בוסביר: ״סימולקרה של אוריינט שמתגשמות בו כל הפנטזיות״

יובל: הי ראובן, בוקר טוב. מה שלומך בתוך כל הכאוס מסביב?

ראובן: טוב שניסחת כך את השאלה, מקל על התשובה, אכן בתוך כאוס ואווירת דכדוך, וצפייה לבשורה, לשינוי

יובל: לגמרי. ובתוך כל זה יוצא לך ספר אמן חדש (מזל טוב!): בוסביר, בעקבות רובע הסחר בנשים בקזבלנקה הקולוניאלית, נושא/מחקר שאתה מתעסק בו כבר די הרבה זמן. נכון?

ראובן: תודה רבה. כן, נשאבתי למחקר ולעשייה סביב הנושא, כבר יותר משש שנים, כמעט באופן אקסקלוסיבי

יובל: זה די לא נתפש שהיה כזה דבר, רובע שהוקם על ידי שלטונות צרפת בקזבלנקה בשנות ה־20 והפך לאתר תיירות המין הגדול בעולם (כמו גם מודל לרובעים דומים). איך ומתי נתקלת בדבר הזה, מה הייתה התגובה שלך ומה עניין אותך בלהעמיק בו?

ראובן: מסכים איתך שהאיפול סביב היוזמה והתופעה של רובע כזה שפעל יותר מ־30 שנה מאוד מפתיע; אתר תיירות מין שהפך את המושג בוסביר לשם עצם, רובע זנות. גם כשהוקמו רובעים דומים במקומות אחרים כינו אותם בוסביר

ראובן: אני נתקלתי בזה לפני שש שנים בערך, לגמרי במקרה, כשעבדתי על סדרה אחרת, ״בבונים״, כשחיפשתי תיעוד על שנות העליות המזרחיות מכל מיני מקומות. נתקלתי בגלויה של צילום אוויר של הרובע הסגור בקזבלנקה משנות ה־30, עם פניהן של ארבע נשים בזנות בפינות הגלויה; גלויה בשחור לבן של פלנדרין, צלם ומוציא לאור מפורסם של גלויות. 

התחלתי ממש להתעמק במקום כשגיליתי עוד גלויה אחת, שבה זיהיתי את פניה של אחת הנשים וכותרת בתחתית הגלויה: ״זונה יהודייה ברובע הסגור״, מה שהתחיל מאוד לסקרן אותי. המראה שלה היה די מזעזע, בכניסה לחדר עלוב וחשוך, רזה ועצובה, לבושה כותונת לבנה ארוכה ומקומטת, עם מיטה ומגבת תלויה על הקיר ברקע. רחוק מאוד ממה שדמיינתי על קהילת יהדות מרוקו

יובל: ואז התחלת להעמיק ואיזה עוד חומרים מצאת? תיעוד ויזואלי? טקסטים?

ראובן: כן, התחלתי לצלול לתוך הרובע הזה ולמצוא בהדרגה חומרים ויזואליים: גלויות, כי באותן שנים היה מקובל לעודד תיירות מכל העולם לקולוניות ול״אטרקציות״ האקזוטיות, ובוסביר נבנה במיוחד לזה, סימולקרה של אוריינט שמתגשמות בו כל הפנטזיות.

בצד גלויות של הרובע והנשים בו, זה היה אתר צילום פופולרי שהסתובבו בו גם מבקרים תיירים מכל העולם עם מצלמות, והצטלמו תמורת תשלום לצד העובדות, במקום בתנוחות שכיום קשה לצפות בהן. 

המראה שלה היה די מזעזע, בכניסה לחדר עלוב וחשוך, רזה ועצובה, לבושה כותונת לבנה ארוכה ומקומטת, עם מיטה ומגבת תלויה על הקיר ברקע. רחוק מאוד ממה שדמיינתי על קהילת יהדות מרוקו

בוסביר היה גם מיזם מודרניסטי יחיד מסוגו: רובע זנות ״עתידני״ כביכול, שהוקם במיוחד למטרה זו על ידי ארכיטקט צרפתי מפריז, וכך גם הותיר תיעוד אדריכלי מעניין. העיתונות מאותן שנים, בצפון אפריקה, בצרפת וגם בעולם, קידמה את פרסום האתר שהפך להצלחה.

וישנם גם מחקרים יותר אקדמיים ומאוד מעניינים שעוסקים בנושא בוסביר בזויות שונות: גיאוגרפיה, היסטוריה קולוניאליסטית, מגדר, תיירות ועוד

יובל: אני קופץ קצת בזמן, איך מכל זה נהיה ספר אמן?

ראובן: במקביל למחקר, שניהלתי בעיקר בפריז, עבדתי בסטודיו ברישומים, ציורים, אקוורלים, הרבה באמצעות סקצ׳בוקס ששילבתי בהם תיעוד, עיבוד דימויים וציורים וטקסטים באופן גם מאורגן וגם אסוציאטיבי וחופשי. הם אפשרו לי להתמודד עם חומרים לעיתים בלתי נסבלים, והם היו הבסיס לספר אמן שהגיע אחרי תערוכה שאצרה טל פרנקל אלרואי בגלריה BY5 בשנה שעברה

יובל: תגיד כמה מילים על התערוכה ואז נעבור לספר?

ראובן: התערוכה הזו הייתה מורכבת במיוחד, גם בגלל הנושא הטעון, האמביוולנטי, המציצני והסבוך. היא ייצגה את הזוויות שהכי תפסו אותי במפגש שלי עם בוסביר – חללי פנים שדמיינתי וציירתי. מזון: מה אכלו הנשים במקום הזה שממנו לא יכלו לצאת? פורטרטים אנונימיים: יותר מ־700 נשים, רובן בגילאי 12-25, עבדו בכל יום במקום שבו ביקרו יותר מ־3,000 מבקרים ביום. שחור, או פרקטיקות של כישוף צפון אפריקאי שהיה נפוץ מאוד בקרב הנשים.

אבל כללנו בתערוכה גם עבודת וידאו, סקצ׳בוקס שלי וחומרים תיעודיים שבהם אפשר היה לעיין. כל קיר הוקדש לזווית אחרת ובמדיום אחר: ציור על בד, סירים וצלחות מצויירים, וידאו, צבעי מים. 

להפתעתי התערוכה, גם בימי הכאוס של פברואר 2024, משכה הרבה מאוד עניין. שום תערוכה קודמת שלי לא העלתה כל כך הרבה שאלות ותגובות, ולמדתי בה גם הרבה על מבקרים שמוצאם מקזבלנקה שפנו לסבים וסבתות ושמעו אז על בוסביר… אבל ממש בודדים מהמבקרות והמבקרים שמעו על הרובע

מתלבשת או מתפשטת

יובל: ואיך מזה אתה ממשיך לספר אמן? איך החלטת לערוך ולסדר את כל החומרים? מה ההיגיון התמטי שעומד מאחוריו?

ראובן: האמת שבדרך לספר הזה היו כמה ספרים, סקצ׳בוקס שליוו אותי, כי הפורמט הזה של ספר התאים לי להתמודדות עם בוסביר; עם התערובת של חומר מחקרי ועבודת אמנות, עם מורכבות ורב־תחומיות.

מענק של קרן האמנים העצמאיים, ותקציבי מחקר מבצלאל, אפשרו לי לממש את העבודה על ספר אמן. הוא נפתח בטקסט מבוא של טל פרנקל אלרואי, ופרסמתי בו מאמר מחקרי באופיו על בוסביר והמנגנונים המתוחכמים והמניפולטיביים שעמדו מאחוריו מצד אחד, ועל תהליכי העבודה שלי בסטודיו מצד שני

ראובן: הספר בנוי מפרקים שמייצגים את הנושאים שהיפנטו אותי מחקרית וחומרית אמנותית: חדרים, פורטרטים, אוכל, כישופים, המרפאה של בוסביר שהוקמה ברחוב מפורסם ברובע, מרפאה למחלות מין שבה הנשים חוייבו להיבדק על ידי צוות רופאים ואחיות; מקום שהנשים הגדירו כנורא יותר מיחס הלקוחות והשוטרים; המרפאה שהייתה סמל ל״קידמה״ של התרומה הקולוניאליסטית לניהול הזנות. 

שילבתי בו בספר גם דפים נבחרים מתוך הסקצ׳בוקס, ותרגמתי בו גם מספר קטעים של ספרה האוטוביוגרפי המרתק של ז׳מן עזיז, אשה בזנות יהודיה מאלג׳יריה, שנתן לי זווית התבוננות חשובה ביותר על מסלול חייהן ועל היום־יום של אותן נשים

יובל: והאמנות שלך? הציורים? מה אתה יכול לספר עליהם? על המתח בין הריאליסטי לבלתי נתפש?

הציורים שלי בהקשר הזה הם מסע וירטואלי, דמיוני, במקום שנעלם לפני שנולדתי. זיכרון ועדות של מקום שלא נכחתי בו מעולם

ראובן: הציורים שלי בהקשר הזה הם מסע וירטואלי, דמיוני, במקום שנעלם לפני שנולדתי. זיכרון ועדות של מקום שלא נכחתי בו מעולם. הם לא משקפים תיעוד ראליסטי של בוסביר אלא תגובה סובייקטיבית בדויה ועמוקה מול התופעה הבלתי נתפשת כפי שאמרת. 

גם המעשה הציורי כולו, התהליך, וגם ההתבוננות בהם מייצרים חוויה, התמודדות דרך עונג הצבע והתיאור הפיגורטיבי מול הזוועות של מחנה כליאה שבו הפייק דומיננטי; מקום שבו הפער בין נראות ומהות, בין פני שטח, ועולם הציור, למציאות קיצוני כל כך. 

ציטטתי בתחילת הספר מילים מתוך שיר של אדית פיאף: החיוך על פניהן של הנשים בזנות. חיוך שאפשר למצוא בהרבה מצילומי בוסביר, חיוך שיכול להתפרש כמציאות נפלאה שבה הכל אפשר ומותר ושלמעשה מכסה על גיהנום

יובל: אתה יכול לתת איזו דוגמה ספציפית לציור אחד או שניים שלך שמבטאים את זה?

ראובן: אני חושב ששני הציורים על כריכת הספר מבטאים את המקום הזה: דיוקן של אשה בוגרת, גאה, ומקומטת, מאדאם, שפניה מספרים את הדרך מילדות נעורית וניצול לשליטה אכזרית באחרות, סוג של קיפול והתהפכות. והציור השני, החדר האדום, חדר דמיוני שציירתי עם דמות נשית ברקע האפל, מתלבשת או מתפשטת. החדר אדום היה כנראה מושקע פעם, מזמן, אבל עכשיו הוא מתקלף, מטונף, מוכתם…. הרבה עניין הפקתי מציור הפאר לשעבר שבלוי ונסדק. 

העיצוב, אציין, נעשה בשיתוף עם סטודיו אורנה כהן

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שניפרד?

ראובן: אני חושב שאחד ממניעי בוסביר העמוקים הוא הרצון לממש את פנטזיית העליונות הלבנה, האירופאית והגברית כמובן. המימוש של הרצון הזה התיר בהדרגה כל רסן, בוסביר היה תמצית של חשיבה גזענית ממוסדת וממאירה. 

הסוף של בוסביר, שנסגר בבושת פנים על ידי הצרפתים שהתגאו כל כך במיזם הזה, ושמרוקו העצמאית דאגה למחוק כל זכר ממנו, ואפילו את שמות הרחובות, הוא אולי לקח חשוב לעיוותים המבישים שפנטזיות על עליונות גזעית יכולות להוביל