כל מה שחשוב ויפה
זנדאיה בתפקיד רו, העונה השנייה של אופוריה. צילומים: HOT ו־NEXT TV
זנדאיה בתפקיד רו, העונה השנייה של אופוריה. צילומים: HOT ו־NEXT TV

אופוריה: הסדרה שגם בעונה 2 המונח ״אזהרת טריגר״ נועד בשבילה

בעונתה החדשה אופוריה עושה את מה שהיא עושה הכי טוב – רק קצת פחות טוב

לאחר פגרה ארוכה, עוד תוצר של נגיף הקורונה, העונה השנייה והמצופה של אופוריה חזרה למסך והגיעה לסיומה. בין העונות זכינו לשני פרקי ספיישל מוצלחים שהתמקדו בשתי הגיבורות של הסדרה – רו (זנדאיה) וג׳ולס (האנטר שפר). הם היו פרקים לא רק מוצלחים, אלא גם מעניינים, שכן הם סטו מהמודל העלילתי שאפיין את העונה הראשונה.

בעונה החדשה נראה שסם לוינסון, השואו־ראנר, ביקש להשיב עטרה ליושנה ולשלוף את אותם הכלים שבהם השתמש בעונה הקודמת – הלם וזעזוע, פאניקה מוסרית וחרדה – על מנת להביא את דרמת הנעורים הטלוויזיונית אל הקיצון.

אמנם, התוצר מספק את הסחורה ברמת המורכבות הדרמטית והתוכן הקשה. אולם במובנים מסוימים אופוריה הפכה לאויב הגרוע של עצמה. מצד אחד היא ממשיכה להשתמש באותם מרכיבים שהפכו אותה לאפקטיבית וייחודית; מצד שני, היא איבדה את הקוהרנטיות באפיון דמויותיה, רוקנה אותן מתוכן או הזניחה את תרומתן לסיפור. במקביל, היא מיחזרה רכיבים עלילתיים וצורניים עד שאיבדו מכוחם.

מגיעה לשיאים חדשים

הסיפור ממשיך באותו מקום ומאותו רגע שבו הפסקנו: סיפור מטריד, השוזר קווי עלילה ונושאים חברתיים זה בזה על צמתים של הצטלבות. אופוריה מגוללת את שעוברת חבורה של נערים ונערות בתיכון המנסים להתמודד עם גילן הלימינלי, תרבות השפע, האשליה הקפיטליסטית, הצורך בסיפוק מיידי והתמודדות עם נושאים מרובדים של זהות. מהדינמיקה בין הדמויות ובין הדמויות לעולם פוקעות הן הדרמה והן המלודרמה: בגידות, התמכרות, אלימות, סכסוכים, שקרים וקנוניות. 

גם בעונה הנוכחית מי שמחזיקה את רוב העומס העלילתי על כתפיה היא רו, שחזרה להשתמש בסמים ללא הרף ומנסה להסתיר זאת מסביבתה. בדומה לאחד הטקסטים הקאנונים שעוסקים בהתמכרות – רקוויאם לחלום (דארן ארונופסקי) – היא גם מנסה לספק את התמכרותה באמצעות יוזמה עסקית שתהפוך אותה לסוחרת סמים.

שיא מלודרמטי ומותח במיוחד מגיע בפנינה של העונה השנייה – פרק חמש. הפרק כתוב ועשוי לעילא, שכן מלבד שהוא עשוי היטב, מצולם לשלמות ופוקע ממתח, הוא גם מאפשר לייצוג של ההתמכרות של רו ללכת עוד כמה צעדים קדימה

קו עלילה זה מגיע לשיא מלודרמטי ומותח במיוחד בפנינה של העונה השנייה – פרק חמש. הפרק כתוב ועשוי לעילא, שכן מלבד שהוא עשוי היטב, מצולם לשלמות ופוקע ממתח, הוא גם מאפשר לייצוג של ההתמכרות של רו ללכת עוד כמה צעדים קדימה ובאופן ייחודי לאופן שבו המדיה האודיו־ויזואלית נוטה לייצג התמכרות (עקרון זה היה נוכח בעונה הראשונה). קשה לפרט באשר למתרחש בפרק מבלי להרוס למי שטרם צפתה, רק אומר שהתנהגותה של רו מגיעה לשיאים חדשים. כמו כן, הפרק פוסל כל טענה שהועלתה כלפי אופוריה – שהיא עושה רומנטיזציה של שימוש בסמים בקרב בני נוער. 

גם מסביב אותם דברים שאליהם הורגלנו מהעונה הראשונה ממשיכים להתרחש. נייט ממשיך לשמש כנוול מנוול ואכזרי, דברים מתרחשים בחדרי חדרים והופכים לסודות העלולים לפרק חברויות של שנים, ואלימות או מיניות גרפית פורצת במפתיע. במובן זה, אופוריה נותרה סדרה לא קלה לצפייה, שהמונח ״אזהרת טריגר״ נועד בשבילה.

כך שעל פניו אופוריה עושה את מה שאופוריה עושה, אז על מה יש להתלונן? התשובה פשוטה – לרוב היא עושה את אותם הדברים, רק פחות טוב, תוך פגיעה בקוהרנטיות של דמויותיה, שהיו, לפחות בעונה הראשונה, מהמעניינות שראינו על המסך בשנים האחרונות. 

סידני סוויני

סידני סוויני

אריק דיין

אריק דיין

באשר לחלק הראשון – חזרתיות ללא פיתוח פירושה מוות אמנותי. פעם נוספת נייט עושה דברים מאחורי גבה של מאדי (אלכסה דמי), הגוררים שרשרת של טעויות; שוב, רו וג׳ולס מתאהבות, הפעם עם צלע שלישית בתמונה. כך שנוצר מעין משולש אהבה מלודרמטי, אך באופן קלישאתי למדי. גם הסודות מהעונה הראשונה חוזרים על מנת לערער את שלוותם – המופרת גם כך – של הגיבורים והגיבורות, מה שמוביל אותם למהלכים מיואשים; וסוחרי סמים מאיימים וחסרי רחמים נשזרים בעלילה.

כך גם מבחינת המבנה והשפה האסתטית, שחוזרים אך באופן מתפתח: הקיר הרביעי נשבר כשרו פונה אל הצופים והצופות, אלימות גרפית ועירום פרונטלי בוטה, זכרי ונקבי גם יחד, פולשים אל המסך, והצילום הקודר מעורר תחושה של ניכור ואימה. בנוסף, קונצים חמודים כמו התייחסויות אינטרטקסטואליות לז׳אנרים (בעונה הקודמת אלו היו קולנועיים, הפעם טלוויזיוניים) מעשירים מעט את השתלשלות האירועים, שעשויה הייתה להיתפס, ללא העניין האסתטי והמבני, קלישאתיות של דרמות נעורים (רק על סטרואידים).

המבנה והשפה האסתטית חוזרים באופן מתפתח: הקיר הרביעי נשבר כשרו פונה אל הצופים והצופות, אלימות גרפית ועירום פרונטלי בוטה, זכרי ונקבי גם יחד, פולשים אל המסך, והצילום הקודר מעורר תחושה של ניכור ואימה

נקודה נוספת לטובתה של אופוריה אפשר למצוא באחת הדמויות השוליות של העונה הראשונה, לקסי (מוד אפאטאו), שמקבלת קצת פוקוס לאורך העונה החדשה ובפרק השביעי בפרט. היא מחליטה לערוך הצגת תיאטרון על חייה כדמות בשולי החבורה הפופולרית – כפי שהיא אכן הייתה בעונה הראשונה – ובאופן זה אופוריה עורכת מהלך מעניין של ייצוגה שלה עצמה במסגרת מדיום אחר, לכאורה.

הייצוג שבתוך הייצוג מאפשר מבט מעניין ומרענן על הדמויות ועל סצנות מוכרות, כמו גם הפיכתן של רמיזות שהיו חבויות מתחת לפני השטח לאמירות בוטות וישירות. הפרק השביעי והשמיני (האחרון) נשזרים זה בזה ומהווים דוגמה ומופת ליצירה טלוויזיונית איכותית, בועטת, חסרת מעצורים. הפרק האחרון ממש טורף את הקלפים, מהסוג שזיגמונד פרויד היה הופך למטעמים. למרות הביקורת שיש לי כלפי אופוריה, היא מעוררת תאווה גדולה לעונה הבאה, חרף מגרעותיה.

כך, חלק מהפרקים עדיין מתחילים כשם שהעונה הראשונה התחילה, בהצגת עבר הדמויות, כשהן היו ילדים וילדות. זה היה אחד מהכלים החזקים, הייחודיים והאפקטיביים של אופוריה, שכן הם איפשרו לה להראות שגם הילדות, כמו נערות ובגרות, אינה דבר תמים ופשוט ומנותק מהעולם החברתי, הקפיטליסטי, שמותיר קורבנות מהיום הראשון להולדתן. כל פרק הראה את הטראומות שתקפו את הילדות, ובכך חסמו את הדרך לעתיד בריא ושלם. 

בעונה הראשונה נייט (ג׳ייקוב אלורדי) צפה בהקלטות של אביו (אריק דיין), לכאורה הדימוי האולטימטיבי של גבריות סטראוטיפית, אפילו רעילה, שוכב עם נערים (למעשה פדופיל); רו איבדה את אביה לסרטן; קאסי (סידני סוויני) נולדה למציאות שבה הורה אחד מכור לסמים והשני אלכוהוליסט מתפקד, בערך; קו העלילה של קאט (ברבי פריירה), שמשקל גופה עוד מילדות לא הותאם למודל היופי, מה שגרם לבעיות של הערכה עצמית אולם גם לדרכים חתרניות להשיב את הערכה זו; וגו׳לס, שהוכנסה למוסד לחולי נפש על כך שהיא הרגישה שזהותה המינית לא הולמת את זהותה המגדרית.

יש ניסיון לשחזר את המודל המבני הזה בעונה השנייה, אך עם הדמויות המשניות ובאופן נדוש, לפחות לרוב. בחלק מהפרקים מודל מבני זה נעדר ופוגע בפוטנציאל הביקורתי של הסדרה, כי כאמור, יש בכך אמירה חשובה כלפי החברה האמריקאית, הפרברית בכלל, וכלפי הדימוי של הילד התמים, הטהור לכאורה בפרט. במקום תחליף חתרני אחר, לוינסון בחר לעשות קופי פייסט או לוותר על הטקטיקה הזו לחלוטין. חבל.

געגועיי לג׳ולס

הדבר המרגיז והמעציב ביותר בעונה החדשה, הוא השבירה הבלתי קוהרנטית באפיון הדמויות או דחיקתן לשוליים. באשר לדמות הנדחקת הראשית, זו ג׳ולס. היא הייתה מעין עוגן עלילתי, מנוע, גיבורה מעניינת, מורכבת ובועטת מאין כמותה. זמן המסך שלה לאורך העונה השנייה מגוחך. היא הפכה רק לכלי המשרת את קו העלילה של רו.

זה עצוב במיוחד כי ניתן לה פרק ספיישל שלם להראות את יכולות המשחק (והכתיבה, היא השתתפה בכתיבת הפרק), מה שהעניק הזדמנות להעמיק ולהתוודע לחוויה מגדרית ומינית שאינה זוכה לייצוג רב על המסך. אך אבוי, פוף, כנראה שהשעה 00:00 הגיעה, וסינדרלה הפכה לא ללכלוכית, אלא לפלקט, כלי עזר משני ותו לא. 

האנטר שפר

האנטר שפר

דמויות אחרות זכו לגורל עגום לא פחות: שינוי חסר הגיון בגישה או בתפישת החיים. קאסי, ששנאתה לנייט געשה בעונה הקודמת, שכן הוא היה בן זוגה המתעלל של חברה הטובה ביותר, לפתע מפתחת אליו רגשות אובססיביים. קאט, שעברה מהלך עלילתי חתרני ולא ברור מאליו, שבו היא התפתחה מילדה שסובלת מעודף משקל לכוכבת רשת פורנוגרפית המשפילה גברים, צומצמה לעלה נידף ברוח, בעוד זמן המסך שלה נחתך באמצעות גרזן עבה. גם כשהיא מופיעה, היא לא באמת שם בפני עצמה.

מאדי החזקה והלוחמנית, הפכה סופית לתוצר הנסיבות והתנאים שלה. מי שהייתה גיבורה מורכבת הפכה לדוגמה נוספת של דמות שלולת סוכנות, דבר שהפר את המאזן בין ריאקטיביות לאקטיביות שאיתו אופוריה ליהטטה באופן מרשים מיום הולדתה. מביקורת על יחס כלפי נשים כאוביקט פסיבי, תוצר של פנטזיה גברית, חלק מהדמויות הפכו לאותו הדבר שעמד במרכז הביקורת: אובייקט הנתון למבט הגברי.

birds

מעריצים ומעריצות רבים התרעמו על הפגיעה בקוהרנטיות כשזה נוגע לאפיון הדמויות המרתקות והמרכזיות של העונה הראשונה. יש לכך יש מספר ספקולציות, כולן קשורות במה שהתרחש מאחורי הקלעים, לרבות סכסוכים אמנותיים בין סם לוינסון יוצר הסדרה, שהפך דומיננטי יותר (לעומת העונה הקודמת בה הוא ביים רק חלק מהפרקים, לא את כולם), לבין השחקניות.

בלי קשר לסיבה, העונה החדשה משכה ביקורת שלילית בקרב מעריציה, שטענו בין היתר, בנוסף לחוסר הקוהרנטיות, על השטחת נושאים שהוצגו באופן מורכב ומעמיק יותר בעונה הראשונה. לדוגמה, כל מה שקשור בספקטרום המיני, כמו טרנסג׳נדריות וקוויריות. קשה לי להתווכח עם טיעונים אלו, וגעגועיי לג׳ולס.

ובכל זאת, על אף חוסר העקביות המלווה את חווית הצפייה, על השימוש בטריקים בצורה שהפכה אותם למעופשים, ובכלל על הירידות והעליות באיכות בין פרק לפרק, אופוריה נותרה סדרה טובה, בולטת ומעניינת, עשויה היטב. היא עדיין מציעה הסתכלות מורכבת על המכלול התמטי שבה, באמצעים אסתטיים ונרטיביים גם יחד, ונותנת מקום לייצוג אמין וגם מטריד של גיבורה המכורה לסמים על כל מה שמתלווה לכך.

למרות מגרעותיה, הצפייה בה נותרה שובה ומרתקת, בעודה מייצגת דור שלם כאסון תרבותי, אסון שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden