רינקה דייקסטרה: העניין שלי תמיד היה באנשים

בדצמבר 1999 ביקרתי בניו יורק. הרגשתי שאני חייב לבקר בעיר פעם אחת נוספת, רגע לפני שבאג 2000 אולי יביא לקץ האנושות או משהו דומה. אווירת סיכומי המילניום נכחה גם ב־MoMA, שהקדיש למאורע סדרה של שלוש תערוכות תחת הכותרת ModernStarts. התערוכה הראשונה בסדרה, שנפתחה כבר בחודש אוקטובר, עסקה באנשים (והשתיים הנוספות בחפצים ובמקומות).

באג 2000 לא קרה, ואני לא זוכר הרבה מהתערוכה, מלבד שתי עבודות, שאם אני זוכר נכון נתלו באותו החדר. האחת של פיקאסו, Boy Leading a Horse; השנייה צילום של נער במראה מזרח אירופאי עומד על החוף, הים מאחוריו, לבוש בבגד ים אדום כהה בגזרה גבוהה, ידיו שמוטות לצד החזה העירום, מביט במצלמה במבט מהפנט.

ניגשתי ללייבל. לא הכרתי את שמה של הצלמת, רינקה דייקסטרה, ולצד שמה צויין רק ״אודסה, אוקראינה, 4 באוגוסט, 1993״. אמנם הייתי כבר בן 26, אבל הייתה שם איזו חוסר נוחות שיכולתי להזדהות איתה: שקשורה לגוף, למבט, לתחושת פגיעות, לחוסר נוחות בעולם, לזיכרון של מיניות שמתחילה להתגבש. נדמה לי שכל מי שהיה לה או לו אי פעם איזה עניין עם הגוף (ולמי לא היה כזה עניין, או עדיין יש), הרגיש לרגע שהוא היה יכול להיות זה שמצולם שם.

פורטפוליו לייב: נאן גולדין X רינקה דייקסטרה – הרצאה ב־14.1 במוזיאון תל אביב >>>

שנתיים לאחר מכן נתקלתי שוב באותו צילום, בחזית הספר ״החלקיקים האלמנטריים״ של מישל וולבק, שיצא לאור ב־2001 בהוצאת בבל. גם במקרה הזה לא הכרתי את שמו של וולבק, וקניתי את הספר מבלי שקראתי את הגב בכלל. אמרתי לעצמי, אם זה הדימוי שאנשי ההוצאה בחרו לעטיפה, בטח יש פה סיפור מעניין (בדיעבד זה כמובן אנדרסטייטמנט).

במקביל, הסתבר לי, שהצילום ההוא היה חלק מסדרת דיוקנאות חוף של דייקסטרה, ושבשנתיים האלו (1999-2001) היא ביקרה בישראל חמש פעמים וצילמה בקיבוצים, במחנות צבאיים, בבקו״ם, בבתי החיילים, במגורי עולים מאתיופיה ובבתי ספר דתיים וחילוניים. מכל אלה, 22 עבודות הוצגו בארץ – במוזיאון הרצליה 16 תצלומים של חיילים וחיילות, ובגלריה זומר שישה תצלומים של נערים ונערות. 

החיים הם שינוי תמידי

25 שנים אחרי הפעם ההיא בניו יורק, פגשתי שוב את הנער מאודסה. זה קרה בחודש שעבר, כשנפתחה ב־Berlinische Galerie בברלין תערוכת רטרוספקטיבה לדייקסטרה, שנחשבת כיום לאחת הצלמות המוערכות ביותר בעולם.

הנושא המרכזי שבא לידי ביטוי בדיוקנאות שהיא מצלמת הוא זהות, ויותר מכך, הרגעים שבהם הזהות תופסת צורה: ילדות, נעורים, אבל גם אירועים מעצבים כמו לידה. בסיור העיתונאים שהתקיים ערב פתיחת התערוכה, סיפרה דייקסטרה שסדרת ״דיוקנאות החוף״ החלה בכלל במקרה.

בשנת 1991 עברה תאונת אופניים ושברה את הירך. היא החלה להתאמן בשחייה כדי להשתקם, אז עלה הרעיון לצלם את הגוף לאחר השחייה, בקצה גבול היכולת, באפיסת הכוחות שמייתרת את המחשבה על התייצבות מול המצלמה.

העבודות הראשונות בסדרה צולמו בהולנד, לאחר מכן בדרום קרוליינה (ארצות הברית) ומשם היא התרחבה לכמה מדינות במערב ובמזרח אירופה, כולל בריטניה, פולין ואוקראינה. הרקע תמיד מורכב מים ושמים, ללא אביזרים נוספים שיכולים לרמוז על מיקום, והצילום החזיתי מקנה למצולמים איכות פיסולית. ובכל זאת, המבט שלנו נמשך לפרטים: עקבות בחול, בגד הים, הביטחון או האי נוחות של שפת הגוף.

״גדלתי בכפר ליד חוף הים, ובכל שבוע היינו הולכים לשחות. התחלתי לצלם ליד הבית שגדלתי בו, אבל בשלב מסוים הבנתי שעדיף שלא אצלם אנשים שאני מכירה. בהתחלה צילמתי את כולם: משפחות, יחידים, מבוגרים, צעירים.

המחשבה לצלם נערות ונערים עלתה רק כשהתחלתי לחפש משהו יותר ׳טבעי׳, פחות מודע; רגע של שינוי, של היסוס. החיים הם שינוי תמידי, ואני מתעניינת ברגע שבו עדיין יש אפשרויות; כשהחיים יכולים ללכת לכל מיני כיוונים

״המחשבה לצלם נערות ונערים עלתה רק כשהתחלתי לחפש משהו יותר ׳טבעי׳, פחות מודע; רגע של שינוי, של היסוס. החיים הם שינוי תמידי, ואני מתעניינת ברגע שבו עדיין יש אפשרויות; כשהחיים יכולים ללכת לכל מיני כיוונים.

״הרבה אנשים מזהים בצילומים תחושת מוזרות או חוסר נוחות, אבל לא אני. אני רואה את היופי ברגעים האלו, את הכוח, לא את הכאב. בסוף אני תמיד מנסה למצוא דימוי יפה, לא רק של הדמות אלא כל מה שמסביב. הרגע של חוסר הוודאות, של ההיסוס, של האפשרויות, הוא רגע חיובי בעבורי״.

דייקסטרה מציגה בתערוכה שמונה סדרות שכוללות כ־80 עבודות, מתחילת שנות ה־90 ועד היום, ומעניין לראות את התפתחות השפה שלה לאורך השנים. נקודת המוצא לסדרה שפותחת את התערוכה, ״פארקים״, החלה בביקור הראשון שלה בברלין בשנת 1992, כשהלכה לחפש בפארק טירגארטן את המלאך שראתה זה מכבר בסרט ״מלאכים בשמי ברלין״ של וים ונדרס. דייקסטרה פנתה לילדים ולבני נוער ששהו בפארק הרחק מהמולת העיר. הירוק השופע ומשחקי האור והצל, משכו אותה לאחר מכן להמשיך את הסדרה בפארקים עירוניים אחרים באמסטרדם ובברצלונה.

״פחות עניין אותי הטבע, מההתחלה העניין שלי היה תמיד באנשים. אני אוהבת רגעים קצרים שלא תוכננו ובצילומים בפארקים הכל התחבר ביחד. זה משהו שקורה בצילום טוב, זה לא ציור שאת עובדת עליו הרבה זמן: בצילום הכל מתכנס לרגע אחד. אפשר כמובן לעבוד בפוטושופ, אבל אני לא עושה את זה. האתגר הוא למצוא קומפוזיציה טובה; עומק; אור. ומכיוון שהעין רואה יותר מהעדשה, אני משתמשת באור הקיים אבל נעזרת בפלאש״. 

בתחילת שנות ה־2000 החלה דייקסטרה לצלם דיוקנאות משפחתיים בהזמנה, מונעת חלקית ממה שהיא מכנה המשיכה שלה לז׳אנר. אפשר לראות בצילומים רמזים לנוכחות ההורים בסביבה הביתית, בבגדים ובהתנהגות ילדיהם. חלונות גבוהים, רצפות פרקט, רהיטים מעוצבים ופרטים נוספים מעידים על העולם המיוחס שבו הם גדלים. הדיוקנאות הקבוצתיים חושפים גם דינמיקה עדינה של אחים: חלקם נראים דומים, אחרים פחות, ובכל זאת היא מצליחה להעביר תחושה של קשר.

״בצילומי המשפחות הרפרנס למסורת של ציורי הפורטרטים המשפחתיים מאוד חזק. אני לא תמיד יכולה להתכונן לצילומים האלו, אני נכנסת לבית ועובדת עם מה שיש. מצד אחד אני אוהבת לבודד את המצולמים, אבל מצד שני אני אוהבת לתת רמזים, שהדימוי יהיה פתוח לפרשנויות. כך לדוגמה אפשר לראות פרט מעבודת אמנות שתלויה על הקיר, אבל לא את כל הציור״.

אני רואה אישה בוכה

בניגוד לדיוקנאות החוף, לפארקים ולדיוקנאות המשפחתיים, בסדרת ״האמהות החדשות״ ובסדרת ״לוחמי השוורים״, שהוצגו זו לצד זו בחלל אחד, דייקסטרה סיפרה שפה האתגר היה ללכוד כמה רגשות – לעיתים סותרים – בצילום אחד.

ב״האמהות החדשות״, בין הפורטרטים האינטימיים ביותר שלה, דייקסטרה צילמה את דיוקנאות של נשים בביתן, ימים ספורים ולפעמים כמה שעות בלבד לאחר הלידה. כל ״אם טרייה״ מוצגת עירומה עם יילוד על זרועה, עדיין נושאת את סימני הלידה. ״לוחמי השוורים״ מוצגים גם הם מיד לאחר מאבקם ההירואי – עייפים, פניהם מרוחות בדם, הז׳קטים הרקומים מלוכלכים וקרועים.

היו שם כל כך הרבה רגשות ושאלתי את עצמי אם אני יכולה ללכוד את כולם בצילום אחד: אושר, בכי, דאגה, מתח, השתאות ועוד. הצילום לקח פחות מחמש דקות

״סדרת האמהות התחילה מחברה שביקשה ממני להיות איתה ביום הלידה. היו שם כל כך הרבה רגשות ושאלתי את עצמי אם אני יכולה ללכוד את כולם בצילום אחד: אושר, בכי, דאגה, מתח, השתאות ועוד. הצילום לקח פחות מחמש דקות. הבטחתי להן שאם הן לא ירצו שאציג את הצילום אני לגמרי אבין, אבל לשמחתי הן הסכימו. אצל הלוחמים זו חוויה דומה של הרבה רגשות, הרבה לחץ, שנמוג לאחר מכן, וגם פה תהיתי אם אפשר ללכוד את כל הרגשות האלו בדימוי אחד״.

לצד שתי סדרות שבהן עקבה דייקסטרה אחר אותה דמות לאורך שנים (אלמריסה, שאותה פגשה בבית מחסה לפליטים; ואוליבייה, חייל הלגיון הצרפתי), שתי עבודות וידאו שמוצגות בתערוכה מציגות פן אחר, פחות מוכר שלה. בשנת 1995 פנתה לצעירים במועדוני לילה שנראו לה מעניינים, בוחנים את עצמם הרחק משליטה הורית, לובשים בגדים לא שגרתיים, בוחנים את המשיכה המינית שלהם ומתנסים בגופם. שנה לאחר מכן פתחה יצרה עבודת וידאו של אותם נערות ונערים במועדון הבאזז בליברפול, ״כבר לא ילדים, שנקלעו לשלב של טרנספורמציה ואיתו תקופה של סערה רגשית וקונפליקט״.

עבודת הווידאו בשלושה ערוצים ״אני רואה אישה בוכה״, גם היא צולמה בליברפול, יוצאת דופן בשימוש של דייקסטרה בהומור. היא מתבוננת בקבוצת תלמידי בית ספר שהתבקשו לתאר במילים את הציור ״אשה בוכה״, דיוקן של האמנית הצרפתייה דורה מאר שצייר ב־1937 פבלו פיקאסו. הציור עצמו לא מוצג, ובמקום זאת המצלמה מתבוננת בפניהם של הילדים כשהם מנסים להבין את הציור.

העבודה מתחילה בילד שאומר ״אני יכול לראות אישה בוכה והמון צורות שונות״. המצלמה ממוקדת בפניהם של הילדים שמנסים להבין מה קרה לאישה על ידי הסתמכות על החוויות שלהם בחיים. 

״מוזיאון הטייט הזמין אותי להשתתף בתערוכה, ושאלתי אותם אם הם יכולים לבנות לי סטודיו במוזיאון. יום אחד נתקלתי בקבוצת ילדים ושאלתי את המורה שלהם אם הם מוכנים להשתתף בפרויקט. בחרתי בעבודה של פיקאסו מאוסף המוזיאון; חיפשתי ציור שגם אני וגם הילדים נוכל להתחבר אליו, וחשבתי שהם יוכלו להתחבר לצער.

״שאלתי אותם ארבע שאלות: מה אתם רואים בציור, איך אתם חושבים שהאישה בציור מרגישה, מה אתם חושבים שקרה לאשה, לבסוף ביקשתי מהם לדבר ביניהם על הציור. הם אמרו שאולי היא הרגה מישהו, דיברו על עוגות בלוויות וחתונות ועוד. הייתה ילדה יחידה שדיברה על רגשות, כל הבנים דיברו על כסף״. 

---

פורטפוליו לייב: נאן גולדין X רינקה דייקסטרה – הרצאה ב־14.1 במוזיאון תל אביב >>>