הפרדוקסים של רות פתיר: התערוכה ״ארץ אם״ במוזיאון ת״א היא מאסטרפיס

במבט לאחור, אחרי צפייה מפלחת לב ומכווצת בטן בתערוכה ״ארץ אם״ במוזיאון תל אביב, הבנתי שהיה משהו הולם באופן פרדוקסלי בעובדה שהיא נותרה מסוגרת בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. ואני אומרת מסוגרת ולא סגורה – כי אנשים טועים לחשוב שרות פתיר סגרה את התערוכה וזרקה את המפתח. זה לא נכון. בתוך הביתן הסגור התערוכה פעלה במלואה, וחלקים ממנה גלשו החוצה. מנכ״לית מוזיאון תל אביב, טניה כהן עוזיאלי, הגדירה זאת יפה בדברי הפתיחה שלה: זו הייתה פעולת התנגדות עוצמתית, נשית באופייה.

מעבר לכך, אני רואה בהחלטה להותיר את הביתן נעול עד לשחרור החטופים, ואת התערוכה לכודה בקרבו כבת ערובה (דימוי שטבע האוצר ומבקר האמנות פרנצ׳סקו בונמי), פעולה אמנותית, מטאפורית, לא פחות משהיא קריאה פוליטית. אחרי שאלפי אמנים ופעילים יצאו נגדה וחתמו על עצומות להדיר את ישראל מהביאנלה; למול הפגנות אלימות שכינו את הביתן ״ג׳נוסייד פביליון״ ולעגו לתערוכה העוסקת בפריון וילודה בעת שישראל ״הורגת תינוקות בעזה״; וגם למול הממשלה שהפסיקה את תהליך החזרת החטופים ובחרה בדרך המלחמה שעלתה בחיים רבים כל כך – פתיר לא ברחה.

למרות הבידוד והצינה שנשבה סביב הביתן מצד הקולגות בעולם שהפנו לנו עורף, היא הציבה את התערוכה והציגה בדרכה בביאנלה ה־60 לאמנות, והביתן הישראלי השתתף והיה נוכח בין ביתני המדינות. אמנם התערוכה בפועל למול הקהל הייתה שונה מאוד מהמתוכנן, אבל ייצגה אותנו בכבוד: הרי גם אנחנו שונים משהיינו עד 6.10.23.

בתערוכה ״ארץ אם״ פתיר עוסקת במסע האישי שלה – הרגשי, הפיזיולוגי, החברתי, הלאומי, הפסיכולוגי, האמנותי – מרגע גילוי העובדה שהיא נשאית של הגן מסכן החיים BRCA2, בשנת 2020, ועד לסיומם של שלושה סבבים של ״שימור פוריות״ – לשון נקייה לטיפולי העמסה הורמונלית וקציר ביציות. על אלה נוספה טרגדיית 7.10, וההתרסקות הכללית והפרטית שבאה בעקבותיה נכנסה גם היא לתערוכה.

פולחן פריון בן אלפי שנים

הפרדוקס שאני מדברת עליו מובנה בעבודות עצמן: הן חושפניות ללא רחמים ומוציאות לרשות הרבים את הדברים האינטימיים ביותר, מחטטות ומפשפשות באיברים פנימיים, בשאלות מביכות, ובו־זמנית הן כמו מבקשות להסתגר ולהתגונן מהפעולה הפולשנית (של המבט, כמו גם של הרפואה). הן מתמסרות לתהליך, לפרוצדורה הרפואית, לדילמות הורות/אל־הורות, לצער ולאבסורד ולכאב, ובסאבטקסט שולחות קריאה לעזרה: שמישהו יציל אותנו ממירוץ הילודה ופולחן הפריון, שנמשך כאן כבר 2,800 שנה! כפי שמעידות הצלמיות העתיקות שמשמשות את פתיר כשחקניות על המסך, במקומה (השחקנית הראשית) ובמקום נשים אחרות.

התערוכה מחולקת לזירות התרחשות – קליניקה, חדר המתנה, הדירה של רות ועוד (לא נגלה הכול מחשש ספוילר). בכל חדר מוקרן סרט, ומוצגים נוספים משלימים את המסע של הצופים אל עומק המהות הנשית, האימהית, והתפיסות החברתיות שאופפות אותה. הצלמיות צועדות, יושבות, רוקדות – בסרטון שמוקדש לריקוד האגן השמח – יש דבר כזה(!) וזה לא הדבר הכי מצחיק בתערוכה. כי בתוך הדילמות והכאב פתיר מלאה הומור ואירוניה עצמית, שלא לדבר על הרגעים והדיאלוגים האבסורדיים שהיא מחלצת ממפגשיה עם המערכת הרפואית.

פרדוקס נוסף הוא הקשר מרחיק הראות בין הצלמיות הפרימיטיביות – פסלוני חרס מהעולם העתיק – לבין הסביבה עתירת הקידמה של תעשיית הפריון בזמננו, וגם סביבת העבודה של האמנות במקרה שלה. ״ניתן לראות את הצלמיות כמעין טכנולוגיה של העת העתיקה״, כותבת האוצרת תמר מרגלית, ומתייחסת אל הצלמיות כאל ״מדיום״, גורם מתווך – בין רצונה של אישה להרות או שמא זהו הכורח למלא את ״תפקידה״ החברתי, לבין ההתעברות.

במקביל, בעולמה שלה/שלנו, פתיר נמשכת כמעט בעל כורחה לטיפולי הפוריות שמציעה לה המדינה בשל ״מצבה״ – נשאית הגן הסרטני, בת 36, בלי ילדים, שעדיין לא יודעת אם תרצה או לא תרצה להרות בעתיד. זו שאלה שלנשים רבות בשלבים כאלה ואחרים בחיים יהיה קשה להשיב עליה. ועוד מול המצלמות. מיד אחרי ״וסת ראשונה?״, ״נשואה?״, ״יש בן זוג?״, ״תרצי ילדים?״.

בשיחה עם אמה היא תוהה אם אפשר בכלל לחיות בארץ בלי להיות אם (או לפחות לרצות בכך). ואמה משיבה: אפשר, אבל תמיד ישאלו אותך שאלות. ואז מוסיפה: את עושה ילד בשביל עצמך, לא בשביל החברה או המדינה או הכלכלה.

״נראה לי כל כך חבל לבזבז את כל מה שיש לטכנולוגיה להציע״, אומרת פתיר, וזה אחד ההיבטים שהופכים את העבודות שלה לכל כך חזקות ואותנטיות. היא נרקומנית של טכנולוגיה מתקדמת, ומאסטרית בתחומה

״נראה לי כל כך חבל לבזבז את כל מה שיש לטכנולוגיה להציע״, אומרת פתיר, וזה אחד ההיבטים שהופכים את העבודות שלה לכל כך חזקות ואותנטיות. היא נרקומנית של טכנולוגיה מתקדמת, ומאסטרית בתחומה – אמנות ניו מדיה, צילום ואנימציה דיגיטלית; והיא חיה את תוכן הסיפור (של מה שקורה בחיים שלה) באותה סקרנות ותשוקה שבהן היא משתמשת בכלים שלה – תוכנות עריכה והנפשה, אבל גם ממשקים פרוזאים יותר מהיומיום, כמו אפליקציות היכרויות וליקוט מידע ברשתות חברתיות.

את כל התהליך היא תיעדה בגוף ראשון, על בשרה. החל מהאימה שבגילוי הסיכון הגנטי; הדיאלוג המתסכל עם הרופאים בקליניקה והתורים בחדרי המתנה (שם שידורי החדשות זורמים לתוך העולם הסגור ממסכי טלוויזיה מלחששים, שלא כבים לעולם); דרך הזריקות לבטן, מישושי השדיים (בשלב מסויים היא מדמה אותם לתיפוף מוזיקלי), האולטרסאונד וה־MRI; עבור בשיחות עם חברות ועם בן הזוג, והמשך במצבי רוח, שינויים גופניים וטלטלות הורמונליות; וכלה בנסיעות מתישות בפקקים (״זו כבר סיבה לא להיות הורים… רק לחשוב על להסיע את הילדים ממקום למקום״, היא מהרהרת בקול רם).

התיעוד נעשה באמצעות חליפת חיישנים שהיא מצמידה לגוף, ובהמשך מלבישה עליה באופן וירטואלי את דמות הצלמית – האווטאר או האלטר אגו שלה. היא מתעדת את התנועה בצורה מושלמת עד כדי כך ששפת הגוף שלה ואפילו הבעות פניה עוברות באופן מוחשי לצופה, למרות שפני הצלמית נותרות חתומות. ואולי זה אנחנו, היא מסבירה: פני הצלמיות החלקות מאפשרות לנו להשליך עליהן את הרגשות והמחשבות שלנו, כמו במבחן רורשך.

באחד הסרטים, אי שם בין סבב הטיפולים השני לשלישי, היא נשברת – או לפחות צלמית החמר בת דמותה מתנפצת – ואיתה גם הלב שלנו, הצופים. ״בא לי לעשות דברים ממש ממש אקסטרים, דברים הרסניים לגוף שלי״ היא מתוודה, בעודה עוברת תהליכים די אקסטרימיים, שגובים מחיר בגוף ולא פחות הרסניים בזירת הנפש.

כשיצאה לדרך פתיר לא ידעה איזה תפניות יתחוללו ואיך תרגיש. התיעוד האובססיבי של כל מה שקורה לה הוא מסמך אישי וספציפי מאוד מצד אחד, אך הוא גם נותן לעיניים חיצוניות הצצה לנקודת מבטה של ״המטופלת״ הגנרית. הפרויקט הזה העסיק אותה בתקופה הקשה של הטיפולים שעברה, והסיח את הדעת מהחרדה והקושי לעשייה ויצירתיות.

אחרי 7.10, כשהחלה לחזור לתפקוד ולהכנות לביאנלה, נולדה העבודה האחרונה: ״המקוננות״. העבודה היחידה שלא קשורה לפוריות והתעברות, אלא למוות ואובדן. ״כשבאנו לראות את הצלמיות ברשות העתיקות, התנצלו שרובן שבורות גפיים או חסרות ראש. ואני חשבתי שזה בדיוק מתאים, גם אנחנו שבורות״, אומרת פתיר.

הצלמיות המקוננות הן מפגינות בשער בגין, מתחת לגשר הקריה. הן צועדות במפגן גרוטסקי, ברמות שבירה שונות, ממש כמו אמהות החטופים, האבות, האחים ותומכי המשפחות, שמתכנסים שם בכל ערב – כבר 525 ימים בזעקה נואשת להציל את יקיריהן – ולהציל את נפשנו.

בסיומו של הסרט המרכזי בתערוכה היא משגרת התנצלות לאחת הדמויות שצילמה והקליטה בלי ידיעתה ומסבירה: ״במקצוע שלי אני אמנית והחומרים שלי הם החיים עצמם״.

---

רות פתיר | ארץ אם
אוצרות: מירה לפידות, תמר מרגלית
מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27
נעילה 13.9