RCA 2025 // נבו אלמוג

מי? 

נבו אלמוג, בן 27, בוגר המחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל ומסלול Master of Research ב־RCA. אפתח ואומר בהינתן וניתנה לי הבמה שאמנות זה חשוב, אבל חשוב הרבה יותר לא לוותר על שחרורם של כל החטופים שנמצאים כרגע בעזה, ולעשות מה שצריך כדי להגיע סיום המלחמה המדממת הזו. 

במקור אני מקטמון בירושלים, חוקר ויוצר במרחב שבין טכנולוגיות עכשוויות לעיצוב ואמנות. התכנית שלמדתי בה ב־RCA נועדה להיות מעין תפר בין תואר שני לדוקטורט. בהתאמה, היא פועלת במתכונת שמשקפת עבודה אקדמית מתקדמת: הצעת מחקר, ניסוח תזה, ופיתוח הפרקטיקה היצירתית. המסלול המקובל הוא של שנתיים אך אפשר לעשות גם בשנה במתכונת של פול טיים, כמו שאני בחרתי לעשות. 

תהליך הקבלה לתכנית דורש הגשת הצעת מחקר ראשונית, הבנה ברורה של תחום העיסוק המיועד, ופרקטיקה יצירתית מגובשת. בתחילת השנה הסטודנטים משודכים למומחים בשדה שלהם שינחו וילוו את תהליך כתיבת התזה, לפי התמחויות באופנה, עיצוב, אדריכלות, אמנות, וטכנולוגיות ניסיוניות – שזו ההתמחות שלי. כסטודנט בתכנית אתה חובש שני כובעים, אחד של יוצר ושני של חוקר; יש כאן מעגל כזה, שילוב בין יצירה ופיתוח של הפרקטיקות היצרתיות, לבין חקר, כתיבה ורפלקציה. 

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

החוויה שלי כאן בלונדון, כסטודנט ישראלי, טובה לרוב. זה כנראה קשור קצת למזל וקצת לקשרים שנרקמו כאן עם ראש החוג, המנחים והחברים מהלימודים שהיו לרוב רגישים למצב בארץ. 

אחת החוויות המשמעותיות בתקופה שלי בלימודים, התרחשה שהצגתי בתערוכת צילום של ה־RCA פרויקט שעסק בחטופים, ובמיוחד בהירש גולדברג־פולין ז״ל. גדלנו באותה שכונה ובאותם יציעים של הפועל ירושלים. 

We Were on The Lists

לפני הטיסה ללונדון, אחותו של הירש, ליבי, נתנה לי ערימה של סטיקרים עם הקריאה להחזרתו, כדי שאדביק ברחבי העיר. שבועיים לאחר שהגענו, הירש נרצח. הסטיקרים נותרו במגירה במשך תקופה ארוכה. הרצון לעבד את האבל כנראה היה המניע.

התמונות שהצגתי בתערוכה תוכננו במכוון להיות פיתוי אסתטי. רציתי ליצור הזדהות מיידית עם הצופים, למשוך אותם פנימה, לאסתטיקה מוכרת של צילומי מועדונים משנות ה־70: שחור־לבן, תנועה, פלאש. בתוך התמונות האלה שתלתי את הסטיקרים מהמגירה, והאפקט היה חזק: סטודנטים נמשכו מיד, זיהו משהו מעצמם בדימויים – ובאווירת של ״וואי איזה כיף, מסיבה, מכיר את זה״, וזה אפשר להם לשמוע מזווית חדשה את הסיפור של מלחמה, חטופים ומציאות ישראלית מזווית אחרת לגמרי.

פרויקט הגמר

פרויקט הגמר שלי הוא תזה מבוססת פרקטיקה (Practice-Based Thesis). זה אומר שהוא משלב כתיבה אקדמית ויצירתית, עם גוף משמעותי של עבודות שיצרתי, כולן מתמקדות בנקודת המפגש שבין מקומיות לטכנולוגיות עכשוויות – בדגש על בינות מלאכותיות, מציאות רבודה (XR) ופיסול רובוטי. העבודות בתזה הן מעין כלי לניסוי של רעיונות שאני מעמיק בהם בכתיבה. 

נקודת ההתחלה של הפרויקט היא השבעה באוקטובר 2023. התקשרו אליי מהמילואים ובשעה 10 בבוקר כבר הייתי שם, טילים בשמיים ויריות בלתי פוסקות מסביב. זה היה לראות את סוף העולם – עומד שם ומרגיש שבתכלס אין לי שום דבר לעשות לגבי זה. חוסר יכולת לפעול, בצירוף המשיכה הגדולה שלי לטכנולוגיה, היו נקודת ההצתה של המחקר שלי: איך הגענו לכאן? לאן כל זה הולך? האם יש זווית שדרכה אפשר לדמיין משהו מעבר?

הפרויקט חוזר להיסטוריה ולהווה המסוכסך של המרחב שלנו. דעתי היא שפתרונות הם עניין של מהנדסים ופוליטיקאים, תפקידי כיוצר הוא לדמיין, וככה בתזה אני מנסה לחשוב את המרחב שבו אנחנו חיים, הלבנט, בעזרת טכנולוגיות יצירתיות, מעבר למסגרות המוכרות כמו לאומיות, דת או סכסוכים היסטוריים כאלה ואחרים. הפרק המרכזי בתזה מחבר בין רעיונות של דונה הארווי על ״ידעים ממוקמים״ לבין מה שאפשר לבין המחשבה על נאו־כנעניות. 

נבו אלמוג, גלות עצי הזית. צילומים: גרגור פטריקוביץ׳

מתוך רבים, שני פרויקטים מרכזיים שהצגתי במהלך הלימודים. הראשון הוא סדרת בשם ״גלות עצי הזית״, סדרה של פסלי עצים שסרקתי בעמק המצלבה בירושלים, ליד בית ילדותי, כשאת חלקם יצרתי בעזרת בינה מלאכותית, על בסיס אותם עצים ותמונות מהמרחב. את המודלים פיתחתי והדפסתי מחימר בעזרת זרוע רובוטית שיש לנו בסטודיו. 

לגבי עצי הזית – זה ארכיטיפ שהופיע באינספור עבודות אמנות מהמרחב שלנו, ואני מביא אליו את הזווית הטכנולוגית. יש לפסלים האלה איזה קסם דווקא בגלל שהם משועתקים, לא אמיתיים, רק דימוי. הם הוצגו כאן בתערוכה והיה מעניין לראות כמה סטודנטים מלבנון וטורקיה שישר הבינו מה הם רואים, לעומת סטודנטים אחרים; זה הזכיר להם בית ומקום. העבודה היא מעין מסגור של למקומיות כדמיון, ולדמיון כחלק מהמקומיות. בקיצור, העצים האלה קצת כמונו – שבורים ויפים, ייחודיים ומנותקים, שייכים לקרקע שלא שייכת להם חזרה.

הפרויקט השני נקרא SHEM ובמרכזו המחשבה על איך בינה מלאכותית (AI) ומציאות רבודה (XR) יכולות ליצור מרחבים חדשים. SHEM הוא מעין אורקל שמבוסס על פסל בן 3,500 שנה, שנקרא ״האדם החושב מיהוד״, שמוצג במקור במוזיאון ישראל. אני חושב שהפוטנציאל בחיבור בין AI ו־XR הוא בלסגור מעגל שהאינטרנט התחיל – לקרב אנשים, ולאפשר לנו להיפגש שוב במרחבים משותפים. 

SHEM

הרעיון בשם הוא לתת לבינה מלאכותית גוף, מקום, אבל לא בצורה של רובוט עתידני, אלא דווקא בחזותיות שמזוהה עם היסטוריה ומרחב ספציפיים. בפועל סרקתי את הפסל במוזיאון, חיברתי אותו למודל בינה מלאכותית שאומן להכיר את ההיסטוריה והגיאוגרפיה העתיקות של הלבנט, עד התקופה שבה בערך הפסל המקורי נקבר. הוא לא יודע כל כך מעבר על מה שקורה עכשיו. 

מן הסתם יש כאן השראה גדולה מרות פתיר, והפילוסופית רוזי בארידוטי, שכן היה צריך ללמד את הפסל איך לשכוח. לבסוף שמתי את המודל במציאות רבודה, ככה שהוא יכול להיות חלק מהמרחב ולתקשר עם הסביבה.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

המסע כולו של לעבוד כאן וליצור, בין היתר בפרוייקטים האלו, זה מעין ניסיון פעיל להתמודד עם אותה תחושת חוסר אונים עם כל מה שקרה ועוד קורה, לנסות ליצור ולאחל משהו אחר למרחב הזה. 

עתידות

אני במעין תקופת מעבר, אני מוצא שאמנות ומחקר לקחו אותי עד לנקודה מסוימת, ומכאן והלאה אני סקרן לגבי המערכות, הפלטפורמות היצירתיות עצמן, מה קורה במטא של הדברים. אני מניח שאשאר כאן בלונדון כרגע, בגלות הזאת יש הרבה עניין. נראה.