TAAD: סביבות ביתיות כהצעות הגשה לפריטי עיצוב ואמנות

״שמי מריה נסימוב אבל החברים שלי קוראים לי מאשה. לפני שנתיים הייתי עולה חדשה ומובטלת, עם ניסיון של 15 שנה באוצרות, אהבה עמוקה לתל אביב וחלום להמשיך ולמלא את העולם בדברים יפים״. ההצהרה האישית הזו (בתרגום חופשי מאנגלית) מודפסת לבן על גבי ורוד על שער העלון שמציג את האני מאמין של יריד העיצוב והאמנות החדש TAAD (קיצור ל־Tel Aviv Art & Design), שנפתח בשבוע שעבר בתל אביב ומוצג עד 11.3 (יום ג׳), בהיכל שלמה בתל אביב.

אחרי שהוכרז ונדחה מספר פעמים בנסיבות התקופה הקשה והבידוד של ישראל בעולם התרבות והאמנות, משמח לראות את הבייבי החדש של נסימוב – אוצרת ויזמת צעירה, שעלתה לישראל מרוסיה לפני שלוש וחצי שנים – עושה צעדים ראשונים. את היריד, היא מספרת, הגתה וחלמה כחלק מחזון עסקי, להציג (ולמכור) עיצוב ואמנות מרחבי העולם, מתוך תפיסת תרבות אנינה ורחבת אופקים. כך היא מסבירה את הבחירה להציג יריד מסחרי כתערוכה אצורה, עם פריטים שלוקטו בעיקר מגלריות בארץ ובעולם, ולערבב ביניהם (בלי לגלות לנו מי זה מי).

בשטח היריד הערבוב הזה נראה אלגנטי ומפתה. הצעות הגשה של סביבות כמו־ביתיות, שבהן שולחן סלוני (בעיצוב אירנה גולדברג, לדוגמה), מראה מבהיקה (של אריק לוי, הפועל בפריז), מדפי ספריה או קונסולה (של אחד מאבות העיצוב אטורה סוטסאס, או של גל גאון), כסא (של ארז נבי פנה או של אדריכלית־העל לינה בו ברדי או של האמן דניאל ארשם), תמונה על הקיר (של סיגלית לנדאו) וציפור (של שירה זלוור), כד (של אדמהון גלאור מקונן או של ננדו – מעצב העל אוקי סאטו), מחיצה (של שי אלפיה), צילומים במראה שבטי (של יעל ברתנא) והרשימה עוד ארוכה…

נשמע מבלבל? זהו ניסוי מעניין, שלטעמי יותר תואם גלריות או שואורום מאשר יריד, גם אם לא גדול מאוד. ואולי זה רק בגלל שהתרגלנו שדיזיין מיאמי מוצג לצד ארט באזל, ואצלנו יריד צבע טרי שהרחיב את פעילותו כבר מהשנים הראשונות עם מתחם עיצוב טרי.

שחקנית חיזוק ממילאנו

את תחום העיצוב הפקידה נסימוב בידי האוצרת והיסטוריונית העיצוב מריה כריסטינה דידרו ממילאנו. דידרו כבר שיחקה במגרש הישראלי בעשור האחרון, אך עשתה זאת במסגרת מוזיאלית, בשתי תערוכות שאצרה כאוצרת אורחת במוזיאון העיצוב חולון: תערוכת היחיד של ננדו בשנת 2016 ותערוכה קבוצתית ״אי זוגי״ ב־2019. הפעם נרתמה לאוצרות מסחרית, ביריד שלא רק מוכר כרטיסים לצפייה אלא שואף לחולל שוק ולהציע לקהל בישראל לרכוש מתוך תפריט טעימות של אספנות יוקרה.

שיתוף הפעולה בין שתי האוצרות נועד להביא ל־TAAD את ״התמהיל הנכון״ בין אמנות שניתן לקחת הביתה לבין עיצוב לאספנים: פריטי וינטג׳ איקוניים, בעלי ערך תרבותי ״למבינים״; חפצים אמנותיים מתחום הדיזיין־ארט, רצוי כאלה שניתן לקשור אותם ליוצרים מזוהים ובעלי שם, הן משדה האמנות והן בעיצוב מוצר, רהיטים, עיצוב פנים; ויצירות שימושיות, בעיקר כאלה שנעשות באופן ידני, וכך עונות על הצורך בייחודיות, גם כשהן מיוצרות בסדרתיות.

טשטוש התחומים הוא חלק ממגמה עולמית. יש אמנים שמעצבים פריטים שימושיים ויש מעצבים שעושים אמנות. ההבחנה ביניהם כאילו לא קיימת. אך רק כאילו. בעיקר כשמדובר ברמות המחיר הגבוהות, יש פער ניכר בין ״פריטי עיצוב״ ל״עבודות אמנות״

טשטוש התחומים בין עיצוב לאמנות הוא חלק ממגמה עולמית של ביטול היררכיות בין יוצרים ותחומי ידע. יש אמנים ששולחים ידם ביצירת פריטים שימושיים ויש מעצבים שעושים אמנות. ההבחנה ביניהם כאילו לא קיימת. אך רק כאילו. בעיקר כשמדובר ברמות המחיר הגבוהות, יש פער ניכר בין ״פריטי עיצוב״ ל״עבודות אמנות״, ובין מרץ׳ של אמנים לאמנות של מעצבים. זה נכון במיוחד כשמדובר באספנות, שם המחיר והערך משחקים תפקיד משמעותי, ולא רק האהבה לדבר וההתאמה האסתטית לבית.

המילה בית אינה מקרית. כאמור, חלל היריד מסודר כסביבות ביתיות – מבואת כניסה עם כמה פריטים שובי עין, חדר עבודה תיאורטי, פינת ישיבה אפשרית או סלון אירוח. הערבוב בין התחומים הוא קו מנחה בעיצוב החלל, שבהתאם לתפיסה האוצרותית מכוונת להראות למבקרים את ה״קסם בחיי היומיום״ – Everyday Wonder. אולם בהיעדר שמות ושנים לצד המוצגים, הוא מקשה על ההיכרות של המבקרים עם היוצרים והבנת ההקשר של החפצים (מה שמשמעותי יותר בתחום אספנות עיצוב).

״אנחנו שמחים לראות היענות גבוהה ומוכנים לארח עד 20,000 מבקרים״, אמר ראש צוות המכירות, אדי קטרי, לשאלתי.

מהו הפריט היקר ביותר ביריד?

״ארון מס׳ 79 של האדריכל האיטלקי אטורה סוטסאס, שמחירו $122,661. הארון המקורי נוצר בשנת 1984 עבור ביתו של מקס פלבסקי במאליבו — מדען מחשבים אמריקאי ואספן אמנות. הארון שמוצג בתערוכה הוא מהמהדורה של שנת 2006, אחד משישה בלבד בעולם. הארון עשוי עץ וצבוע בלכה אדומה.

״סוטסאס, דמות בולטת בקבוצת ממפיס, נודע בשימוש הנועז שלו בצבעים עזים, צורות גיאומטריות וחומרים בלתי שגרתיים שמתכתבים עם עולם הטק של התקופה. עיצוביו ערערו על האסתטיקה המסורתית ושילבו בין פונקציונליות לביטוי אמנותי, מה שהפך אותו לאחד מהקולות המשמעותיים בעיצוב הרדיקלי.

״זו יצירה חשובה בתולדות העיצוב — יצירה מוזיאלית שהבאנו ליריד מתוך הבנה עמוקה של הקונטקסט ההיסטורי. למרות שאין ציפייה לקונים פוטנציאליים בארץ, חשיפתה כאן מעניקה ערך תרבותי מהותי, ומדגישה את החיבור בין עיצוב עכשווי לשורשיו המהפכניים״, אומר קטרי.

לדברי הנהלת היריד, יש בו כ־600 מוצגים של כ־100 יוצרים, מתוכם פחות מ־20% הם ישראלים. עם זאת, נוכחות היוצרים הישראלים – אמנים ומעצבים כאחד – בולטת כמותית הרבה יותר ומתבטאת במספר הפריטים שהם מציגים. הדבר מובן על רקע הנגישות והקלות בשינוע, ביטוח, הצגה וייצוג, וראוי כי הוא נותן במה מכבדת לישראלים יחד עם יוצרים חשובים ומעניינים מהעולם.

נושא הייצוג הוא מהותי, כי מרבית הפריטים של יוצרים מהעולם הגיעו דרך גלריות המתמחות בדיזיין ארט, כמו פרידמן בנדה מארה״ב, WE+ מיפן, מרקדו מודרנה מברזיל, סאמפל גלרי מרוסיה ועוד; ובארץ שיתפו פעולה בעיקר גלריות לאמנות – דביר, ברוורמן, זומר וגם גלריה גל גאון וסאגה, מתחום הדיזיין ארט.

האם המוצגים למכירה as is או שניתן להזמין מהיוצרים?

״תלוי במקרה. למי שמגיע לצוד פריטים, כל מה שנמצא ביריד זמין לרכישה ולמשלוח מיד בתום היריד, וזה היתרון המשמעותי. למי שרוצה משהו מעט שונה נשמח לחבר אל הגלריות או הסטודיואים ולסייע. אנחנו ממליצים לחכות ליריד הקרוב שיתרחש כבר בנובמבר״.

איך מתנהל הקשר מול היוצרים ו/או הגלריות שלהם?

״כל הגלריות מצויינות ברשימת התודות למשתתפים שבכניסה, וכל המידע זמין אצל אנשי המכירות שלנו. מי שמעוניין לפנות לגלריה ולרכוש ישירות מהן מוזמן כמובן, אלא שהחידוש המשמעותי של TAAD הוא בכך שלקחנו על עצמנו להביא את הפריטים בעצמנו לארץ, והם נמכרים במחיר זהה למחירם בחו״ל. משלוח מתל אביב משתלם יותר לצרכן ממשלוח מניו יורק או מיפן״.

האם ההחלטה שלא להציג את שמות היוצרים בצמוד ליצירותיהם קשורה לתקופת המלחמה ולהסתייגות של אמנים מלהציג בישראל?

״בכלל לא. האמנים והגלריות עובדים מולנו בשיתוף פעולה מלא, אפילו עוקבות אחר חשבון האינסטגרם ומשתפים את הסטוריז שלנו (: האמת היא שרצינו להציב את הפריטים בחופשיות, ליצור תצוגה נקייה ולא להעמיס מידע על הקירות שעליהם מוצגות העבודות. בכל ׳אי׳ של עבודות יש QR קוד שניתן לסרוק ובו מופיע כל המידע״.

בחוויה שלי, ה־QR קוד – אמצעי שהולך ופושט בתערוכות, ולא רק מסחריות – הוא פתרון שמכביד על הצפייה. במקום להתרכז במה שאנחנו רואים, לזהות שמות של יוצרים שהיכרנו ולהבין את ההקשר, או להתפעל ולקבל תוספת של שמות חדשים, אני מוצאת עצמי מזפזפת במבט בין הסביבה הפיזית לטלפון הנייד ומעמיסה חיפושים על העומס הוויזואלי הקיים ממילא.

על כך משיב קטרי: ״צוות המכירות נמצא בתערוכה לא רק כדי למכור, אלא כדי לספר ולהנגיש את המידע. כמו בירידים בעולם, גם אנחנו משנים את התצוגה מדי יום, מחדשים, מעדכנים ומוסיפים פריטים. יש לא מעט מבקרים שחוזרים יותר מפעם אחת ואנחנו משתדלים לחדש להם כל הזמן״.

חלק מהצורך לשנות ולעדכן קשור למכירות וחלקו להגעת פריטים שנתקעו בדרך ואיחרו לפתיחה. אבל אלה מהמורות קלות בדרכה של נסימוב, שמצהירה על כוונתה להפוך את היריד לאירוע שנתי, ואת חובת ההוכחה היא מתחייבת כאמור להקדים ולפרוע כבר השנה – עם מהדורה נוספת של TAAD בנובמבר.