מגע הקסם של אוקי סאטו

המפגש הראשון שלי עם ננדו היה אהבה ממבט ראשון. בעיצומו של מחקר טרנדים, תמונה של קיר טיפוס יוצא דופן בחדר כושר בטוקיו תפסה את תשומת ליבי: במקום זיזים ובליטות בצורת אבנים לאחוז בהן, כמקובל, היה הקיר הלבן, בגובה שתי קומות, מצוייד במסגרות לתמונות, לבנות ומוזהבות, מצועצעות וחלקות, מרובעות ואליפטיות. פה ושם משובצים ביניהן ראשי איילים ושאר חפצים, המזוהים יותר עם קיר סלון ביתי ויקטוריאני. התאהבתי מיד ויצאתי לחקור מי עומד מאחורי היצירה המוזרה. השם ננדו, אז, לפני יותר מעשור, נשמע מסקרן ובלתי ידוע, עד שב-2008 פרץ למרכז הבמה של עולם העיצוב עם ״כיסא הכרוב״, שיצר המעצב אוקי סאטו, מייסד סטודיו ננדו והעומד בראשו, משאריות של בדי הכפלים של איסי מיאקה.

לא רבים המקרים שבהם כל מגע יד של מעצב הופך ליצירה בלתי נשכחת. במקרה של ננדו כמעט שאין מוצרים שאינם ראויים לתואר הזה. בין אם אלה נעליים או משקפי שמש (שעיצב בעבור קאמפר), בכסא (של מורוסו או של גלריה סאצ׳י), בכוננית מדפים (של גלאס איטליה) בסדרת חולצות (שעיצב בעבור cos, המותג הנחשק שמגיע עכשיו לארץ), או בשולחנות אבן (במיצב המרשים שיצר בעבור אבן קיסר בשבוע העיצוב במילאנו 2013). הרשימה המגוונת הזו היא בקושי קצה הקרחון המורכב מאוסף העבודות הרב-תחומי של ננדו, שהצטברו ב-14 שנות פעילות.

rain-bottle (צילום: Hiroshi Iwasaki)

סאטו נולד ב-1977 בקנדה, גדל בין קנדה ליפן ולמד אדריכלות בטוקיו. את סטודיו ננדו לעיצוב הקים בטוקיו בשנת 2002, מיד אחרי סיום לימודיו. כיום הוא מדלג בין טוקיו למילאנו, שם פתח שלוחה של הסטודיו, אחרי פריצתו הגדולה. הוא נחשב לאחד מחמשת המעצבים הבולטים והחשובים של תקופתנו, והוא עסוק במקביל במאות הזמנות בשנה. רק לאחרונה בחרו בו למעצב השנה שני מגזינים במקביל, Wallpaper ו-Elle Décor. המשפט הפותח בעמוד הקונספט של סטודיו ננדו ממצה את כוח העל שלו: Giving people a small “!” moment.

״ההשראה של סאטו מחברת בין תרבויות”, אומרת אוצרת התערוכה, מריה כריסטינה דידרו, “הוא יכול להיראות גם כ׳איש השעה׳, שמבין היטב את העולם הגלובלי, וגם כיפני מסורתי. מבלי להיכנס לסטריאוטיפים, אפשר לומר עליו שדרכו מאוד יפנית: הוא מדוייק באופן קיצוני, מסור לעבודתו באופן טוטאלי. חי את העיצוב. שואלים אותו לא פעם מתי הוא מספיק לישון בכלל – עם כל כך הרבה פרויקטים באוויר בו זמנית. אנשי הסטודיו שלו לימדו אותי מילה ביפנית – Otaku, שפירושה, בערך, משוגע לדבר״.

דידרו: אפשר לומר שדרכו מאוד יפנית: הוא מדוייק באופן קיצוני, מסור לעבודתו באופן טוטאלי. חי את העיצוב. שואלים אותו לא פעם מתי הוא מספיק לישון בכלל – עם כל כך הרבה פרויקטים באוויר

chocolatexture (צילום: Akihiro Yoshida)

למרות הבולטות המרשימה שלו, והצלחתו האדירה בזמן קצר ובגיל צעיר, תערוכת היחיד שנפתחה החודש לסטודיו ננדו במוזיאון העיצוב חולון היא התערוכה המוזיאלית המקיפה הראשונה שלו בעולם. את ההישג הזה יכולה לרשום לעצמה גלית גאון, שזוהי התערוכה האחרונה שלה בתפקידה כאוצרת ראשית והיא פרשה בימים אלה מהמוזיאון.

גם לתפיסתה התערוכה של ננדו מייצגת גשר בין תרבויות מזרח ומערב; בין האסתטיקה היפנית לחברות התעשייה המסחריות המובילות בעולם העיצוב. ״תפיסת היופי של יפן, בשונה מהמערב, אינה רואה את האדם כמרכז אלא כמרכיב קטן בקוסמוס הגדול. המסר המגיע מיפן מדבר על שבריריות ויופי ועונג ברגע החולף. יופי לזמן קצר מאוד, שבו מתאפשרת חוויה אינטימית, עצירה להשתהות והשתאות. אולי זה מסר עצוב: זמניות, רגעיות וחוסר חשיבות, שקר החן והבל היופי. ואולי להיפך״, אמרה גאון בדברי הפרידה שלה, בפתיחת התערוכה.

ננדו מביא לקצה את האופן שבו רהיטים וכלים שימושיים מציגים גישה אסתטית ותרבות שלמה. ״המפגש עם עבודתו של סטודיו ננדו, במרחב הציבורי, הפרטי והווירטואלי, מחייב אותנו לעצור ולהביט, הוא מתנתק מהרגעי ונע במרחב נצחי. לפעמים נדמה שאנחנו צריכים לחדד חוש אחד ולהתמקד בתובנה או במיומנות – החושים הם המתווכים את חוויית המידע, ההתגלות, רגעי ה-wow – העונג שבלמידה. בעבורי מוזיאון הוא חלל ציבורי, מרחב פתוח לשאלת שאלות וללמוד משהו חדש על עצמנו״.

צילומים מהתערוכה: takumi ota

התערוכה נרקמה בשיתוף עם האוצרת האורחת דידרו, עיתונאית וחוקרת עיצוב, שצללה לתוך עבודותיו של הסטודיו וניסתה לתת בהן סימנים: ״זו לא רק מחווה לעבודות וליוצר עד כה, אלא גם מבט לעתיד״, היא אומרת. ״הזדמנות לשים את האצבע על מצב עבודתו. מכיוון שמדובר בפחות מ-15 שנה קשה לקרוא לכך רטרוספקטיבה, ומצד שני יש כל כך הרבה פריטים. רק השנה הציג ננדו בשבוע העיצוב במילאנו יותר מ-200 פרויקטים. בעבורי כאוצרת האתגר העיקרי היה לפרק את הפורטפוליו העצום שלו, בן אלפי הפריטים, לפרקים״.

תחת הכותרת ״המרווח שבין לבין״ (The Space in Between) חילקו סאטו והאוצרות את התערוכה לשישה פרקים, המאופיינים בעדינות, בקוד צבעוני שמלווה את המבט לאורך התערוכה. תחת הכותרת ״בין תהליכים״ מוצגים חפצים ורהיטים הבוחנים מחדש את תהליכי הייצור והיצירה המסורתית. הפרק ״בין מערכות יחסים״ מציג משיתופי פעולה מסחריים ועד למוצרים מהמרחב האישי – ספה ושטיח, מטרייה עומדת, נעלי בית. ״בין החושים״ הוא פרק שמציג עיצובי מרקמים וטעמים בשוקולד; כלי זכוכית ממוחזרת מבקבוקי קוקה קולה, המשמרת את הגוון הירוק והמראה הגלי המזוהה עם המותג; נרות המשנים את צבעם ככל שהם דועכים.

הכותרת ״בין מרקמים״ מתייחסת לחומרים השונים שמהם עשויים האובייקטים – שיש להם מראה שונה ומגע מפתיע, לעתים מתעתע. כמו במקרה של חומר קשיח ההופך לרך בקערות קרמיקה שקצותיהן סיליקון רוטט; שולחן עץ העשוי משכבות של בד אלקנטרה; כסא המלופף בשכבות של חוט דיג צבוע.

הפרק ״בין גבולות״ עוסק בהבחנה בין פרטים, יצירת מרחבים, הגדרת חללים, ומעברים בין חלל לחומר, בין נעדר לנוכח. ״בין האוביקט״ היא הכותרת שניתנה לתיאור הפערים שאינם רק בין החפץ לסביבתו או לאופן שבו הוא נתפס, אלא גם שינויים והתפתחויות פנימיות באוביקט עצמו: כוננית זכוכית שכינויה ״מעמקי הים״, שצבעיה הולכים ומעמיקים ומדפיה הופכים צפופים ככל שהעין יורדת מטה והיד מתקרבת לרצפה; כיסא שחלקו צף מעל רגליו הקדמיות, משחקי קווים וצורות.

פירוש השם ״ננדו״ הוא המילה היפנית לחימר. סאטו בחר בשם בזכות הצליל והמשמעות גם יחד: זהו חומר מסורתי שמלווה אותנו מהעת העתיקה בתרבויות רבות, הוא גם מחובר לאדמה ולטבע ויש בו גמישות ועמידות, רכות וקשיחות, יכולת השתנות וריבוי שימושים.

על עיצוב התערוכה הופקד האדריכל הצעיר טקאשי ימאמורה, אשר יחד עם סאטו הגה רעיון המחלק את החלל לשבילים וחצרות. ״יצרנו חלל אורבני, או מעין כפר של בתים וגנים יפניים. זה גורם לאנשים להתהלך אחרת בחלל ומספק זוויות ראייה ורקע לפרטים״.

thin black lines chair (צילום: Masayuki Hayashi)

בכל אחד מהמבנים מקובצות מספר עבודות – כמשפחה או קבוצה. על מנת לראות את הפרטים אנחנו מחוייבים להתמקד. לעמוד בסמוך לאחד המבנים ולהתבונן לעומקו, כענקים בגנם. דלתות הזזה מציעות רמז לבית היפני המסורתי, והחלונות הם בגובה עיניהם של ילדים שירצו להביט פנימה. אבנים לבנות על רצפת החצר מאזכרות גני זן. השבילים מאפשרים לנוע ברצף והכיכרות ביניהם קוראות לשבת ולהרהר.

סאטו עצמו אמר בפתיחת התערוכה כי הוא מעדיף לא לדבר על המוצגים והעיצוב: ״את זה צריך להרגיש. תנסו להקשיב לפריטים והם יתחילו לדבר אליכם״, אמר ונתן עוד רמז: ״הדברים הרגילים, הקטנים, אלה שחבויים במרווחים ובחללי הביניים – הם הדברים החשובים, לא הדברים הגדולים והבולטים לעין״.