״אני, מכור״: ניצחון שנשאר למי שחי את ההתמכרות מבפנים

בעשור האחרון צמחה טלוויזיה עלילתית משובחת, שהתמקדה באחד הנושאים הבוערים של החברה המערבית: התמכרות. מאופוריה – העיבוד לסדרה הישראלית, שהשתמשה בהתמכרות כפתח לבחינת תחלואות מגוונות, והציגה את הקשר בין זהות לתלות בקרב הג׳ן זי; דרך ״דופסיק״ שתיארה איך תעשיית התרופות יצרה ביודעין תלות – ואז הפנתה אצבע מאשימה כלפי הקורבנות; וכלה ב״ריקוברי רואד״, שלמרות שנפלה לקלישאות, התמודדה בצורה רגישה ומכובדת עם הנושא הכבד.

עכשיו אפשר להוסיף סדרה נוספת לרשימה: ״אני, מכור״, שעלתה לאחרונה בדיסני+. לא ברור אם היא תזכה לתשומת לב – גם כי היא בספרדית, וגם כי היא לא משווקת בצורה בולטת – אבל זו סדרה שראוי ומומלץ לצפות בה. ויש יותר מסיבה אחת לעשות זאת.

במרכז העלילה: חאווייר (אוריול פלה), גבר הומו, עובד שיווק אנרגטי בתעשיית הקולנוע, שנכנס למרכז גמילה לאחר מאבק ארוך בהתמכרות לקוקאין, אלכוהול ומין גם יחד. הסדרה מתמקדת בתהליך ההחלמה שלו, ובאופן שבו הוא לומד לחיות מחדש – כמו מכורים רבים – חיים ללא תלות.

הסיפור אמנם תבניתי, ממש By the Book, אבל מה שהופך סדרות כאלה לטובות ומיוחדות, חזקות ויעילות – הוא התוכן שיוצקים למסגרת, תבניתית ככל שתהיה, ומה שמזקקים ממנה למסר תרבותי רחב. לא על הבעיה הפרטית – אלא על זו החברתית, התרבותית, הצרכנית.

הטלוויזיה (וחלק מהקולנוע), ויתרה בשנים האחרונות על הדגם הקלאסי של המכור כאדם פגום, החולה במחלה מוסרית או נפשית. במקום, סדרות כאלה מצביעות על הקשר בין אופי החברה המערבית ותחלואיה לבין יצירת התמכרות – לא כמחלה פרטית, אלא כפתולוגיה מערכתית־צרכנית.

״אני, מכור״ היא לא רק דרמה על התמכרות – אלא גם וידוי. מדובר בסיפורו האישי של חאווייר גינר, שחתום על הסדרה כתסריטאי ובמאי. התחושה במהלך הצפייה – גם מבלי לדעת את העובדה הזו – היא שמדובר ביצירה אותנטית ומרובת ניואנסים

״אני, מכור״ היא לא רק דרמה על התמכרות – אלא גם וידוי. מדובר בסיפורו האישי של חאווייר גינר, שחתום על הסדרה כתסריטאי ובמאי. התחושה במהלך הצפייה – גם מבלי לדעת את העובדה הזו – היא שמדובר ביצירה אותנטית ומרובת ניואנסים, השג שיש לזקוף במובהק לזכות האלמנט האוטוביוגרפי.

זה ניכר, זה משפיע, וזה חודר. עמוק. בין אם זה האלמנט הביוגרפי או הבדיון – זה לא משנה; זה נוגע בצורה הנכונה. זהו מקום שבו מישהו מנסה לדבר על עצמו, לא להסביר או להצטדק אלא להשלים עם מה שעשה, לטוב ולרע.

יש בה בששת פרקי הסדרה כאב רב, ולא קשה לשים עליו את האצבע. הוא מורגש בכל שנייה, בכל דקה, בכל פרק. הוא מופיע במבטים, במאבקים הפנימיים, בשתיקות; ברגעים הקטנים של בדידות על ספסל, במפגש רך עם סוס, בחיבוק שנמשך רגע אחד יותר מהרגיל.

בין פואטיקה לאוטוביוגרפיה

העובדה שגינר כתב וביים את חוויותיו, מוסיפה רובד ביוגרפי יעיל. אם לא די בכך, הסדרה מלווה בקול־המספר של מי שמגלם אותו – נוכחות שלא תמיד חופפת למה שנראה על המסך. זה יוצר תחושת חיכוך בין האני העלילתי של חאווייר לבין הפרשנות שלו בדיעבד. המתח הזה הוא לא רק סגנוני – אלא מהותי: הוא מגלם את הקרע האינהרנטי בהתמכרויות – בין הדחקה לקבלה, בין מחלה להחלמה, בין ראייה צלולה לעיוות תפיסתי שהושרש בתרבות.

זהו צומת מרתק בין פואטיקה לאוטוביוגרפיה. רוב הסדרה אסתטית באופן צנוע: מרבית הסצנות מתרחשות במרכז הגמילה, בחצר, בטיפולים, בקבוצות. אבל יש סצנות ספורות – ובלתי נשכחות – שמפרות את השגרה. סצנת האורגיה לדוגמה, שצולמה בצבעים עזים, בתאורה מהבהבת וחזקה ובצילום המזכיר דוקו.

זו אחת הסצנות הגרפיות ביותר בסדרה, ודווקא שם בולטת השליטה של גינר כבמאי: הוא מחליט מה לראות, כמה לראות ואיך לראות. זהו לא רק שחזור של חוויה טראומטית – זה גם בימויה מחדש. ודווקא בגלל שיש סצנות מעטות שמאופיינות במורכבות פואטית אבל קלינית – הן הופכות לרגעים חזקים, מזעזעים ויפים מרוב זוועה.

עוד נקודת שבח, כמעט חבויה, היא הקצב המתפתח לאורך הסדרה. הקצב משתנה בהתאם להלך הרוח של הגיבור: הפרקים הראשונים כאוטיים, מהירים, אובדניים; האמצעיים מתייצבים, מתפכחים; והאחרונים – שקטים, כמעט רגועים. הקצב הוא לא רק כלי נרטיבי – הוא דופק ליבו של הגיבור המתפתח.

למרות מעידות פה ושם למלודרמה, קלישאות ופאתוס, הסדרה מציעה רגישות ודיוק. זהו אחד התיאורים הניאואנסיים של התמכרות בטלוויזיה, ואחת הסדרות היחידות שמתארות היטב ובפירוט את המתרחש במרכזי גמילה; את אורח החיים ואת האירועים שנוטים להתרחש שם – התאבדות, בריחה וקונפליקטים – גם אלימים – בין מטופלים לאנשים צוות או בינם לבין עצמם.

״אני, מכור״ משתלבת בגל שבו הטלוויזיה מוותרת על הדימוי הקלאסי של המכור כפגום או כחולה מוסרית. התמכרות היא רשת מורכבת, שזורה־חוטים, שבה כל דפוס תלוי בזולתו. זו מחלה שנולדת מתוך תנאים חברתיים ספציפיים, מתוך ציפיות ומוסכמות: חברה שמצופה בה לשתות – אבל רק מעט; לחלום הכי גדול שיש – ולהסתפק במועט; לצרוך – אבל רק במידה שהמערכת דורשת. הסדרה הזו, כמו האחרות שהוזכרו, מראה היטב איך הפרדוקס הזה הופך לבעיה קיומית עבור רבים.

סלאבוי ז׳יז׳ק, פילוסוף סלובני מרקסיסטי מוכר, סיכם זאת פעם יפה: ״הצרכנים האמיתיים שיש לנו באמת הם מכורים – אלה שאומרים, כוסאמק, אני הולך עד הסוף״. זהו המכור החדש שמבצבץ על המסך הקטן בשנים האחרונות, והוא לא מראה יפה לחברה. לא אדם שסטה מהמסלול – אלא כזה שחושף את המסלול עצמו ככשל מובנה.

ובתוך כל זה, אחד הצירים החזקים בסדרה הוא הקשר בין מיניות להתמכרות. חאווייר לא רק מכור לחומרים – אלא גם למין מזדמן. הזהות ההומוסקסואלית שלו לא זוכה פשוט להתקיים, היא חייבת לעבור דרך מסננים של דחייה, הסתרה ותשוקה לנראות – בדיוק כמו שהחברה תובעת.

גם פה מתבקש להזכיר את ״אופוריה״. גם ״אני, מכור״ וגם ״אופוריה״ מציגות התמכרות כתגובה לבושה קווירית. באופוריה זה ניכר במיוחד אצל ג׳ולס (האנטר שפר), שמחפשת אינטימיות דרך מיניות ומתנפצת שוב ושוב על גבולות של חברה שבולעת ומקיאה אותה מחדש.

״אני, מכור״ לא מתחנפת ולא מתיימרת. היא גם לא מושלמת. למרות נוכחותה האמיצה, היא נופלת במלכודת ההאשמה של החברה. היא לא מהסדרות שכולם ירוצו לנתח או לצטט, אולי היא אפילו תעבור מתחת לרדאר. ובכל זאת, קשה להשתחרר ממנה.

לא כי היא מציעה פתרון, אלא כי היא מציבה מראה: לא מחמיאה, לא מזככת – אבל כנה. היא לא רק השג אמנותי, אלא גם ניצחון שנשאר למי שחי את ההתמכרות מבפנים. ואולי בגלל זאת, כל פרק מסתיים בהודעה לבבית ואופטימית למכורים באשר הם – יש עזרה, והיא ניתנת למי שיבקש אותה.

---

אני, מכור | דיסני+
יוצרים: חאווייר גינר ואייטור גבילדונדו
6 פרקים; ארצות הברית, 2024
4 כוכבים