שבעה עשורים של יצירה: משה סעידי בגלריה העמקים

״עירוב של תקופות וזמן יצר אותי, לחיוב ולשלילה. ואולי יותר מידי עצרתי והבטתי לאחור״. ציטוט זה לקוח מתוך טקסט של האמן והיוצר משה סעידי, שמופיע בקטלוג המלווה את תערוכת היחיד שלו בגלריה עמקים, שאצרו עינת פסטרנק סיני, אוצרת הגלריה, והאדריכל וחוקר התרבות מיכאל יעקובסון. התהייה שמבטא הציטוט, ״ואולי יותר מידי עצרתי והבטתי לאחור״, היא גם שם התערוכה, אולם מהתבוננות בגוף העבודות המרשים של סעידי נראה שאין לה מקום.

שכן, עירוב התקופות והזמנים, על מכלול הרבדים המקופלים בהם, הוא־הוא הבסיס וסוד הקסם של עושר אמנותו- זיכרונות ילדותו מאירן שבה נולד, חייו בקיבוץ כפר מנחם שבו נקלט כנער ובו הקים את ביתו, מסורת יהודית ושורשים איראניים, מזרח ומערב, קדושה דתית וחילוניות, האישי והקולקטיבי. עבר, הווה וחקר יצירתי מתמיד של חומר, טכניקה וצורה – חוברים לשלם אחד – ליריעת עשייה מרגשת בעומק הביטוי שבה.

״התערוכה היא מחווה ראויה לאמן ראוי, לשמונה עשורים של יצירה פורייה, לאדם מכיל עם מבט רחב שמאחד זהויות ועולמות, וככזה מייצג את דמות האמן כמגשר״, אומרת סיני פסטרנק; ויעקובסון מדגיש ש״חשוב להפנות את הזרקור לעשייה כה רבת ממדים״.

הוא עצמו הלך שבי אחריה כשהתוודע אליה במסגרת עבודת מחקר לתערוכה שאצר בבית אורי ורמי נחושתן, מקום, אדריכל, אמן; שילוב אמנות באדריכלות ישראל. חתימת שמו על עבודות רבות הוליכה אותו לסטודיו של סעידי, שהיה מבחינתו מפגש עם יצירה כעולם ומלואו מרשים בכל היבט.

התערוכה של סעידי מכנסת שבעה עשורים בחייו ובחיי המדינה, מעין מדגם רטרוספקטיבי המציג עבודות על ציר הזמן: רישומי קליגרפיה, ציורים בשמן, אקריליק וגואש, פסלי אלומיניום וברזל, סקיצות, מתווי עבודה ורישומי הכנה, ודגמים קרמיים או מתכתיים לקירות אמנות, אנדרטאות ופסלים. זו תערוכה שבה מנעד מדיומים, חומרים וטכניקות ביצוע מספרים סיפור מרובד – אישי, אנושי וקולקטיבי כאחד.

בקירות האמנות שיצר הרבה לשלב סמלים מיתולוגיים וציטוטים מהמקורות, אך לא כאקט דתי־שמרני אלא כעיסוק בשורשים, בזהויות ובמסורות יהודיים־ישראליים ואיראניים כאחד

סעידי, יליד העיר המדאן באיראן, גילה כישרון וזיקה לעולמות היצירה כבר מילדות מוקדמת. החל ממפגשיו עם יצירות עממיות בעירו, שלא היו אלא פסלי חימר פשוטים, דרך ביקורים במוזיאונים ובאתרים ארכיאולוגיים בטהרן שאליה עקרה משפחתו, ועד כישורים שגילה בעת שהתנסה בפיסול, לצד נגינה בכינור והצטיינות מוכחת בקליגרפיה.

בשנת 1949 הגיע סעידי בן ה־13 לישראל במסגרת עליית הנוער, ונקלט בקיבוץ כפר מנחם שבו הוא חי עד היום. את המציאות שפגש בקיבוץ – נוף כפרי, חיים חילוניים, עבודה בחקלאות ושפה חדשה – הוא אימץ בהוקרה מכבדת, כשבה בעת מעולם לא הפנה עורף לחייו הקודמים, אלא להפך: שני פרקי החיים המשיכו להשתלב ביצירתו לאורך השנים, והעניקו לה את איכויותיה הייחודיות ואת אופייה המיוחד.

לקיבוץ לא נדרש זמן רב כדי להתוודע לכישורי היצירה הגבוהים של סעידי, והוא זכה לסיוע בפיתוחם. החבר נחום רומבק הנחה אותו ביסודות פיסול ובמגזרות נייר, כמו גם ביצירת כלי עבודה שמותאמים לו אישית, והחבר יואל רור חשף אותו לרזי הציור. במקביל, ולא בכדי, כישרונותיו האמנותיים גויסו לטובת קישוט טקסים ומסיבות שהתקיימו בקיבוץ וגם לעיצוב התפאורות.

חוליה נוספת בעשייה התרבותית בארץ

כאדם חדור תשוקת יצירה סעידי לא הסתפק בכישרונותיו ובכישוריו הטבעיים, אלא חתר להתפתח ולפתח אותם עוד ועוד. בחירתו הראשונה הייתה לפתח את תחום הפיסול, שאותה הגשים בלימודים בישראל ומחוצה לה. בארץ למד אצל הפסל מיכאל קארה ובמכון אבני אצל דב פייגין, ובהמשך גם בבית הספר לאמנות סנט מרטין ובאקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון. בעת שהותו שם אף שימש כאסיסטנט של הפסל הנודע הנרי מור.

התשוקה שהמשיכה לפעם בו הובילה אותו הלאה, הפעם לשדה הציור, שאותה הגשים בלימודים במכון אבני אצל אמנים בעלי שם כיחזקאל שטרייכמן ומשה מוקדי, ולאחריהם במדרשה לאמנות, שהפגישה אותו עם ציירים כדן הופנר, אליהו בילס ואבא פניכל.

״בחירתו של סעידי ללמוד אצל אמנים שהיו מבוגרים ממנו בדור ואף למעלה מזה לא נבעה מאילוץ בלבד, אלא גם שיקפה את רצונו להשתלב כחוליה נוספת וחדשה בעשייה התרבותית שהתגבשה בארץ במרוצת המחצית הראשונה של המאה ה־20״, נכתב בקטלוג התערוכה. אין ספק שרצונו זה הוגשם גם הוגשם החל מראשית המחצית השנייה של המאה ה־20, כשתבליטי קרמיקה וקירות אמנותיים שיצר תפסו נפח משמעותי במרחב הציבורי. לדידו של סעידי הנגשת היצירה לכלל הציבור הייתה בבחינת שליחות ומחויבות, כפי שגם כתב בטקסט שבקטלוג ״השליחויות והמחויבויות ממשיכות בנו כבני אדם בעלי ידע ויכולת״.

די להתבונן ברשימה הארוכה־ארוכה של עבודות שיצר במרחב הציבורי – מהן בשיתוף עם אמנים אחרים – כדי להיווכח שהוא לא רק נאה דרש. קירות אמנות שיצר, ובכלל זה חיפויים לחזיתות של ארונות קודש, שלכולם קדמו דגמים קרמיים קטנים, משתלבים בחדרי אוכל של קיבוצים, בבתי תרבות ומרכזים קהילתיים, בסניפי בנקים, במלונות, בבתי כנסת בארץ ובחו״ל, באולמות כנסים וספורט ועוד.

לצד זאת יצר סעידי אנדרטאות, עיצב קירות זיכרון ויצירותיו מצויות גם בבתים פרטיים. בקירות האמנות שיצר הרבה לשלב סמלים מיתולוגיים וציטוטים מהמקורות, אך לא כאקט דתי־שמרני אלא כעיסוק בשורשים, בזהויות ובמסורות יהודיים־ישראליים ואיראניים כאחד.

על רקע נפתוליו החמקמקים־מתעתעים של עירוב הזמנים והתקופות שאליהן התייחס סעידי בטקסט הקטלוג, אפשר אולי לראות בעובדה שקירות היו אפיק משמעותי ביצירתו האמנותית יתר משמעות; מעין גלגול של חוויית ילדות רחוקה שלו כילד בן שמונה באיראן, שסייע לאביו בהגשת לבנים לבנאים – זהו שילוב בין היסטוריה אישית לקולקטיבית של אמן מתבונן, שלצד זהותו היהודית נוצר בתוכו את שורשיו האיראניים. ״נולדתי באיראן והשפעתה חלה עלי מגיל ינקות עד עצם הימים האלה״, הוא כותב בטקסט.

לקראת סוף שנות ה־80 חזר סעידי חדור התשוקה ללמוד, הפעם בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, שבהם העמיק ומהם שאב השראות. השראה מסוג זה, תוצר של תרגיל מחקר, היא סדרה של שישה תבליטי קרמיקה העוסקת בתקופתו של המלך כורש מייסד הממלכה הפרסית.

שלושה מהם, כמו גם הסקיצה/המתווה שקדמו להם, מוצגים בתערוכה. התבליטים מרשימים במופעם הלבן ובעבודה היוצר העמלנית שחותרת להתקרב ככל שניתן לאופן הביצוע של אמני התקופה הקדומה, ומתארים סצנות ממעמד ההכרזה של כורש המאפשרת לעמים שתחת ממלכתו לשוב לאמונתם – העברת שטר ההצהרה של כורש לשליחי תפוצות היהודים, והעלייה לרגל של שבטי ישראל לבית המקדש.

בקומה התחתונה של הגלריה מוצגת סדרת ציורים מופשטים בצבעי אקריליק, שמתייחסת לאסון ה־7 באוקטובר. על אף שמדובר בעיסוק בטרגדיה נוראית, ציוריו של סעידי מאופיינים בצבעוניות וחיות, של אדם ויוצר שהסתכלות אופטימית ומכילה היא חלק בלתי נפרד מהווייתו.

התערוכה קטנה בממדיה, אך גדולה בעוצמתה; בעומק העומד בבסיסה, ביכולות היצירה המרשימות שהיא מציגה, ובאישיותו המרשימה של יוצרה. ״מבחינתי, מעבר למחווה שסעידי כה ראוי לה, הבשורה שהוא מביא ושעולה מהתערוכה היא ערכי ההכלה והגישור״, אומרת סיני פסטרנק. ״ערכים שאנחנו כה זקוקים להם כחברה תמיד, ובפרט היום על רקע מציאות של שיסוי ופילוג. צריך להגביר קולות ערכיים מסוג זה ולהביא אותם לשיח״.

לשיטתו של יעקובסון, הצגתה באזור שמוגדר כפריפריה היא עונג מיוחד. ״את עושר היצירה של סעידי שחושף עולם ומלואו, צריך להנגיש לכולם ובכל מקום, אין ראוי לכך ממנו״.

---

משה סעידי | ואולי יותר מדי עצרתי והבטתי לאחור
אוצרים: עינת סיני פסטרנק ומיכאל יעקובסון
גלריה העמקים, קיבוץ שער העמקים
נעילה: 27.6