עיניים כחולות ומבט חודר: ג׳ני סאוויל במוזיאון אלברטינה

בדצמבר 1999, רגע לפני המילניום החדש, ביקרתי בניו יורק. הזכרתי את הביקור הזה לא מזמן, כשסיפרתי איך נתקלתי לראשונה בצילום מהפנט של רינקה דייקסטרה ב־MoMA. האמת היא שמעבר להרגשה שאני חייב לבקר בעיר הזו פעם אחת נוספת, רגע לפני שבאג 2000 אולי יביא לקץ האנושות, סיבה נוספת לנסיעה הייתה הרצון לצפות בתערוכה Sensation, שנדדה מהרויאל אקדמי למוזיאון ברוקלין.

Sensation הייתה תערוכה פורצת דרך, שהוצגה לראשונה בלונדון בשנת 1997, וכללה יצירות מאוסף האמנות של צ׳ארלס סאצ׳י, עם דגש על אמני הדור הצעיר של בריטניה באותה עת – ה־YBAs – קבוצת אמנים שסאצ׳י היה בין מגדיריה ומקדמיה. התערוכה חוללה סערה ציבורית ותקשורתית בשעתה, בשל עבודות ותכנים שנחשבו פרובוקטיביים וניהיליסטים, כמו הכריש המשומר בפורמלין של דמיאן הירסט; דיוקן הרוצחת מיירה הינדלי, שהצייר מרקוס הארווי הרכיב מטביעות ידיים של ילדים; או העבודה של כריס אופילי, שהציג דמות מדונה אפריקאית עם גושי צואת פיל ודימויים פורנוגרפיים.​

אחת העבודות שנחקקו בזכרון שלי הייתה ציור של ג׳ני סאוויל, שהציב אותה כאחת הדמויות המרכזיות בתנועת ה־YBAs, עם קול נשי עוצמתי ושונה בתוך סצנת אמנות רוויית גברים ופרובוקציות. העבודה, Plan, הייתה דיוקן עצמי מונומנטלי של האמנית, שבו היא הציגה את גופה העירום כשהוא מלא סימונים כירורגיים, ממש כמו תרשים של ניתוח פלסטי או טופגרפיה של מפה.

זה לא היה הגוף היפה שבדרך כלל מופיע בציור הקלאסי, אלא מצע פיזי, גופני, שקשה היה להסיר ממנו את המבט. ״סימוני הניתוח״ על הגוף העצום הדגישו את הדרך שבה החברה מנסה ״לתקן״ או ״לשפר״ גופים בהתאם לאידיאלים של יופי, ובניגוד לציורי עירום מסורתיים, הדמות התבוננה בחזרה על הצופה – עלינו.

דבר בולט נוסף היה הטכניקה: סאוויל עד היום משתמשת בשכבות בולטות של צבע, עם משיכות מכחול גסות אך מדויקות, שמקנות לציור תחושה כמעט פיסולית, ומעניקות לגוף משקל, נפח ותחושת ממשות.

הדיוקן מביט בנו או להיפך

סאוויל, ילידת 1970, הייתה הציירת הפיגורטיבית היחידה בתערוכה Sensation. עבודה אחרת שלה, Propped, ציור שמן עוצמתי מ־1992 דיוקן עצמי בעירום, יושבת על כיסא עם ידיים גדולות שנשענות על ירכיים דשנות, הפך בשנת 2018 לעבודת האמנות היקרה ביותר של אמנית (אישה) חיה, כשנמכרה בסכום של 12.4 מיליון דולר במכירה פומבית של סותבי׳ס. 

דמותה של סאוויל ממלאת בה כמעט את כל הבד ויוצרת תחושת עוצמה, נוכחות ובוטות, גם אם מבטה משדר אומללות ילדותית כמעט. על פני הבד ועל גבי גופה מופיע בכתב ראי טקסט בגרמנית, ציטוט מכתבי הפילוסופית לוס איריגארי, העוסק בזהות נשית, מבט גברי ומיניות.

מאז, ועוד לפני כן, סאוויל עוסקת במסורת עתיקת היומין של ייצוג הגוף האנושי, תוך שימת דגש מיוחד על העירום הנשי והפורטרט. Gaze, תערוכת היחיד שלה שמוצגת בימים אלו במוזיאון אלברטינה בווינה, מספקת הזדמנות נדירה לפגוש מקבץ רחב של עבודותיה (בחודש יוני תיפתח לה תערוכה נוספת בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון).

אוצרות התערוכה, אנג׳לה סטיף ומליסה לומברוזו, כותבות שבלב העשייה האמנותית של סאוויל, שנעה בין הפיגורטיבי לאבסטרקטי, ניצבות מסורות המלאכה והמאסטרים של הציור, מלאונרדו דה וינצ׳י וטיציאן, דרך אגון שילה, פבלו פיקאסו, וילם דה קונינג, ועד לפרנסיס בייקון ולוסיאן פרויד.

סאוויל מעצבת את דימוייה כמו פסלת, כשפיזיות ברורה עולה מתוך מקטעים מופשטים של צבע, החל מכתמים דקים של צבעי מים ועד לשכבות צבע עבות בטכניקת אימפסטו. בכך היא חוקרת את הפוטנציאל של הצבע כחומר אמנותי.

סאוויל מציירת לא רק על בד קנבס, אלא גם על גיליונות נייר גדולים. ושלא כמקובל — היא משתמשת בצבעי מים, פחם ופסטל גם על בד גולמי וגם על נייר. על פי האוצרות, היא חוקרת תפיסות של יופי, ופיתחה סגנון משלה, שחותר לשאלה מה פירושו של להיות אנושי.

הפעם, מעבר לגוף, סאוויל מפנה זרקור מיוחד לעיניים, למבט, כפי שאפשר לראות גם בשם התערוכה, The Gaze, וגם בחלל הכניסה, כשעיני הדיוקן המצוייר מביטות בנו במבט שמצליח להיות נוגה, חודר ועוצר נשימה בו זמנית. המבט מבלבל: האם מדובר במבט שלנו לעבר האמנות או במבט שלה עלינו? לא לעתים קרובות הציור נותן לצופה הרגשה שהוא האוביקט למבט החודר, ולא להיפך.

זה קורה הרבה בזכות תווי הפנים של המודליסטית בדיוקן שנתן לתערוכה את שמה. המבט הלטוש החודר של עיניים כחולות ועזות, בפנים חסרות הגיל, שנראות בו זמנית צעירות ובוגרות. סאוויל משתמשת בתחבולה של הכפלה מתעתעת, חלק מהעין חוזר ומופיע במעין עיוות כמעט בלתי מורגש, אך כזה שיוצר איזה חוסר ביטחון בתפיסה שלנו, ומעניק לדמות המצויירת כוח ומעין שליטה בחלל.

המודליסטית עצמה היא דמות שחוזרת ומופיעה במספר ציורים של סאוויל בשנים האחרונות, אולם יש לי תחושה שלא משנה את מי סאוויל הייתה מציירת, היא כבר הייתה מוצאת את הדרך למקד את מבט העיניים העז של הציור בנו ושלנו בציור. בעבודת הצבע הממגנטת שלה, היא מיטיבה ללכוד את הזוהר הפנימי של אישון העין.

עיניים, המבט והאנושיות של הדמות הם אלמנטים מפתח בדיוקנאות שלה, כותבות סטיף ולומברוזו. רקע אדום עז. הבזקים של זהב וכחול מתשלבים בתוך האדום, בניגוד לתנועה הבשרנית והציורית בפני הדמות. חדוות הציור של סאוויל ניכרת באופן שבו היא בונה את הראש, מערבבת צבעים זה בזה כדי ליצור תחושת אור מוחזר בצידי הראשים — טכניקה שהיא פיתחה בהשפעת ציירים אבסטרקטיים כמו וילם דה קונינג וסיי טוומבלי.

עניין נוסף הוא גודלם של הציורים, שמאפשרים לחוות כל ציור ברמות רבות. מרחוק הציור הוא דיוקן מסורתי, אולם כשמתקרבים אל פני השטח הציורי, השזירה של סימני הצבע והצבע עוטפת את הצופה כדי להעניק תחושה מוגברת של ריאליזם של צבע, לחוות את השמחה.

מהפיגורטיבי לאבסטרקטי, מפיקאסו לבייקון 

מעבר לציורים בשפה המוכרת יותר, התערוכה מאפשרת להתוודא לעבודות בסגנונות ובטכניקות נוספים, שמעשירים את השפה האמנותית של סאוויל, עם קולאז׳ים של אברי גוף ורפרנסים דתיים ומיתולוגיים. כך לדוגמה, שלישיית הגורלות (Fates) שמתייחסות לשלישיית אלות עתיקות – אחת טווה את חוט החיים, השנייה מודדת את אורכו, והשלישית גוזרת אותו. 

סאוויל מציירת את הגורלות על גבי כני פסלים, תוך שימוש בפרספקטיבה מלמטה למעלה. זווית הראייה הזו יוצרת בעת ובעונה אחת תחושות סותרות של הוד ושל אינטימיות; מצביעה על הקשר לפיסול קלאסי ויוצרת דינמיקה חזותית חזקה.

זהו גוף יצירות לא שגרתי וניסיוני ביצירתה של סאוויל, שכן לרוב היא מציירת דמויות ריאליסטיות יותר. הציורים מורכבים על ידי קולאז׳ של אלמנטים ציוריים, מיזוג של גופים פיגורטיביים, הפשטה ופסלים. הם שואבים השראה מ״העלמות מאביניון״ של פיקאסו, כמו גם מהדמויות המיוסרות, המפורקות, של פרנסיס בייקון.

יציאת מצרים (Exodus) היא אחת העבודות יוצאות הדופן בתערוכה. סאוויל משלבת את נושא הפיאטה מהמסורת המערבית עם דימויים מהמציאות היומיומית, של דמויות פצועות הנחלצות מהריסות מלחמה ואסון. במרכז העבודה היא מציבה דיוקן של ראש ילד בעיניים עצומות. דיוקנאות נוספים של קורבנות עם גפיים רפויות מקיפים דמות המצילה אותם מהסבל האנושי.

הכותרת מאזכרת את יציאת מצרים, אך ניכר שחשובה לה הרלוונטיות לימינו, כמו גם למצב האנושי האוניברסלי, והיא מרמזת על טרגדיות עולמיות חוזרות ונשנות. למרות שסאוויל אינה אמנית פוליטית מובהקת, מציינות האוצרות, העבודה נושאת מסר הומניטרי עמוק הקורא לחמלה ואמפתיה כלפי חייהם של ילדים, שלרוב הם הקורבנות התמימים של מלחמות — ללא קשר לגזע, דת או מקום.