עושה סרט שני בפער של 21 שנה הוא הופך להיות בעצם פיצ׳ר ראשון.

בפועל, במשך 21 שנה, גם אם עבדתי כמפיק, כעורך תסריטים, כמנהל וכמורה, והתעסקתי יומיום בקולנוע, יש הבדל מהותי בין להיות החונך או היועץ או הקיביצר, לבין להיות האדם שחשוף בעצם בתוך ההחלטות. ואתה, בגלל הפער שנוצר ועוצמת החשיפה, אתה מרגיש עירום, אתה בלי בגדים.

אבנר: ולמה אתה הולך לעשות את זה? למה אתה הולך להיות עירום בעת שאתה לבוש כל כך טוב ומוגן?

רנן: כדי לטלטל את עצמי.

אבנר: למה אתה רוצה לטלטל את עצמך?

רנן: כי אנשים צריכים לטלטל את עצמם. אני מאמין שאנשים צריכים לפרוץ מדי פעם את המעטפות שלהם ואת ההתקבעות שלהם בתוך איזו מראית עין שהם זה הם, בשביל להעמיד מראה חדשה ומאתגרת.

השבוע, כשרנן נפטר, חשבתי על הטלטלה או החשיפות האלו שהוא מתאר בראיון בעוד מובנים. חשבתי גם על האומץ הכרוך בזה, גם על אי האפשרות לשקט, גם על התובענות הכרוכה בעמדה הזו. חשבתי גם על השנים האחרונות, על הפנייה לעשייה של סרטים אחרים לגמרי. על הטלטלה והחשיפות שהייתה כרוכה בהן. חשבתי גם על המחירים.

ולסיום – ולא רק בשביל הגילוי הנאות – לפני הרבה שנים רנן הזמין אותי ללמד בסם שפיגל. זו הייתה זכות. הוא פתח לי אז דלת לעולם שלם, גם בכתיבה הזו יש לו חלק.