מישל פלטניק מעורר לחיים את הגרניקה של פיקאסו

לאורך מסדרון רחב, בקומת הקרקע של המבנה המרכזי באוניברסיטה הפתוחה ברעננה, שוכנת גלריית האמנות של האוניברסיטה. בימים אלה מוצגת שם תערוכת יחיד של האמן מישל פלטניק, ״הפוסט אנושי: מחווה לגרניקה״, שאצרו חוה אלדובי וכרמית בלומנזון.

התערוכה מבוססת על וידאו ארט ועל אוביקטים נעים – חלקם אינטראקטיביים, שנבנו בעבודת יד ומונעים באמצעים רובוטיים. כפי שמעיד שמה, התערוכה היא מחווה ליצירתו האלמותית של פאבלו פיקאסו, ״גרניקה״, שמאז נוצרה ב־1937 הפכה לסמל אוניברסלי של זעקה נגד הברבריות והאימה שמביאה עימה מלחמה.

פיקאסו צייר את העבודה המונומנטלית בעקבות הפצצת העיירה גרניקה שבחבל הבסקים על ידי מטוסי חיל האוויר הגרמני, באחד משיאיה האכזריים של מלחמת האזרחים בספרד. כיום היא מוצגת בתצוגת הקבע של מוזיאון ריינה סופיה במדריד. אולם יתכן שכוחה הייחודי של ״גרניקה״, שהעניק לה את המעמד האיקוני, טמון בעובדה שפרט לכותרת התמציתית אין בציור אזכור מפורש לאירוע הספציפי: הדמויות המתוארות בקווי מתאר כלליים אך רבי הבעה, הצורות הגיאומטריות, הצבעוניות המצומצמת לגווני האפור והתנועה הבולטת בציור, כמו גם האופן שבו רכיביו משתלבים זה בזה, הפכו את היצירה לסמל של מחאה וזעקה כנגד עצם מושג המלחמה ופגיעתה המחרידה באוכלוסייה אזרחית.

הבחירה של פלטניק ליצור מחווה ל״גרניקה״ נראית כמעט מובנת מאליה, לאחר כשנתיים של מלחמה מתמשכת. במאמר לקטלוג התערוכה, מתארת בלומנזון את השפעת ציורו של פיקאסו על האמנות הישראלית ומצביעה על יצירות בולטות כמו אלה של זויה צ׳רקסקי, כרים אבו שקרה, זאב אנגלמאיר ואחרות שנוצרו בהשראתו. יצירות אלה ונוספות שאינן מוזכרות בקטלוג, ביניהן הציור ״הגרניקה של עזה״ של ראידה אדון, שָבות ומזכירות כי ״גרניקה״ הפכה לסמל מייצג של זוועות הנעשות באוכלוסייה אזרחית.

התערוכה החדשה של פלטניק, ״הפוסט אנושי: מחווה לגרניקה״, מתקיימת אפוא במרחב אמנותי פורה, שבו ״גרניקה״ מבטאת תחושות משותפות של אימה, סבל ואובדן. אך בניגוד לרבים מהיוצרים, ש״הקפיאו״ את הדינאמיות והתנועה שמאפיינות את ציורו של פיקאסו, פלטניק שואף להחיות מחדש את הדמויות ולנוע מעמדה של חוסר אונים למצב של פעולה ותגובה.

התערוכה מציעה עמדה אקטיבית: במקום לראות בדמויות האזרחים, הלוחמים ובעלי החיים המוצגים בגרניקה מטרות נייחות, נעדרות יכולת – פלטניק מחייה אותן, ומאפשר להן להגיב למה שמתחולל סביבן. כיוון שהיצירות אינטראקטיביות, הוא גם מאפשר לצופה לקחת חלק בהפעלתן.

מעמדת הקורבן לעמדת המוחה

למרות ההקשר לזוועות המלחמה הנוכחית, עניינו של פלטניק ב״גרניקה״ התחיל כבר בשנת 2020. פנייתו לאחת מהעבודות האייקוניות של צייר כה מרכזי ממשיכה קו יצירתי שבו עסק גם בעבר, כאשר יצר בעקבות עבודותיהם של פרנסיס בייקון, אגון שילה וגם פיקאסו. בסדרות המוקדמות כמו בנוכחית, בולט השילוב בין טכנולוגיות שונות לבין עבודה בחומר, ציור גוף וצילום, רקעים ואובייקטים שנוצרו בעבודות יד, והשתתפותו הפעילה של האמן עצמו ושותפיו.

העניין הראשוני של פלטניק ב״גרניקה״ נבע גם מהמטען הפוליטי שהיא נושאת. לאחר ה־7 באוקטובר הוא שואף לדלות מתוכה תקווה

בסרטון וידאו קצר שבו פלטניק מספר על תהליכי העבודה לקראת התערוכה החדשה, הוא מספר על העניין הראשוני שלו ב״גרניקה״, שנבע גם מהמטען הפוליטי שהיא נושאת. לאחר ה־7 באוקטובר, לדבריו, הוא שואף לדלות מתוכה תקווה, ואולי אף להציע אותה לצופים בתערוכה.

עניינו ביצירה המורכבת הוליד בניית תיאטרון מונפש המאוכלס בדימויים מחימר, שלהם הוסיף יכולת תנועה. הדמויות שיצר הן אקספרסיביות, בעלות מראה לא מוגמר, והחומר שמהן הן עשויות חשוף, גמיש וחיוני למראה. בדומה לתהליכי עבודתו על יצירות בהשראת בייקון ושילה, גם הפעם הרגיש פלטניק צורך להיות חלק מהיצירה: להבין אותה דרך חומריותה ולקחת בה חלק בגופו ממש.

לכן, בהמשך התהליך, בנה את מרחב הציור כתפאורה תלת־ממדית בסטודיו, תפר בגדים התואמים לדוגמאות ולמרקמים שביצירה הקוביסטית של פיקאסו, וצייר על פניו ועל פני שותפיו ליצירה הבעות ותווי פנים על פי דמויות מתוך היצירה, כחלק מתהליך הצילומים ויצירת הווידאו.

התבוננות בשלבי העבודה מעידה שפלטניק, כבר מראשית הדרך, מבקש להניע את הדומם, לטלטל את הנייח ולעוררו לפעולה. הוא מבודד מתוך הציור דמויות, בעלי חיים ופרח אחד, ומעורר אותם לחיים; הדמות הזועקת, שידיה מורמות בצידה הימני של ״גרניקה״; הדמות שראשה יוצא מחלון ובידה המושטת מנורה; הדמות השוכבת בחלק התחתון של הציור, שפיה פעור ורגלי הסוס שזורות בצווארה הקטוע; ודמותו של התינוק המת – כולן הוחיו והונפשו על ידו בתהליך ממושך.

הדימויים המבודדים מתוך הציור מופיעים בתערוכה באופנים מגוונים: לעתים כעבודות וידאו הנראות ממסכים שהוצמדו לעמודי הגלריה, ולעתים כאוביקטים ממוסגרים, מכניים ואינטראקטיביים.

הפרח הבודד, בעל עלי כותרת אדומים ו״אבקנים״ ירוקים – אחד הדימויים היפים בעיני בתערוכה – נע, נפתח ונסגר בהתאם לתנועותיי. פרח נוסף, בעל גבעול דק במיוחד שאוחזת בו כף יד אנושית, נע מולי על המרקע. כף היד מצופה בשכבות חומר המקנות לה מראה של חפץ תלת־ממדי. יד נוספת, שבגלל צבעה הכהה כמו נטמעת ברקע העבודה, אוחזת בגבעול, מניעה אותו בחלקו התחתון.

פלטניק מעלה שאלות על האנושיות בעולם שבו הטכנולוגיה מתפתחת במהירות. ביצירותיו הוא מבליט את עבודת השחקן ואת עבודת היד, לצד פעולת המכונה

היכולת שלי להשפיע על תנועותיו של הפרח יוצרת ביננו דיאלוג אילם. ברגע מסוים של קרבה למסך, ובתגובה לתנועה שלי מולו, נשמע קולו של הצמח אומר ״מחר אולי אמחץ, אבל היום אני פשוט פורח, כיאה לטבע שלי״.

קולו מהדהד, נשמע ומושתק לסירוגין בשל מיקומו במסדרון, שיש לו חיים משלו. יופיו של הדימוי, תנועתו העדינה, והקשר שנרקם כביכול ביני כצופה לבין היצירה – חזקים. הקול הנלווה אולי אינו הכרחי לשלמות העבודה, אך המילים מצליחות לטלטל – בעיקר בימים שבהם תחושת הביטחון מעורערת.

הליכה לאורך מסכי הווידאו מגלה שהקול מלווה רבות מן הדמויות המתעוררות לחיים בתנועתי מולן. הקשר המתהווה בין תזוזת הדימויים וקולם לבין תנועות גופי מעודד שהייה ממושכת מול כל יצירה: בחינה של חומריות הדימוי, תנועותיו, דבריו ויכולתי להשפיע עליו. בד בבד, כל דמות דורשת לעצמה משך זמן משלה, המעורר תקווה שהיא תתעורר לחיים, תנוע, תדבר, ובדרכה – תמחה על היותה רק חומר שנדון לכליה.

בידוד הדמויות, בעלי החיים והפרח, הפרדתן מהקומפוזיציה המקורית וצביעתם בצבעים (בשונה מגווני האפור שחור לבן של פיקאסו) מדגישים כי התערוכה נוצרה במיוחד עבור המרחב הייחודי של הגלריה. מעבר לכך, הבחירה לבודד ולעבוד על כל דמות בנפרד מבליטה היבט מרכזי בעבודתו של פלטניק, במיוחד בהשוואה ליצירות אחרות שנעשו בהשראת ״גרניקה״.

בכתיבה על היצירה המקורית, כמו גם בסיקור של אירועי ה־7 באוקטובר, מושם הדגש על הקבוצה: קהילת האזרחים בעיירה גרניקה, הקיבוצים והיישובים בישראל שהותקפו בשבת הנוראה, משתתפי מסיבת טבע, משפחות שלמות. לקבוצה יש כוח – היא מעצימה רגשות והיא מזוהה. אך ההתבוננות בדמויות המבודדות בתערוכתו של פלטניק מעניקה להן עוצמה מסוג אחר. היא מאפשרת לראות בכל אחת מהן ישות מובחנת, בעלת קול אישי ואיכות נבדלת.

פוסט אנושיות כמעשה אנושי

לצד עניינו של פלטניק בהיבט הפוליטי הגלום ב״גרניקה״, התערוכה משקפת גם את עיסוקו המתמשך של בשאלות הנוגעות באנושי, בטכנולוגי ובמערכות היחסים שבין השניים. אופן הופעת הדימויים בתערוכה נע בתווך שבין קטגוריות אלה, ובידודם מתוך הקומפוזיציה השלמה שיצר פיקאסו מקנה לכל אחד מהם רכיב ״אישיותי״ שונה, הבא לידי ביטוי באופן תנועתו; חלקם מונעים באמצעות מנועים מתוחכמים, אחרים נעים באמצעות מערכות חוטים ממוכנות ובחלקם שולבו חיישנים אינטראקטיביים המגיבים לתנועה חיצונית.

העיניים, הנתפסות כחלון לנפש, נעות מבעד לפָּנים המצוירות, ומזכירות כי מאחורי הצבע, הבד והחומר, מתקיימים חיים. בולטת במיוחד דמותו של הלוחם השוכב, שמאחוריו נראית רגלו של הסוס: ראשו נע לכיוון הצופה, פיו פעור, שיניו חשופות והוא פונה לסירוגין אל מולנו – אולי בנשימותיו האחרונות. עיניה של הדמות הזועקת מתוך הלהבות נעות, ראשה ספק מצויר ספק מפוסל, וגם ידיה נעות בעדינות. הצפייה בה מזכירה תיאטרון בובות – יתכן שבשל התפאורה שבנה לה פלטניק, וייתכן בשל תנועתה המינימליסטית אך הטעונה רגשית.

צבעוניות היצירות והשילובים הפיסוליים מעניקים לכל דימוי עוצמה ייחודית, הן באסתטיקה שלו, הן באופן הבעתו. ההבט האנושי נוכח גם בחשיפת אופן הכנתם: כל אובייקט, כל דמות, הם תוצר של הרכבה ושילוב בין חומרים שונים וצבעוניות משתנה. דימוי הציפור, שבציורו של פיקאסו נבלעת ברקע שמאחוריה, מאופיין בצבעוניות בולטת ביצירתו של פלטניק.

האמן מדגיש את העבודה הידנית – משיכות מכחול גסות, חיתוכי צורות, קונטור דק ושחור בשולי הדמות. גם ללא תזוזה ניכר יופייה של הציפור, שנראית כמעט כאובייקט מופשט. אלדובי מתארת זאת בקטלוג התערוכה: ״גיבורי הפוסט־אנושי: מחווה לגרניקה״ של פלטניק, אנשים, חיות וחפצים, נראים אנושיים מאוד הודות למראה הלואו־טק המובהק שלהם, הנעדר ברק טכנולוגי״.

פלטניק מעלה שאלות הנוגעות במאפייני האנושיות בעולם שבו הטכנולוגיה מתפתחת במהירות. ביצירותיו הוא מבליט את עבודת השחקן ואת עבודת היד. לצד אלה, הוא אינו מוותר על ההישענות על המכונה. המחווה לגרניקה של פלטניק היא מקום שבו האנושי והטכנולוגי מצטלבים: אופן עבודתו – שילוב של בקיאות טכנולוגית עם רצון לחשוף ולהדגיש את עבודת היד – מזכיר כי שני העולמות הללו אינם בהכרח סותרים, אלא שלובים זה בזה.

אם ״גרניקה״ של פיקאסו מסמלת הרס, חורבן והרג של חפים מפשע בידי טכנולוגיה מתקדמת, הרי שפלטניק מחזיר את הכוח לידיו של האדם השולט בטכנולוגיה. בתערוכה מרשימה זו, התרבותי אינו מופרד מהמכני, הדומם מתעורר לתנועה, והטבע – לחיים.

---

מישל פלטניק | הפוסט אנושי: מחווה לגרניקה
אוצרות: חוה אלדובי, כרמית בלומנזון
גלריית האוניברסיטה הפתוחה, דרך האוניברסיטה 1, רעננה. לקטלוג התערוכה.
נעילה: 7.11