כל מה שחשוב ויפה
קיר אמנות בחזית בית קרפ, קיבוץ אשדות יעקב איחוד. אמן: אריק קורן, אדריכל: אריך ראש. צילומים: ליאור אביטן
קיר אמנות בחזית בית קרפ, קיבוץ אשדות יעקב איחוד. אמן: אריק קורן, אדריכל: אריך ראש. צילומים: ליאור אביטן

מיכאל יעקובסון בעקבות האמנות, הבניין, האדריכל והאמן

שתי התערוכות שאצר מיכאל יעקובסון במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, על שילוב אמנות באדריכלות המקומית -  בתי תרבות, בתי כנסת, אתרי הנצחה, תחנות אוטובוסים מרכזיות - ״מסתכלות על העבר בתקווה שיילמד ממנו משהו לעתיד״

בתחילת שנות ה־70 של המאה הקודמת, כששמעון פרס, נשיאה התשיעי של מדינת ישראל, היה עדיין פעיל בזירה הפוליטית וכיהן כשר התקשורת, הוא ביקש לשדרג את חזות סניפי הדואר באמצעות שילוב אמנות. באותה הזדמנות הוא ראה בכך גם אפשרות לספק פרנסה לאמנים עולים שהגיעו לארץ באותן שנים.

הצייר אברהם אופק אמנם היה אז כבר עולה ותיק (מבולגריה) אך הוזמן לקחת חלק ביוזמה, ויצירת האמנות שביצע במסגרתה מעטרת עד היום את סניף הדואר המרכזי בירושלים; ציור קיר, שבסדרת סצנות הנפרשת לאורך 27.5 מ׳ ולגובה 4.5 מ׳, מספר את סיפור ההתיישבות בארץ ובניינה.

עבודתו של אופק היא אחת מהיצירות המוצגות בתערוכה ״מקום, אדריכל, אמן; שילוב אמנות באדריכלות ישראל״, שאצר האדריכל מיכאל יעקובסון ומתקיימת בימים אלה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. במקביל, כסוג של התמקדות בתמה, שנולדה תוך כדי תהליך העבודה, מוצגת במקום תערוכה נוספת – ״משה סעידי; קיר אמן״, שאף אותה אצר יעקובסון. 

״במחצית המאה שעברה, ובעיקר בשנות ה־60 וה־70, שילוב אמנות באדריכלות חווה שגשוג ורווח כתופעה״, אומר יעקובסון. ״הדיאלוג הבינתחומי העשיר את החוויה האדריכלית־פונקציונלית ברובד נוסף של עומק ואסתטיקה, ויושם בטיפוסי בניינים שונים – ממבני ציבור ובתי תרבות, דרך בתי כנסת, אתרי הנצחה, מפעלים, בנייני דירות, ואפילו עד מקומות כמו תחנות אוטובוסים מרכזיות״.

בין האתרים/מבנים שמוצגים בתערוכה יש שהינם מוכרים, וכך גם האדריכלים והאמנים שחתומים עליהם, ויש שפחות מוכרים, מה שלשיטתו רק מדגיש את התמה. ״מטבע הדברים בערים הגדולות כמו תל אביב, ירושלים וחיפה, יש יותר יצוג ונוכחות לאתרים כאלה, אך גם בפריפריה, בעיירות, במושבים ובקיבוצים מהנגב ועד הגליל, יש מבנים רבים שמגלמים את השילוב האדריכלי־אמנותי ומעידים על הקפה המשמעותי של התופעה״.

ציור קיר בבית הדואר המרכזי בירושלים. אמן: אברהם אופק; אדריכל: אוסטן סיינט בארב הריסון

ציור קיר בבית הדואר המרכזי בירושלים. אמן: אברהם אופק; אדריכל: אוסטן סיינט בארב הריסון

מבואת הכניסה מבואת הכניסה לבית יד לבנים בהרצליה. אמן: שלמה אלירז; אדריכלים: רכטר־זרחי־פרי

מבואת הכניסה לבית יד לבנים בהרצליה. אמן: שלמה אלירז; אדריכלים: רכטר־זרחי־פרי

קיר זכוכית ובטון במוזיאון בית דגון. אמנית: נעמי הנריק; אדריכלים: יוסף קלארווין, סעדיה מנדל

קיר זכוכית ובטון במוזיאון בית דגון. אמנית: נעמי הנריק; אדריכלים: יוסף קלארווין, סעדיה מנדל

עבודת קיר באולם מליאת הכנסת. אמן: דני קרוון; אדריכל: יוסף קלארווין

עבודת קיר באולם מליאת הכנסת. אמן: דני קרוון; אדריכל: יוסף קלארווין

מחווה לקבוצת הזיפזיף, תחנה מרכזית עכו. אמן: גרשון קניספל; אדריכלים: שמואל וארי רוזוב

מחווה לקבוצת הזיפזיף, תחנה מרכזית עכו. אמן: גרשון קניספל; אדריכלים: שמואל וארי רוזוב

יעקובסון הוא אדריכל וגיאוגרף, זוכה פרס רכטר לאדריכל צעיר (2014), שכותב על אדריכלות ותכנון במגוון כתבי עת ופרסומים, ובראשם הבלוג חלון אחורי. ״יש בי סקרנות גדולה וגם עיניים גדולות. המרחב והסביבה הם מבחינתי כר להתבוננות מתמדת, המקומות שבהם אני מזהה דברים שצומחים מהשטח וקוראים לי לחקור אותם לעומק״. 

״מקום, אדריכל, אמן״, שאופייה גובש על ידי יעקובסון בשיתוף עם סמדר קרן, מנהלת ואוצרת המוזיאון, היא תערוכה מחקרית־דידקטית שמבקשת להציג חתך רחב של התופעה שרווחה בארץ, ובה בעת להציף את העובדה שלא הייתה לה המשכיות. ״לא מעט אתרים כאלה חוו הזנחה או אפילו נהרסו בלי שזכו להכרה ראויה או להכרה בכלל. תופעת החיבור בין האדריכלות והאמנות שקעה ונעלמה, ואין מודעות למה שהיה ולערך השמירה עליו״.

על רקע זה, כאוצר, הוא החליט לצלם ולתעד אותם כפי שהם נראים היום, ובתערוכה שמהותה מחקרית לשלב לצדם טקסטים ארוכים מהמקובל, המרחיבים את סיפורם ואת סיפורי יוצריהם, אדריכלים ואמנים כאחד. כל טקסט מורכב מארבע פסקאות נושאיות המוקדשות ליצירת האמנות, לבניין, לאדריכל ולאמן. ״התפיסה שלי לגבי התערוכה הייתה מערכתית־רשתית, ואופן הצגתה ישב אצלי בראש כבר שניגשתי אליה״. 

התיעוד העכשווי של המבנים והמידע על מי שיצרו אותם נועדו, לדבריו, להעניק להם הערכה אמנותית ותרבותית. ״הם היו אליטה ומי שהוציאו את האמנות למרחב הציבורי, וכך התערוכה מייצגת ממד תרבותי חשוב ולא רק את הדבר עצמו. ככזו היא מבקשת לחשוף ולהציג את מה שהיה כאן לעומת המקום שבו אנחנו מצויים היום בהבטים תרבותיים וחברתיים, ובתוך כך גם מציבה שאלות מתבקשות לגבי העתיד, כאלה שנוגעות למעמדה של האמנות בחיי היומיום, למפגש איתה בסביבת החיים המורכבת ולא רק במגדל השן הגלריאני או המוזיאלי״.

התערוכה מבקשת לחשוף ולהציג את מה שהיה כאן לעומת המקום שבו אנחנו מצויים היום בהבטים תרבותיים וחברתיים, ובתוך כך גם מציבה שאלות מתבקשות לגבי העתיד, כאלה שנוגעות למעמדה של האמנות בחיי היומיום, למפגש איתה בסביבת החיים המורכבת ולא רק במגדל השן הגלריאני או המוזיאלי

השנים שבהן רווח שילוב האמנות באדריכלות, היו, לדברי יעקובסון, תקופה שבה אדריכלים, אמנים ויזמים שילבו כוחות מתוך רצון להעמיק ולהעשיר את ערכו של הבנוי ברובד נוסף, שאף תורם לסביבה ונוכח בה לדורות.

״יש בכך כדי ללמד על העומק התרבותי שלהם, על תפיסתם את ערכה ואת מעמדה של האמנות, ועל שאיפתם לגבש במדינה הצעירה דאז מסורת תרבותית. את שורשיה הם מצאו בטכניקות אמנותיות מסורתיות, ובין האמנים יש שאף הרחיקו אל מעבר לים, לצרפת ואיטליה בעיקר, כדי ללמוד טכניקות שלא נלמדו בארץ, כמו סגרפיטו – טכניקה שידועה ככזו שמחזיקה מעמד לאורך שנים ומטבע הדברים מתבקשת כשמדובר ביצירה שצריכה להיות מותאמת לתנאי חוץ״.

יצירות האמנות שולבו במעטפתו החיצונית של המבנה או בחללו הפנימי, ויש שהיו גם בעלות פונקציה שימושית, דוגמת דלתות, מגני שמש או מסתורי כביסה. מרביתן נוצרו בתיאום מלא עם האדריכלים, היו פרו־ממסדיות, וכפי שעולה מהתערוכה ״חריגות״ בדמות עבודות ביקורתיות היו רק במשורה.

בדרך כלל הן שיקפו חיפוש אחר מורשת לצד רצון לכונן רוח מקומית במדינה שהייתה אז בצמיחה, ובאו לידי ביטוי בנושאים אופטימיים, מעצימים ולעתים אפילו מיתיים; יש שנשענו על מקורות תנ״כיים או נשאבו מהמסורת היהודית, יש שביטאו רגשות העצמה כמו משואה לתקומה, יש שגילמו חזון ותקווה לאחדות האומה וללכידות קהילתית באמצעות תמונות מחיי היומיום דאז, ויש שנוצרו כמחוות להיסטוריה מקומית. 

לא אמנותי. אותנטי

החלל שבו מוצגת התערוכה הוא רחב ידיים, ומרכזו מעוצב כעין סלון ברוח שנות ה־60, שנרקם מפריטי ריהוט אותנטיים שהובאו ממועדון התרבות של הקיבוץ. על שולחן הקפה בו פזורים ספרים שראו אור בעשר השנים האחרונות, ושרובם ככולם מוקדשים לאדריכלים ו/או לאמנים שהיו שותפים לסצנה האדריכלית־אמנותית של התקופה. 

את הצילומים והטקסטים בתערוכה מלוות מספר עבודות וידאו המקנות לה רובד חווייתי נוסף, ויעקובסון מדגיש ש״העבודות אינן אמנותיות, אלא אותנטיות. הכוונה לא הייתה להציג היסטוריה אלא את הכאן ועכשיו של האתרים הוותיקים; את התנועה המתרחשת בהם היום ואת הקולות הנשמעים בהם״. 

כך, באמצעות צילומי הווידאו, אפשר לשמוע את הצעקות העולות מאולם מליאת הכנסת על רקע קיר אמנות מבוסס אבן מסותתת שיצר בו האמן דני קרוון; להאזין למקהלת איחוד הקיבוצים במרתף בית הקיבוץ הארצי תוך התרשמות מעבודת קיר מבוססת קרמיקה שיצר בחללו משה סעידי; או לחוות את החזרות של להקת המחול הקיבוצי, המתקיימות באולם ששימש בעבר כחדר האוכל בקיבוץ געתון ובו משולבת עבודת קיר מקרמיקה של האמן שמואל כץ.

קיר קרמיקה בחדר האוכל שבקיבוץ געתון. אמן: שמואל כץ (ביצוע משה סעידי); אדריכל: מנחם באר

קיר קרמיקה בחדר האוכל שבקיבוץ געתון. אמן: שמואל כץ (ביצוע משה סעידי); אדריכל: מנחם באר

תיאטרון ירושלים. אמן: יחיאל שמי; אדריכלות: נדלר־נדלר־ביקסון־גיל

תיאטרון ירושלים. אמן: יחיאל שמי; אדריכלות: נדלר־נדלר־ביקסון־גיל

מסתור כביסה כאלמנט פיסולי בשכונת קריית משה בטבריה. אמן: פנחס עשת; אדריכל: יהודה פייגין

מסתור כביסה כאלמנט פיסולי בשכונת קריית משה בטבריה. אמן: פנחס עשת; אדריכל: יהודה פייגין

תבליט בטון בחזית בית גורן לתקשורת חזותית, המכללה האקדמית עמק יזרעאל. אמן: אריה סרטני; אדריכל: מנחם באר

תבליט בטון בחזית בית גורן לתקשורת חזותית, המכללה האקדמית עמק יזרעאל. אמן: אריה סרטני; אדריכל: מנחם באר

קיר קרמיקה בבית הקיבוץ הארצי (היום בית התנועה הקיבוצית). אמן: משה סעידי; אדריכל: שמואל מסטצ׳קין

קיר קרמיקה בבית הקיבוץ הארצי (היום בית התנועה הקיבוצית). אמן: משה סעידי; אדריכל: שמואל מסטצ׳קין

כשם שהתערוכה היא תערוכה מחקרית־דידקטית, כך גם הקטלוג שנוצר בעבורה, בשיתוף פעולה עם הוצאת אסיה, ראוי יותר להיות מוגדר כספר עיון. הקטלוג/ספר משלב עברית ואנגלית, ולצד פירוט על העבודות ויוצריהן, 200 עמודיו כוללים מאמרים, צילומים ורפרנסים הפורשים יריעת מידע רחבה על התקופה ומשרטטים קווים לדמותה של התופעה בארץ ובעולם. 

שלוש שנות המחקר שקדמו לתערוכה הוליכו את יעקובסון למשה סעידי, ששמו שב ועלה כיוצר באתרים שונים. ״סעידי עורר את סקרנותי, וכשהתברר לי שהוא חבר קיבוץ כפר מנחם הלכתי לפגוש אותו. מצאתי אדם אופטימי ומלא כנות, שהרבה לדבר על צדם היפה של חיי הקיבוץ, ושהסטודיו שלו גדוש בדגמים בגודל אחיד של 30 ס״מ. מיד היה לי ברור שראוי וצריך להציג אותם״. 

סעידי, יליד המדאן שבאירן, עלה לארץ כנער בתחילת שנות ה־50 ונקלט בקיבוץ שבו הוא מתגורר עד היום. משיכתו ליצירה החלה כבר בנערותו בקיבוץ, ומסלול הכשרתו האמנותית עבר בהמשך דרך מכון אבני, המדרשה למורים לציור, בית הספר לאמנות סנט מרטין והקולג׳ המלכותי לאמנות, שניהם בלונדון; ואף כולל פרק שבו שימש כאסיסטנט ומתלמד אצל הפסל הנרי מור. 

היום סעידי כבר לא יוצר, אך מתגאה ביבול עבר מרשים הכולל כ־170 קירות אמנות מבוססי קרמיקה שביצע, חלקם כיוצר עצמאי וחלקם בשיתוף עם אמנים נוספים. לתערוכה המוקדשת לפועלו נבחרו 30 דגמים, המאפשרים לחוות ממקור ראשון את העשייה הפורייה של מי שחתימת ידו ליוותה רבים ממבני התנועה הקיבוצית, והרבה מעבר לכך.

ככלל, המפגש עם סעידי תוך כדי עבודת מחקר לתערוכה שהתמה שלה מצטלבת עם פועלו האמנותי, היה מבחינת יעקובסון סוג של סגירת מעגל רעיונית והזדמנות אוצרותית מרגשת להעברת מסריה. ״המטרה בשתי התערוכות היא לגרום לאנשים לראות ולהעריך את העשייה האמנותית־תרבותית שהייתה כאן״, מסכם יעקובסון: ״שתיהן מסתכלות על העבר בתקווה שיילמד ממנו משהו לעתיד״.


מקום, אדריכל, אמן: שילוב אמנות באדריכלות ישראל
משה סעידי: קיר אמן
אוצר: מיכאל יעקובסון
מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד
נעילה: 28.2

צילומי הצבה: יותם פרום

צילומי הצבה: יותם פרום

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden