עמית ברמן: אני מצייר את החיים שלי. הנייד והאייפד הם חלק בלתי נפרד מהחיים

חגית: הי עמית, מה שלומך?

עמית: הי חגית, אני בסדר, מה איתך?

חגית: לא רע באישי. כל השאר פחות מזהיר. אבל באנו לדבר על אמנות – זו פריבילגיה!

עמית: אז קודם כל אני מתחבר מאוד לתחושותייך. וגם כאן, יותר משמח על הזכות לעסוק באמנות בימים שכאלו

חגית: אתה עומד לפני תערוכת יחיד ראשונה, שתעלה בסוף השבוע בגלריה אלון שגב בתל אביב, ובמקביל מציג חמישה ציורים בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה. תציג את עצמך

עמית: נכון מאוד. תערוכת היחיד הראשונה שלי בארץ תיפתח ב־5.6 בגלריה אלון שגב. שמי עמית ברמן, בן 30, צייר פיגורטיבי. תמיד ציירתי ורשמתי, אבל התחלתי לעבוד בשמן במהלך הסגר הראשון של הקורונה, כשגרתי במילאנו. בתקופה ההיא החלטתי לשתף באינסטגרם את תהליך המחקר שלי, ואת העבודות שהתחלתי לצייר באותה התקופה

חגית: למדת או התנסית לבד בטכניקות שונות?

עמית: האמת שהתנסיתי לבד, ניסוי וטעייה. כמה שנים לפני לקחתי כמה שיעורי רישום בסיסיים, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני נמשך מאוד לתהליך הלמידה העצמית

חגית: ספר קצת רקע – מאין אתה? איפה אתה היום? במילים אחרות: ואיך ולמה הגעת למילאנו בקורונה?

עמית: במקור אני מיבנה, בסביבות גיל 19 במהלך השירות הצבאי החלטתי לעבור לתל אביב. בערך באותה התקופה החלטתי שאני רוצה ללמוד אדריכלות ואחרי שהשתחררתי התחלתי לעבוד כדייל אוויר. לאורך כל השהיות במקומות השונים, מצאתי את עצמי רושם בעיקר בניינים ומרחבים עירוניים שונים, לעיתים גם דמויות.

אחרי כמעט שלוש שנים בעבודה, חיפשתי את היעד שבו ארצה לגשת ללימודים ואחרי לא מעט לבטים בחרתי לעבור למילאנו. לשם הגעתי עם הבן זוג הקודם שלי וחייתי שם קרוב לשלוש שנים שבמהלכם לא התחלתי את הלימודים. כשנה לאחר תחילת המגפה חזרתי לארץ כדי לחדש ויזה והחלטתי להישאר

חגית: איך קרה שגם נשארת בארץ וגם המרת את לימודי האדריכלות באמנות?

עמית: האמת שהרצון ללמוד אדריכלות ליווה אותי כמה שנים טובות, אבל כל הזמן צפה השאלה – האם אני בכלל רוצה להיות אדריכל? כשהייתי במילאנו בתקופה שלפני הקורונה, נאלצתי לעבוד משרה מלאה בשדה התעופה בשביל הוויזה ובשביל היכולת להתקיים. במהלך אותה התקופה חוויתי מערכת יחסים די מורכבת, עם בן זוג שסבל מדיכאון מאוד קשה. כל אותו הזמן ניסיתי ללמד את עצמי למבחני הקבלה לאוניברסיטה וברגע שהגיע המועד, לא הצלחתי לקבל ציון מספק למסלול הבין־לאומי (באנגלית).

אז הגיעה תקופה של חישוב מסלול מחדש – תחילה רציתי לחזור שוב שנה לאחר מכן לאותו המבחן ולצלוח אותו. עם הזמן שעבר חזרו השאלות על מה הרצון האמיתי שלי, במה אני רוצה לעסוק? חשבתי על עיצוב פנים, על עיצוב מוצר, על תקשורת חזותית. בסוף לפני שהספקתי באמת להבין לאן אמשיך הגיחה המגפה וטרפה את הקלפים.

בזמן הסגר החלטתי להעמיק את היצירה ולקחת אותה אלך המרחב האישי, האינטימי. היא התגלתה ככלי מאוד משמעותי בהתמודדות עם האתגרים והשאלות שצפו. משם הדברים התגלגלו והתפתחו והבנתי שזה המקום שלי, שזה מה שאני צריך לעשות

בגלל שעבדתי בשדה התעופה, ראיתי את הקורונה מה״שורה הראשונה״: כל הנוסעים שהגיעו חולים ממקומות שונים, את ההתפשטות המהירה של הכל. מילאנו הייתה העיר הראשונה בעולם המערבי שהכריזה על סגר, ורגע אחרי שזה קרה המליצו לכולנו לברוח בחזרה לארץ. אני החלטתי להישאר

חגית: וואלה

עמית: כן. הבן זוג נסע לחופשה כמה ימים לפני והאמת שהוא פשוט לא חזר. את הקורונה ביליתי כמעט לגמרי לבד (למזלי הכרתי את השכנים המקסימים שלי ערב לפני). בזמן הסגר החלטתי להעמיק את היצירה ולקחת אותה אלך המרחב האישי, האינטימי. היא התגלתה ככלי מאוד משמעותי בהתמודדות שלי באותה התקופה, עם האתגרים שהקיפו אותי ועם השאלות שצפו. משם הדברים התגלגלו והתפתחו והבנתי שזה המקום שלי, שזה מה שאני צריך לעשות

חגית: נשמע שעברת מסע מאוד משמעותי. באופן פרדוקסלי – האירועים המוזרים והבידוד הביאו אותך למקומות שלא היו מובנים מאליהם

עמית: בדיוק. היום בדיעבד אני רואה המון סיבה והיגיון. אבל באותה התקופה ממש לא ציפיתי שזה יגיע למחוזות האלו

חגית: אוקיי, פאסט פורוורד – אתה הולך ונכנס לעולם האמנות המקצועי – עם עבודות המוצגות בימים אלה במוזיאון חיפה ותערוכה בגלריה נחשבת. איך נוצר הקשר עם אלון שגב?

עמית: אני מתעסק באמנות כמשרה מלאה ומתפרנס מזה כבר קרוב לשנתיים. לפני כן גם עבדתי במשרות חלקיות שונות, אבל הציור הוא הדבר שהענקתי לו את רוב הזמן שלי בחמש השנים האחרונות. עד היום הצגתי בעיקר בחו״ל ועכשיו אני יותר משמח ומתרגש להציג בארץ.

הקשר עם אלון נוצר כשהוא פנה אלי לפני קצת יותר מחצי שנה, רגע אחרי תערוכה קבוצתית שהשתתפתי בה במוזיאון היהודי בוונציה, שאצרו ג׳מה ישראלסון ואבי איפרגן. היינו בשיח של כמה חודשים עד שלבסוף נפגשנו והם הציעו לי להתחיל לעבוד ביחד

חגית: מרשים. אם כך – בוא נדבר על העבודות והתערוכה. ממה שהצצתי זה כבר, נראה שיש איזו אווירה – גוון מסוים – של דמדומים על העבודות. ועוד משהו, אני חושבת שעולה מהן תחושה של בידוד שמזכיר את ציורי אדוארד הופר (משהו שדובר עליו לא מעט בימי הסגרים של הקורונה, איך הוא ביטא את אווירת המלנכוליה והניתוק החברתי), ומצד שני איזה עושר חושני־פרחוני בסגנון ג׳ורג׳יה אוקיף או אפילו פרידה קאלו. אלה מקורות השראה מודעים או אקראיים או שבכלל לא?

עמית: תודה רבה! אני שמח לשמוע שהעבודות גרמו לך להרגיש ככה.

האמת שהעיסוק בפרחים, גוף ובבדידות מלווים אותי מהרגעים הראשונים שבהם התחלתי ליצור בצורה שבה אני פועל היום. ג׳ורג׳יה אוקיף סיקרנה אותי והיוותה השראה גם אם בתת־מודע על הדרך שבה אני בוחר להסתכל על פרחים, ואצל הופר אני מאוד מתחבר לרכות שבה הוא בוחר להציג בדידות ומלנכוליה במרחב העירוני

חגית: העבודות שראיתי במוזיאון חיפה מספקות הצצה – תרתי משמע – לחיים האינטימיים: לבית הפרטי, לחדר השינה, וקנה המידה הגדול יחסית, הופך את התמונה לכמעט ריאליסטית. כמעט – כי סגנון הציור נותר מעט נאיבי, יש איזו השטחה וכאילו בריחה מהציור הקלאסי.

אתה עובד ״ציור ציור״ או על מספר בדים במקביל? מה מקיף אותך בסטודיו?

עמית: האמת שזה תלוי ומשתנה. לרוב אני אעבוד על ציור אחד או מקסימום שניים במקביל. בימים אלו כשהתערוכה קרבה אני מוקף בארבע עבודות שעדיין בתהליך. שאר העבודות גמורות (לפחות בינתיים) ובוהות בי עד שמתישהו אולי אחזור אליהן שניה לפני התערוכה

חגית: ואם כבר מציצנות – מי זה שמציץ אלינו בין הסייפנים או הקאלות שאני רואה שם? הדיוקנאות בעיקר עצמיים?

עמית: זה גיא! בן זוג שלי. מציץ אלי מבעד לזר של שושן צחור. הדיוקנאות הם או עצמיים או של בן הזוג שלי

חגית: אתה מתעסק במכוון באיזה תיעוד של חיי היומיום? הנושאים עולים בראשך ואז על הבד באופן ספונטני, או שיש לך איזה ספר סקיצות, סטורי בורד של ציורים עתידיים?

עמית: כשהתחלתי לצייר העבודות הגיעו באמת ממקום מאוד ספונטני ואינטואיטיבי של תיעוד. סשן אחד או שניים של עבודה על הקנבס עד שעברתי אל הציור הבא. היום, הרעיונות לעבודות נשמרים אצלי בתיקייה של רפרנסים.

לרוב לוקח שבועות, חודשים או שנים לחזור אל אותו הרגע שאני בוחר לצייר ולפעמים זה מרגיש נכון לצלול אליו די מהר. משם אני ממשיך ליצירת סקיצה על נייר, ואם זה עדיין מרגיש נכון – אני מתחיל את הציור

חגית: אתה מתרגש לקראת התערוכה? זה שלב משמעותי של הכרה, אפילו הכרזה על עצמך כאמן

עמית: אני מאוד מתרגש! זו הזדמנות גדולה בשבילי שאני ממש לא לוקח כמובן מאליו, בטח שלא בימים אלו

חגית: יובל סער, שותפי בפורטפוליו ואוצר התערוכה ״שולחן עבודה״ בחיפה, רואה בציורים שלך מה שנהוג לכנות ״קול של דור מסויים״: הדור הדיגיטלי הראשון, שגדל עם הנייד צמוד ועם רשתות חברתיות כחלק מעולם הקשרים הטבעיים שלכם, ועם גוגל כמקור מידע בלתי נדלה… אבל גם עם פייק ניוז, הקורונה, ביטויי שנאה משולחת רסן, תיאוריות קונספירציה וסרטוני חתולים – בבליל מאוד מבלבל.

הוא מצביע על הסימנים לכך בנוכחות של כלים כמו סמרטפון או מחשב נייד בציורים עצמם, כנושא, נשוא ומושא גם יחד. אתה משתמש בהם כחלק מהעדות על עולמך, או לשם קנה מידה? נוכחותם היא חלק מהאפיונים שחשוב לך לתת?

עמית: אני מצייר את החיים שלי, את המרחבים הכי אינטימיים ואת הרגעים היום־יומיים. והיום, הנייד, האייפד והלפטופ הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כמו כן, הדרך שבה התחלתי ליצור ולשתף את העבודות, ולמעשה כל השיח שלי והאינטראקציה עם הצופה – הגיעו דרך אינסטגרם.

בבחירה שלי להציג את המציאות, אני לא יכול להתעלם מהאלמנטים האלו. וגם, העבודות שלי מתעסקות הרבה במערכות יחסים, באינטראקציה, בתקשורת. אני מאמין שהשימוש במוטיב מאפשר הרחבה והעמקה של אותו השיח

---

עמית ברמן | קצוות רכים
גלריה אלון שגב, רחוב המנוע 7, תל אביב
פתיחה: 5.6, נעילה: 11.7