כל מה שחשוב ויפה
טל פרנקל אלרואי. צילום: גיל אלרואי
טל פרנקל אלרואי. צילום: גיל אלרואי

מגלים אוצרות // טל פרנקל אלרואי

טל פרנקל אלרואי מאמינה ששירה, עיצוב, פילוסופיה ואוצרות הם ״כולם דרכים לספר סיפור, כלומר לשאול שאלות על מה שיש״. בימים אלו מוצגת התערוכה השמינית שאצרה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל

הפעם הראשונה

הגעתי אל עולם העיצוב והאמנות מהספרות. במשך שנים רבות לימדתי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. פירסמתי שני ספרי שירה (האחרון, ״תך מכליב״, יצא לאור לפני כשנה בהוצאת תרסט שהקים עודד מנדה לוי), וספר מחקר פילוסופי על הסופר יואל הופמן (״הספר על יואל הופמן״ בהוצאת רסלינג, 2020).

עם הגשת הדוקטורט, במקביל לעבודתי באקדמיה, התחלתי ללמוד צורפות, ואחר כך הגעתי לבצלאל כסטודנטית לתואר שני בעיצוב תעשייתי ונשארתי ללמד. הספרות, המחקר, הפילוסופיה, העיצוב והאמנות הם המזון האינטלקטואלי והחומרי שלי, ואותו אני מבקשת להנחיל לסטודנטים שאני מלמדת במחלקות השונות בבצלאל. מבחינתי שירה, עיצוב, פילוסופיה ואוצרות הם כולם דרכים לספר סיפור, כלומר לשאול שאלות על מה שיש.

במשך חמש שנים ״אצרתי״ ימי עיון בתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. אני בוחרת להשתמש במילה אוצרות משום שפעולת החיפוש, הליקוט, האיסוף והעריכה של ההרצאות היא פעולה של אצירה. כל יום עיון ביקש לספר סיפור, וכל סיפור הורכב מנקודות מבט מגוונות.

כך לדוגמה יום העיון בנושא ״בתיקון״ (2010) עסק בתיקון כמושג קבלי, שאל על רסטורציה באמנות, בחן סוגיות של תיקון וקלקול ג׳ינס  והתוודע לתיקון צליל בכינור. גם עריכת קטלוג הבוגרים של התכנית במשך חמש שנים נתפסה בעיניי כפרקטיקה של אוצרות.

התערוכה הראשונה שאצרתי בפועל היתה ב־2019 מחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. כמרצה בקורס המחקר (אז בשיתוף עם דפנה קפמן ויעל עצמוני, ראש המחלקה כיום), פניתי אל ראש המחלקה דאז ערן ארליך, והצעתי לייסד סדרת תערוכות המציגה מחקרי יוצרים מתחומים שונים. ערן התלהב מהרעיון, וכך נולדה הסדרה ״מחקר יוצר – בין שתי ויטרינות״, שמוצגת בוויטרינות בכניסה למחלקה בקומה 4 ובספרייה בקומה 8. חלוקת התערוכות בין שני המרחבים נועדה לקשור בין המחלקה לספרייה ולייצר מרחב חשיבה מהדהד.

מיכה יחיאלי, כלים לא שימושיים. צילומים: טל פרנקל אלרואי

מיכה יחיאלי, כלים לא שימושיים. צילומים: טל פרנקל אלרואי

שרון לשם, התנועה לשחרור האשה. צילומים: מ״ל

שרון לשם, התנועה לשחרור האשה. צילומים: מ״ל

התערוכה הראשונה בסדרה נקראה ״כלים לא שימושיים״ והוצגו בה חפצים לא פונקציונליים שהצורף מיכה יחיאלי אסף מפה ומשם. החפצים הוצגו בוויטרינות כמעין כלים ארכיאולוגיים, שלכל אחד כרטיסיה עם תעודה מזהה (מהו, מתי נמצא, מהיכן נאסף, מה מקומו בסטודיו ומה עתידו).

התערוכה, שהתבססה על מחקר שערכתי בסטודיו של מיכה, ביקשה לשאול על הפונקציונליות של החפץ הלא פונקציונלי, על האופק שמציעים חפצים שנאספים אל הסטודיו באופן רגשי. זו היתה הזדמנות להתבונן ולשאול על מה שבאחוריי הסטודיו, על השוליים שמספקים ליוצר את נשמת החפצים.

בימים אלו נפתחה בוויטרינות התערוכה השמינית בסדרה, ״התנועה לשחרור האשה״ של הצורפת שרון לשם מורד. התערוכה מציגה עשרות צלמיות ששרון בוראת מהחומר בעבודת כפיים. צלמיות הן פסלונים דמויי דמות (אדם, אשה או חיה), מעשה ידי אדם מזה עשרות אלפי שנים. מעלותיהן ואיכויותיהן משתנות מתקופה לתקופה, אך איכותן הרגשית, המיסטית, נשארת.

שרון צורפת צלמיות באופן רפטטיבי, אובססיבי, מעצבת אותן בקצות אצבעותיה, בין אם היא עובדת בטכניקה של שעווה או בריקוע. צלמית ועוד צלמית ועוד צלמית, הקורפוס הופך למעין מקצב, לתנועה, לשחרור. התערוכה שואלת על טיב היחסים שבין יוצרת לדמות ולחומר; על האנרגיה שעוברת מהגוף העובד אל הגוף המונח בוויטרינה ואל הצופה. מהי צלמית בתרבות מודרנית? מה כוחה עבור צורפת שבוראת אותה שוב ושוב? מה היא מבטיחה?

יוצרות ויוצרים נוספים שהשתתפו בסדרה ״מחקר יוצר״ הם הצייר שמעון אבני, האמן חיימי פניכל, המעצב יעקב קאופמן, המעצבת הגרפית יעל ברנע גבעוני, מעצבת הטקסטיל דינה גולדשטיין והמעצבת טליה מוקמל, שליוויתי במשך תקופה ארוכה כמנחה ואוצרת לתערוכה המסע אל האי רצפה (גלריה פריסקופ, בתל אביב).

התחנה האחרונה

ביום חמישי (10.3) תיפתח בגלריה פריסקופ התערוכה ״סבתא זאב״ של האמנית ומעצבת הטקסטיל נטע עמיר. התערוכה היא פרי דיאלוג וליווי אוצרותי ארוך טווח, ויש בה שפע עבודות שנטע עשתה בשנים האחרונות.

התערוכה מזמינה את הצופים למעין תיאטרון או קרנבל גרוטסקי של קרעי זיכרונות, שנטע מדובבת באמצעות מפיות בד. המפית היתה פריט טקסטילי נפוץ בבתים רבים עד שנות ה־90, ושימשה לצרכים שונים: קישוט לשידה, בסיס לאגרטל, מפה לתיק האוכל, מטפחת לראש, ממחטה לאף. עבור נטע המפית היא מפה של מרחב מרובד, נשאית של זיכרון. היא מדברת ומבררת מרחבי זיכרון מסובכים מן הילדות שלה באמצעות פרימה של מפיות ישנות ותפירה של חדשות, והופכת את המפית לחומר גיניאולוגי. 

נטע עמיר, סבתא זאב. צילומים: מ״ל

נטע עמיר, סבתא זאב. צילומים: מ״ל

נטע תעמיד בחלל הגלריה את חומרי החלומות הנפלאים והמסויטים שלה־שלנו, הנפרסים כמעין מרחב סלקטיבי של חלקים: תמונות, חשבונות, רהיטים, דמויות שנשארו ללא רקע, פנים שמופיעות ללא גוף. במהלך העבודה על התערוכה והאוצרות הושקעה מחשבה רבה גם באופנים שבהם זיכרון מדבר ומתמקם בתוך גלריה. מתוך זה אביזרי התצוגה הפכו בעצמם לחומר חי, נושם וזוכר בתערוכה.

כך שידת המגירות הנסתרת מאחוריה שולחן גדול בפינת הגלריה נחשפה והפכה לחלק מן התערוכה; כך קונבנציה של מיסגור ותלייה הובילה אל הצד האחורי של מסגרות משומשות. אחרי הכל גם גלריה היא מרחב של זיכרון, נשאית של חפצים מכאן ומשם שהתבייתו בה.

מכל מלמדיי השכלתי

תערוכה שאוצרותה השפיעה עלי מאוד היא ״הפרויקט הישראלי״ שאצרו צבי אפרת ומאירה יגיד־חיימוביץ בביתן הלנה רובינשטיין בשנת 2000. בדיעבד היא משקפת את כל מה שאני חולמת ומאמינה בו ביחסים בין מחקר ויצירה.

עבורי התערוכה הגדירה מחדש את החלל שנקרא מוזיאון או גלריה, וחשפה אותו כמרחב חי שבו חומר והיסטוריה מדברים בערבוביה. בין מאות התמונות, השרטוטים, המגירות והחומרים הארכיונים גיליתי מחדש את המקום שבו אני חיה. עיצוב התערוכה, ההזמנה לחטט במגירות, הבחירה לפרוס את הפרויקט הישראלי לפי ערכים ולא על פי סדר כרונולוגי – כל אלו הפכו את התערוכה (והספר שיצא בעקבותיה) למחקר וליצירה מקורית כאחת.

הפרויקט הישראלי נרשם בזיכרוני כאוצרות שמספרת סיפור רב קולי על החומר שממנו עשויה הישראליות; על ״נרטיב העל הציוני״ ושלל המפעלים הלאומיים שלו: אדריכלות מגויסת, פיזור אוכלוסין כפוי, קיפוח מעמדי וכיבוש גלוי וסמוי. זה היה שיעור באדריכלות מודרנית, בקריאה ביקורתית, באחריות שמוטלת על הגלריה לאמנות ובחשיבה פואטית. זו תערוכה שפתחה בפני אינסוף שאלות ורעב לדעת עוד.

תערוכת החלומות 

יש כמה וכמה חלומות שמחכים במגירה, ביניהם התערוכה על יואל הופמן, שמחכה בסבלנות לתורה. אבל אני אדבר על חלום שאני רוצה להגשים למישהו אחר, לצייר הנפלא שמעון אבני. 

שמעון, בן 90, יליד צרפת, שרד את השואה כילד, עלה לארץ כנער והוכשר כצייר בפריז. הוא התחנך אצל ציירי ״אופקים חדשים״, והיה בין חברי ״קבוצת רדיוס״ שפעלה בשנות ה־80. הוא הציג ביותר מ־60 תערוכות יחיד והשתתף באינספור תערוכות קבוצתיות. יצירותיו נמצאות באוספים רבים וחשובים בארץ ובעולם. ועדיין הוא ממשיך לעבוד בסטודיו באופן יומיומי, כצורך חיים של ממש, מוסיף ומתפתח ומשתנה עם השנים, נע מאמצעי מבע מוכרים לפורמטים חדשים, משתמש בחומרים מגוונים ובמבחר טכנולוגיות בעבודותיו.

עבודתו קשורה מצד אחד בביוגרפיה שלו, אבל היא גם ביטוי להשקפת עולם ולשפה המתקיימת מתוך המתח בין האמנות המקומית לאמנות הבינלאומית, שהוא בן בית בה. מתוך הכרה בפערים ובהיעדרויות שמתוכם הוא פועל, הוא יוצר עבודות שהן אמנות של סתירות והיפוכים, בנייה והרס, כאוס וסדר. הסכיזופרניה הזו מבטאת אולי את עולמו הפנימי, אבל לא פחות מזה את סיפורה הסכיזופרני של האמנות הישראלית בכלל.

שמעון אבני. צילומים: טל פרנקל אלרואי

שמעון אבני. צילומים: טל פרנקל אלרואי

במסגרת הסדרה ״מחקר יוצר״ בבצלאל אצרתי לשמעון תערוכה שעסקה במחקר הדימוי דרך החומר (״הידד לארנבונים״, 2020). שמעון משתמש בחומרים שחורגים מהקנבס המשמש כמצע, ומערערים את שיווי המשקל שלו. הוא מכליא בין חומרים טקטיליים, תעשייתיים, זרים לעולם הקנבס. 

החקירה שלו מזמנת את החומר כאמצעי של התנגדות, כגוף שדוחה את אבריו: דשא מלאכותי מודבק לבד מתוח, זירוקס מודבק מתחת לשקף, עציץ פלסטיק גנרי שמתוכו צומחת בובה. חומרים אלו מסרבים להיטמע זה בזה. לעומת מחקר חומרי שמחפש את החיבור בין המרכיבים, אבני מספק הזדמנות מרתקת להיפגש עם עמדה של התנגדות ודחייה. התערוכה בוויטרינות בבצלאל הציגה מעין ״אנטי מחקר״, המשמר את הפערים ומבליט את התפרים שבדרך כלל אנחנו מנסים להעלים.

תערוכת החלומות שאני מאחלת לשמעון אבני תתקיים באחד המוזיאונים הגדולים בארץ או בעולם, ותאפשר לקהל להיפגש עם יוצר שפועל כאן כבר 60 שנה ומגיב לרוח המקום הזה יום יום מבלי להתעייף.

בקרוב אצלך

בחודש מאי עתידות להיפתח שתי תערוכות שאאצור. הראשונה, תערוכת הגמר של תכנית ״עמיתי בצלאל״ במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב. ״עמיתי בצלאל״ הוא פרויקט ייחודי של בצלאל בתמיכת קרן אדמונד דה רוטשילד. הפרויקט תומך בסטודנטים מצטיינים, הפועלים במסגרתו בבתי ספר בבת ים ובירושלים. התערוכה תציג את עבודות הסטודנטים מתקופת השהייה, הלימוד והיצירה בבתי הספר.

התערוכה השניה היא תערוכת יחיד לאורנה מינץ בגלריה פריסקופ. אורנה היא אמנית שעובדת עם חומרים טבעיים, על פי רוב בקני מידה גדולים, בתשוקה להטביע בהם חותם. חומר הגלם הבלעדי בתערוכה המתוכננת הוא בולי עץ כבדים, שמתוכם אורנה חורשת גן זן נפלא. 

טליה מוקמל, המסע אל האי רצפה. צילום: רן ארדה

טליה מוקמל, המסע אל האי רצפה. צילום: רן ארדה

צילום: טל פרנקל אלרואי

צילום: טל פרנקל אלרואי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden