השיכון הוא אהבת אמת: דיוי בראל בגלריה אינדי

ענבל: הי דיוי, מה שלומך?

דיוי: הי 🙂 אם אפשר היה לשים את כל הטראומות בצד – אני בסדר. ימים של תערוכה. תקופה מאוד אינטנסיבית

ענבל: אתה מציג את תערוכת היחיד ״יש לנו מלשינה בשכונה״ בגלריה אינדי. מרגש מאוד. ספר עליה קצת?

דיוי: התערוכה בנויה משני גופי עבודות השזורים אחד בתוך השני. הראשון הוא מיצב הנפרס בחלל הגלריה, שמורכב מחומה שמקיפה את קירות הגלריה – טפט בגודל 1:1 של חומות המאפיינות את הבנייה הבורגנית בתל אביב ובערים אחרות בארץ משנות ה־50 ואילך. ממנו עולים אלמנטים שונים מתוך המרחב הציבורי: צינורות ביוב, סדקים, ארון טלפון וגם אלוורה אחת מתוקה.

בתוך קומפוזיציית הטפטים תלוי גוף עבודה של קולאז׳ים קטנים וממוסגרים המשלבים בין צילומי שיכונים מרחבי הארץ, שאותם אני מצלם לאורך השנים, לבין דימויים מתוך אנציקלופדיית תרבות שסרקתי

ענבל: נתחיל ממה שהכי נוכח כשנכנסים לתערוכה, המיצב שפרסת על קירות הגלריה. יש הרבה מקומות שבהם הוא ממש מתעתע. לוקח זמן להבחין בכל הפרטים שלו, לפעמים הם ממש מתמזגים עם הקיר

דיוי: כן, אני אוהב תעתוע. צילום, שמביא את המציאות אחד לאחד, הוא המדיום האופטימלי לזה

ענבל: צילום שמתחזה להיות המציאות, הוא הכי מתעתע. שקר שמתחזה לאמת

דיוי: בדיוק, צילום הוא השקר הגדול ביותר

ענבל: מה מעניין אותך בגדרות האלה, ובכלל בסוג הבנייה הזה?

דיוי: הגדרות מהסוג המסוים הזה נמצאות בכל מקום בתל אביב (ובערים אחרות בארץ), מקיפות את הבתים שלנו. הן מגיעות במופעים מעט שונים, עם דוגמאות/פטרנים שונים. תמיד תהיתי מי החליט על העיצובים האלה ולמה זה משתנה מבניין לבניין, האם זה שרירותי או מתוכנן.

לכן גם היה חשוב לי בתערוכה לייצר טיפולוגיה של חומות, כך שבעצם החומה משתנה כל כמה מטרים, קצת כמו בשיטוט בעיר. מה שמשעשע ונוגע ללב בחומות האלה הוא שהן כמובן לא עשויות מלבנים או מאבנים מסותתות, אלא הן יציקות בטון טרומיות שנעשות בעזרת תבניות עץ. ועכשיו הכול מתפורר כמובן

היה חשוב לי בתערוכה לייצר טיפולוגיה של חומות, כך שבעצם החומה משתנה כל כמה מטרים, קצת כמו בשיטוט בעיר. מה שמשעשע ונוגע ללב בחומות האלה הוא שהן יציקות בטון טרומיות שנעשות בעזרת תבניות עץ. ועכשיו הכול מתפורר

ענבל: החמצתי את זה שהפטרן משתנה. בכלל, אני לא חושבת שאי פעם הקדשתי תשומת לב לגדרות האלה, ובוודאי ראיתי רבות מהן בתל אביב. מה מביא אותך להבחין בהן, ואולי בכלל באדריכלות השיכונים הזו?

דיוי: כן זה משתלב־משתנה, מהלך מינורי. דווקא החומות פחות מאפיינות את השיכונים, אלא יותר את הבנייה הבורגנית העירונית. עשיתי מיקס.

העניין שלי בשיכונים הוא כבר סיפור אחר לגמרי, זאת אהבת אמת. אני מצלם שיכונים כבר קרוב ל־30 שנה, ואם הייתי יודע להסביר למה – בטח הייתי מפסיק לצלם אותם. גם כשאני נמצא בערים באירופה אני מחפש את אותם שיכונים, והרבה פעמים מוצא. תוך כדי שיטוט בפרברי פריז, אני מוצא את עצמי לפתע בחולון. ואז כשזה קורה – זה רגע של התעלות נפש

ענבל: גדלת בשיכונים כאלה?

דיוי: לא, גדלתי בקרית קריניצי, שכונה חדשה יותר עם בניינים גבוהים בקצה רמת גן. השכונה היא על גבול קרית אונו, שבה למדתי והסתובבתי ושם היו הרבה שיכונים. במשיכה שלי אל השיכונים, על המרחבים הציבוריים שלהם, על הארכיטקטורה הקהילתית שלהם, על ה״ביחד״ המפונטז – נטועה איזו כמיהת עומק להשתייכות

ענבל: חיבור מעניין, בין שיכונים ישנים לבין השתייכות, שאני לא בטוחה שהוא תקף במציאות. אני תוהה לגבי עבודות קודמות שלך, שבהן השיכונים משולבים בכל מיני נופי חוץ לארץ, וכאן חיברת לשיכונים דימויים מאנציקלופדיה ״תרבות״. מהיכן נובעים החיבורים האלה?

דיוי: העבודות עם הנופים הן בעצם קולאז׳ים מתוך סדרה מתמשכת שנקראת ״שיקום שכונות״. החיבור הזה נובע מהצורך לתת לשיכונים במה, להציג את יופיים, להחזיר להם אהבה. הפעולה של הוצאת השיכון מהקשרו ומיקומו במרחב אחר, נחשק, מסירה ממנו סטראוטיפים שדבקו בו ומאפשרת להתבונן בו מחדש. אני גם דואג להשאיר את קו הגזירה/הדבקה בין האלמנטים גלוי, כך שהמתח בין השבור למושלם נוכח תמיד. אפשר גם לקרוא את זה באופן ביקורתי

ענבל: אז בתערוכה יש מהלך קצת שונה, כי התפרים נעלמו, וכל מיני דימויים מתוך ״תרבות״ מופיעים כחלק אינטגרלי כביכול מהמקום – איילים, אנשים, אניות…

דיוי: גם כאן התפרים הם גלויים. לראשונה אני משתמש באיורים בהתכות שלי, ולכן הפער שבין איור לצילום הוא כבר בילט־אין. לא חשתי צורך להקצין אותו, למרות שגם כאן יש גזירות פיזיות בחלק מהעבודות.

המהלך הדרמטי בשבילי עם אנציקלופדיה ״תרבות״ הוא שאני מאכלס לראשונה את השיכונים שלי באנשים:) הם תמיד מצולמים ריקים מאדם

ענבל: נכון, אבל מצד שני, האנשים שלך מאוירים בכל מיני מצבים ״חינוכיים״. לא ממש ״אנשים״

דיוי: נכון. אני שולף את האנשים מתוך האנציקלופדיה שעליה גדלתי. זו אנציקלופדיה שביקשה להקיף ולתווך את הידע האנושי ״ההכרחי״ בצורה נגישה לציבור הרחב, מעין ספר הוראות להכשרת האדם החי בחברה.

לצד ספינות ובעלי חיים המופיעים ב״תרבות״ אני נמשך לדימויים שעוסקים בשמירת הסדר הקיים ובציות לקודים החברתיים: מנימוסי שולחן וממדי הגוף ה״נכונים״, ועד לסכנות הרבות שאורבות לנו מצד מכשירים חשמליים שתכלס, עד היום אני מפחד מהם

ענבל: צלם שחושש ממכשירים?

דיוי: כן כן 🙂 אני מאוד לא טכנולוגי. רק המצלמה היא ידידה, אנחנו שנים יחד

ענבל: יש משהו נוסטלגי בכל העבודה שלך. אם אני חוזרת למילה שייכות, אז אולי שייכות לעולם של פעם? לפני הבניינים החדשים? לעולם שהכל מוסבר וברור בו?

דיוי: העולם הוא נוסטלגי אבל גם שבור. אין בי געגוע לזמנים אחרים, הדברים גם אז לא היו מוסברים. אף פעם לא הרגשתי שייך, גם אם זה היה מוסתר מעין. הרי גם בשיכונים האלה לא באמת הייתי יכול לגור אלא רק לפנטז את החיים בהם, בדיוק בגלל אותם חוקים חברתיים, חוקים שאני סוף סוף יכול להפר ביצירה שלי

ענבל: יש בתערוכה שני פרויקטים משולבים, האחד של האדריכלות ה״בורגנית״ כפי שקראת לה, שבה יש סוג של פייק, גדרות של בטון שהוא ״כאילו״ אבן, ״כאילו״ יוקרתי, בהעמדה ראליסטית עוטפת חלל. בשני, האדריכלות השיכונית, מבנים טרומיים, בלטות של פעם, טיח מתפורר. האם האחד הוא ביקורת על השני? איך הם משתלבים עבורך?

דיוי: הכל מתפורר בתערוכה :). המבט הוא זום־אין וזום־אאוט על המרחבים האלה, והחלל הופך לקולאז׳ תלת ממדי שאנחנו נמצאים בתוכו, מתבוננים בקולאז׳ים הקטנים הממוסגרים. זה חיבור בין שתי שפות שונות, אבל אני מקווה שהן משתלבות לכדי עבודה שלמה

ענבל: יש בתערוכה נקודה מיוחדת שקל להחמיץ, חור הצצה שנמצא בתוך אחת העבודות. מה יש שם?

דיוי: אצטט מתוך הטקסט שכתבה טל יחס על התערוכה (ושגם ליוותה אותי את כל הדרך עד אליה): ״ומבעד לתריסים המוגפים, דרך חור שלא תוקן אף פעם עד הסוף, מזדמנת הצצה. נוכחות של גוף מבצבצת, מותירה סימני חיים שסוטים מהנורמות שהנחילה התרבות. זהו גוף מבודד שפועל לחסום את מבט החוץ עליו, מתכנס בנבדלתו״.

ההצבה הזו קרמה עור וגידים ביומיים האחרונים לפני התערוכה. אחרי שהעבודה הזו ירדה מהמקום המקורי שתוכנן לה וכמעט עפה מהתערוכה, עלה הרעיון שנציץ עליה דרך חור בחלון. בעבודה מופיעה דמות, שרועה על ספה בתוך דירה מרוטה, מחובקת עם ברבור. ההצצה דרך החור בחלון מטעינה את פעולת הצפייה בתחושה שאנו מתבוננים על מה שלא יועד לעיניים שלנו, שאנחנו שותפים למשהו אסור

ענבל: גילית לי בסוד שהדמות הזו היא אתה; זו דמות האדם הממשי היחידה שמופיע בתערוכה, וגם היא מסתתרת

דיוי: ללא הצלחה…

ענבל: בהצלחה חלקית. כאן שוב עולה בדעתי עניין השייכות, שייכות לעולם ריק מאנשים, נוכח לא נוכח

דיוי: כן, יש שם חופש. אבל גם כשאין אנשים אנחנו מדמיינים אותם

ענבל: החופש הוא בעולם ללא אנשים?

דיוי: בואי לא נגזים, אני הרי לא עוזב את העיר 🙂

ענבל: חור ההצצה מתקשר כמובן לשם התערוכה ״יש לנו מלשינה בשכונה״. הצצה והלשנה הם מאותה משפחה אבל בכל זאת שונות. מהיכן הגיע שם התערוכה?

דיוי: שמה של התערוכה מבוסס על צילום של אדם אוחז בתצלום המסתיר את פניו. בתצלום מופיעה גדר של אתר בנייה, שעליה מרוסס באדום: ״יש לנו מלשינה בשכונה״. האדם שפניו מוסתרות הוא אני. התמונה שאותה אני אוחז צולמה ע״י תלמיד.ה, שאיננו מצליחים לעלות על עקבותיו.יה, בשנים הראשונות של בית הספר לצילום שאותו אני מנהל – צילום בעם.

מיהי המלשינה? מי המרסס/ת שמלשין/ה על המלשינה? ומי צילם/ה את התצלום הזה? יש סיפור מתח קטן שנוצר עוד לפני שנכנסים לתערוכה עצמה, ויש בו שכונה ויש את המלשינה שמהדהדת עולם של איסורים, של הסתרה ושל הפרת נורמות

ענבל: הצילום הזה מופיע בתערוכה?

דיוי: הוא מופיע על ההזמנה ובתערוכה הוא נמצא לפני הכניסה מצד ימין, לא בתוך החלל. הוא מוצג כשם התערוכה בכניסה

ענבל: מה הייתה הדרך שלך בעולם האמנות? איך הגעת לצילום?

דיוי: הגעתי לצילום די במקרה, לא גדלתי על אמנות בכלל. בתור נער, יצא לי פה ושם צילום ״אמנותי״ עם מצלמת הפוקט המשפחתית. נרשמתי ללימודי צילום במכללת הדסה אחרי טיול ארוך שבו צילמתי הרבה ועם פנטזיות נשיונל ג׳אוגרפיקיות על צילום ונדודים. ושם, בלימודים, נפתח לי העולם

ענבל: ועכשיו – מה המחשבות הלאה? מה קורה בסטודיו?

דיוי: אני עובד עכשיו על גוף עבודה לתערוכה קבוצתית שתיפתח בסוף מאי במוזיאון העיר תל אביב, באוצרותה של יעל מסר, אז מחשבות זה אחר כך 🙂

ענבל: בהצלחה בתערוכה, סקרנית לראות מה תציג

דיוי: תודה, ותודה על ההזמנה, היה כיף 🙂

---

דיוי בראל | יש לנו מלשינה בשכונה
ליווי אוצרותי: טל יחס
גלריה אינדי, שביל התנופה 6, תל אביב
נעילה: 22.3