שולחן עבודה במוזיאון חיפה: מסע בזמן (עם הנייד ביד)

נעשה תרגיל: קחו ליד לרגע את הטלפון הסלולרי ותספרו כמה מהסמלים המופיעים על הצג הם שרידים מעולם השימושים הפיזיים – שפופרת טלפון ״של פעם״ מופיעה לפחות פעמיים; פח אשפה; עט ובלוק כתיבה; מעטפה; תיקיית מסמכים; ארנק ואפילו מצלמה – כמעט כולם כבר לא רלבנטיים למרחב השימושים הדיגיטלי. כלומר – יש אותם, אבל הם פשטו מזמן את צורתם הידועה, זו שבזכותה מן הסתם הפכו לאייקונים על מסך הטלפון החכם ועל הדסקטופ שלנו.

ואם כבר מדברים על דסקטופ, שולחן עבודה בעברית – חשבתם פעם איך דילג המושג הזה מהמשרד הפיזי אל עולם המושגים הווירטואליים? הפערים האלה בין דימוי ושימוש, בין חפץ להיעדרו, עומדים בשורש התערוכה ״שולחן עבודה – תערוכה פיזית על עידן דיגיטלי״ שנפתחה לפני פסח במוזיאון חיפה.

זו תערוכה מוזיאלית ראשונה מסוגה, שמתבוננת בתופעות האופייניות לזמננו דרך ספקטרום רחב של יצירה עכשווית, ומעלה שאלות על הזמן הזה, שהוא מעין ״תקופת מעבר״, ועלינו שחיים בין העולם הפיזי לדיגיטלי. האוצר, יובל סער (שהוא גם המייסד והעורך הראשי של פורטפוליו) הזמין 33 יוצרות ויוצרים מתחומי האמנות, איור, צילום, עיצוב, אופנה, אנימציה, אדריכלות – ״רובם בגילאי 30 פלוס וגדלו אל תוך העידן הדיגיטלי״, לדבריו. המשימה שגלגל לפתחם הייתה לעשות מעין מהלך הפוך, וליצור עבודות שנותנות ביטוי ממשי – חפצי ופיזי – למושגים מהעידן הדיגיטלי.

״עבודותיהם חוקרות מה קורה כשהאסתטיקה של העולם הדיגיטלי נתקלת במגבלות פיזיות, בבני אדם, בחומר ובחוסר שליטה; ומהי המשמעות של הפיכת הטכנולוגיה לחלק בלתי נפרד מגופנו וממי שאנחנו״.

העבודות בתערוכה חוקרות מה קורה כשהאסתטיקה של העולם הדיגיטלי נתקלת במגבלות פיזיות, בבני אדם, בחומר ובחוסר שליטה; מהי המשמעות של הפיכת הטכנולוגיה לחלק בלתי נפרד מגופנו וממי שאנחנו

רוב העבודות בתערוכה נוצרו במיוחד בהזמנת האוצר והמוזיאון, כך שאפשר לראות בהן את הד המחשבה והעיסוק בשאלות שביומיום הן אולי שקופות, חלק מההרגלים שאיננו עוצרים לחשוב עליהם. הנייד שביד או בכיס; האוזניות בתוך האוזן; חיבור מיידי למפות בנהיגה; פתרון מהיר לתשלום; חיפוש מידע; יומן מסונכרן. היד הנעלמת שמארגנת את עולמנו ובמקביל מעמיסה עליו עוד ועוד ״פתרונות״ טכנולוגיים שיש להכיר ולהסתגל אליהם.

חשבתם פעם איך נכנסה לתודעה הקולקטיבית תמונת המסך הידועה של מיקרוסופט – גבעה מוריקה, שמים כחולים וענן לבן? את התמונה, שכותרתה הפורמלית היא Bliss (שאפשר לתרגמה אולי כמצב של שלווה מבורכת או אושר עילאי), צילם צ׳רלס או׳רייר בקליפורניה בשנת 1998. מאז 2001 היא הופיעה על לפחות מיליארד מסכי מחשב. מעניין אם המונה ליזה מוכרת ליותר אנשים.

תמר דגני יצרה עבודת טקסטיל ענקית שהיא מחווה לדימוי האיקוני. דגני שזרה חוטים עבותים על גבי לוח מחורר, בעבודה עמלנית שמחדדת את הניגוד בין המסך השטוח לבין הידיים העמלות והתוצאה הטקטילית, המפתה לשלוח יד ולגעת.

העבודה הוצבה בין שני חלונות שמבעדם נשקף הנוף העירוני של חיפה וחוף הים במרחק, כך שהיא נטועה בין אולם המוזיאון ל״עולם האמיתי״. לדברי סער, ״הגודל של העבודה כמו משיב את הנוף לקנה המידה הטבעי לו – גם ביחס למתבונן – ומזכיר לצופה היכן סביר יותר למצוא אושר עילאי או, לכל הפחות, לתהות לגביו: על גבי מסך המחשב או מחוצה לו״.

מסכים הם הכוכבים העיקריים של התערוכה, אך לא בהכרח בשימושם המקובל. אחת התופעות המרתקות שבאות כאן לידי ביטוי היא הפיכתם של אביזרי תקשורת (מחשב / טבלט / טלפון) לאיבר בלתי נפרד מאיתנו – מגופנו או מסביבתנו. נוכחותם שקטה אך משמעותית בציורים הנוגים של עמית ברמן, שמתארים שגרת חיים מאוד אישית, של דור שמנותק מתקשורת עם הסובבים אותו באופן מיידי ומחובר יותר לחיים ברשתות החברתיות, אולי.

הם חלק בלתי נפרד מהסביבה הפנטסטית / אלימה / מינית / שדית שמציירת איזבלה וולובניק; הם ממגנטים את המבט של הצעירות.ים בצילומי הדיוקן הקווירים האינטימיים של עדן זורניצר. מי שמחזיק.ה בידה טלפון סלולרי נמצאת בעולם משלה, מתקשרת רק עם מי שאינו נוכח פיזית, מבהירה למי שעומד מולה עד כמה הוא/היא (לא) מעניינים אותה.

ואולי כולנו נוהגים כך? קשה שלא לחשוב על המַראָה שהתערוכה מעמידה למולנו – האם אנחנו מישירים מבט ומקשיבים למי שנמצא לידנו, או (בואו נודה) חשים דחיפות גדולה לרפרש, לקרוא רק לרגע או לענות להודעה שהגיעה. איך הרגשתי בפעם האחרונה שיצאתי מהבית בלי הטלפון? כמה זמן היו הידיים שלנו פנויות מהנייד היום?

האם אנחנו מישירים מבט ומקשיבים למי שנמצא לידנו, או (בואו נודה) חשים דחיפות גדולה לרפרש, לקרוא רק לרגע או לענות להודעה שהגיעה. איך הרגשתי בפעם האחרונה שיצאתי מהבית בלי הטלפון? כמה זמן היו הידיים שלנו פנויות מהנייד היום?

אל דאגה, אין כאן תזה ״חינוכית״ ואף אחד לא נותן ציונים על חיברות או נוכחות דיגיטלית. גם לא מדובר בתערוכת הפחדות נוסח ״האח הגדול עינו פקוחה״, למרות שבעידן שלנו קשה להימלט ממחשבה על אמצעי מעקב או על העקבות הדיגיטליים שהשארנו, בתמימותנו. אם כבר, אז התערוכה מתפקדת על תקן הזמנה להרהור ותהייה – כמו טאבים שנפתחים לפנינו בדפדפן (עוד מילה מהעולם הפיזי), בזמן שאנחנו תועים במרחב האינטרנט האינסופי.

מחשב נייד (אמיתי!) ששקע באקווריום הוא ״שואו סטופר״ ביותר ממובן אחד. בעבודה המעולה, ״איך ליהנות מהטבע (צאו החוצה)״, נטע מוזס בוחנת את מערכת היחסים שלה (ושלנו) עם מסך המחשב כאמצעי להתבוננות בעולם. המפגש הבלתי צפוי בין המחשב למים הוא קודם כל מבהיל, אחר כך מצחיק כמו בדיחת סלפסטיק (מה שהיינו מתים מדי פעם לעשות למחשב שלנו ולא נעז לעולם), ולבסוף מעורר פליאה בתחכומו.

מוזס מציגה את הממשק בין היקום הפיזי לדיגיטלי בשתי דרכים בו־זמנית: האחת פיזית, המסך אכן שקוע במי האקווריום, ואנחנו רואים אותו כחלק מתפאורה אפשרית לחיים התת מימיים; השנייה קונספטואלית – המחשב פועל, למרבה הפלא, ומוקרנת עליו עבודת וידיאו שברגע מסויים אפילו משקפת את סביבת התערוכה.

יואש פלדש ועדי מנקו פליישר יצרו עבודה מבוססת AI, שעוסקת ביחסים שלנו עם מערכות הבינה המלאכותית, שעשו כניסה מרשימה לחיינו בשנים האחרונות. את המוטיבציה ליצור את העבודה, ששמה AI Relationships, הם מסבירים כך:

״בסוף 2022 יצאה לאוויר העולם ישות מסוג חדש – ChatGPT – מערכת בינה מלאכותית מבוססת שפה, המסוגלת לנהל דיאלוג חופשי עם בני אדם. אם עד לאותו רגע נחלק העולם לשלוש קטגוריות – חי, צומח ודומם – הרי הצ׳טבוט יצר קטגוריה חדשה לגמרי: דומם מדבר, חפץ היכול להביע מחשבות ורגשות ולנהל מערכות יחסים״.

אפשר לשאול – האמנם? מחשבות – או מידע קיים שהוזן למכונה הלומדת וסורקת מאגרי יידע אינסופיים? רגשות – או מנעד של מילים בעלות משמעות ומטען רגשי בשפה של בני האדם? מערכות יחסים – באמת? או שזה רק ביני לביני, כשאני נעזרת בבינה מלאכותית לעבודה, לימודים, איתור מידע ובניית טיעונים משכנעים לקהל קוראים דמיוני?

פלדש ומנקו פליישר שואלים כיצד הצ׳טבוטים ישנו את הנוף הפנימי שלנו כבני אדם. הם הפנו את השאלה לצ׳אט ג׳יפיטי, שבתגובה יצר רשימה ארוכה של רגשות חדשים שבני אדם עשויים לפתח, והמציא מילים לתאר אותם. החל מרצון שבינה מלאכותית תיגע בך, דרך חיבה פתאומית המתעוררת בבני אדם דווקא כשהבינה המלאכותית טועה, ועד לרגש האשמה התוקף אותנו כשהקשר שלנו עם הבינה מאפיל על יחסינו עם בני זוג אנושיים.

בשלב הבא, על מנת להכין את האנושות נפשית לגל הרגשות הפוטנציאליים שגילו, ביקשו היוצרים מהצ׳טבוט לכתוב תסריטים לקורס טיקטוק, שיסביר אותם לציבור. התוצאה, שנוצרה בשיתוף פעולה בין היוצרים לבין מערכות בינה מלאכותית מתחומים שונים (ובלי אף שחקן בשר ודם, למרות שהם ממש נראים כך), מעלה שאלות עמוקות על מקום האדם בעולם החדש שברא.

השאלה הזו ממשיכה איתנו אל האולם שממול, שבו מוצגת מעין תערוכה בתוך תערוכה: קפסולה של עבודות שנעשו בהשראת ספרו הלא שגרתי של שחר קמיניץ, ״משאבי אנוש״, שבמרכזו סיפור סבוך על ״אינסטמיינד״, חברת סטארט־אפ טכנו־פסיכולוגית. גיבור הסיפור הוא יזם הייטק מבטיח, בעל שאיפות אדירות לבייבי שהמציא: לפענח את נפש האדם בכלי בינה מלאכותית, באמצעות מיטב הספרות העולמית.

הרעיון שלפיו המכונה תבין את נפש האדם טוב יותר מבני אדם אחרים אינו חדש. כבר בשנות ה־60 היו נסיונות (לא רעים בחלקם) בשיח פסיכולוגיסטי עם מחשב, אבל קמיניץ (בעצמו יזם וסטארט־אפיסט שזהו ספר הביכורים שלו שהיה מועמד לפרס ספיר) מצליח לשזור ביד אמן את הסנטימנט האנושי בבהלת ה־AI של זמננו, עם חוסר הגבולות של עולם העבודה בהייטק, והתשוקה לאקזיט עד אבסורדום.

הספר מחולק לשמונה פרקים, במרכז כל פרק דמות אחת – היזם הארכי־ישראלי, שמאמין שאם אתה לא בהייטק אתה לא קיים; חברו הטוב שהוא המפתח הראשי בחברה, ומעדיף את חיי הדמיון אונליין על פני העולם הממשי; אימו של היזם, שמייצגת דור דינוזאורים, אבל כאלה שיודעים יותר ממה שחשבנו, ועוד. סער הזמין בהתאמה שמונה מאיירים ומאיירות, המעורים בעולמות ההיי־טק והטכנולוגיה, ליצור עבודות חדשות – כשכל אחת ואחד מהם מתחבר לאחת הדמויות.

אור יוגב לדוגמה, בחר לייצג את דמותה של בתיה, המנקה, הרואה הכול ואינה נראית, כמקובל במשחק המעמדות החברתי. יוגב יצר בהשראתה סדרת כלי נוי מוזרים וחסרי פשר, בהדפסת בתלת־ממד, שמזכירים ״תיבות אהבה״ מהמסורת האתיופית. הכלים/פסלונים משלבים את העולם החדש עם הישן ומייצגים את האופן שבו בתיה תופסת באופן אינטואיטיבי מושגים שמעבר להבנתה המילולית. היא ״מחויבת ליצירת ערך״, ויש לה ״תוכנית הוליסטית״: לסלול את דרכה של בתה לעבודה בחברת אינסטמיינד.

הכותרת הרב משמעית ״משאבי אנוש״ מרמזת הן על המרכזיות (בינתיים) של הרכיב האנושי בכל חברה חפצת חיים, והן על הדלדול במשאבים האלה, הזלזול בהם אולי, או לפחות סימן השאלה הגדול, התלוי מעל תרומתה של עבודת בני אדם בעידן המכונות החכמות

ענבל גרי מציגה את דמותו של היזם השאפתן, דרור ברנר, שנכלל ברשימת ״עשרת המבטיחים בתחום הבינה המלאכותית״. הוא שואף להיות מנהיג, חלוץ, גאון, אבל בפועל הוא חסר ביטחון ומותש באופן קיצוני. גרי מבטאת זאת במעין ״מכונת רוב גולדברג״ (חיבור סבוך של מרכיבים המייצרים פעולה בתגובת שרשרת, שנראית לא פעם חסרת הגיון לחלוטין), שכמו מתחקה אחר מוחו הקודח.

הכותרת הרב משמעית ״משאבי אנוש״ מרמזת הן על המרכזיות (בינתיים) של הרכיב האנושי בכל חברה חפצת חיים, והן על הדלדול במשאבים האלה, הזלזול בהם אולי, או לפחות סימן השאלה הגדול, התלוי מעל תרומתה של עבודת בני אדם בעידן המכונות החכמות.

בקומה הראשונה של המוזיאון מוצגת התערוכה ״קול אפריקה״ שאצרה דורית שפיר, מאוסף חפצי תרבות מרחבי אפריקה, כלים שימושיים, חפצי פולחן ותוצרי מלאכה מסורתית. לצידה מוצגת תערוכה יפה שאצר קובי בן מאיר, האוצר הראשי של המוזיאון, מהאוסף הישראלי של המוזיאון. המעבר לקומה השנייה, שם מוצג העולם הדיגיטלי של ״שולחן עבודה״, הוא מעין מסע בזמן.

---

שולחן עבודה: תערוכה פיזית על עידן דיגיטלי
אוצר: יובל סער
משתתפים: אור דרורי, אור יוגב, איזבלה וולובניק, אילנית שמיע, אלי בבג׳נוב, אניל רינת, אסף אלקלעי, אריאל הכהן, אריק לרנר, בן ריבק, דאנה טנהאוזר, חן וינר, טדי כהן, טל מסלבי, יואב פיש, יואש פלדש, יונתן פופר, ים (ימבו) בן אדיבה, ירדן חנוכה, מארק יאשאייב, נועה סגל, נטע גטה, נטע מוזס, סופי אבו שקרה, סיימון ברזין, עדי מנקו פליישר, עדן זורניצר, עדן פוקסיניאנו, עמית ברמן, ענבל גרי, רועי כהן, שחם רובין, תם קריב, תמר דגני
מוזיאון חיפה, שבתאי לוי 26, חיפה
נעילה: 3.1.2026