ארי טפרברג כמו הקיף את העולם כדי לחזור לאותה נקודה

בשנת 2022 ארי טפרברג היה בתקופה שבה פרויקטים גדולים שהוביל בדיוק הגיעו לסיום, והוא הרגיש איזה צורך ״להיות מובל ולקבל השראה מבחוץ, להתקיים בקונטקסט חדש. וגם הייתי אחרי פרידה גדולה אז רציתי איזה שינוי גדול״, הוא מספר.

כשנתקל בקול קורא לתוכנית לתואר שני במכון סנדברג באמסטרדם – התואר השני של אקדמיית ריטפלד – הוא גילה קונספט מעניין של תוכניות תואר־שני חד פעמיות, שנפתחות לפעם אחת בלבד סביב נושא מסויים ואז נסגרות אחרי שנתיים. אז זו הייתה תכנית בשם Re:master Opera, שהתמקדה ביצירה של מופעים מונעי־צליל.

״זה מאוד מאוד סקרן אותי, הרגשתי כמעט כאילו שזה משהו שנפתח במיוחד בשבילי בתור מישהו שעסוק בעבודותיו בהקשבה, בקול האנושי ובקשר שלו לזהות, וגם תמיד נמצא בדיאלוג עם מוסיקה קלאסית, הן ביצירות האישיות שלי והן באופרות שביימתי ובהכשרה שלי ככנר. קיפלתי הכל, התפטרתי מעבודות, נפרדתי מסטודנטים, עזבתי דירה בתל אביב ונסעתי לאמסטרדם״.

איך זה הרגיש?

״היה משהו מאוד חזק בלהשיל הכל, להיות שוב באיזה מצב של התחלה, בנוכחות אנונימית וראשונית כזאת עם אנשים שאני לא מכיר ושלא מכירים אותי. אף אחד לא יודע מה עשיתי בעבר, עם מי עבדתי, זה שאני ירושלמי שגר בתל־אביב, זה שאני גר בשפירא, זה שאני תמיד בזוגיות, צעיר יותר מכל מי שאני עובד איתו.

״אף אחת ממסגרות הזהות הרגילות שלי לא הייתה רלוונטית יותר. הייתי הרווק ההוא מישראל שהוא טיפה מבוגר יותר מכולם״.

היה משהו חזק בנוכחות אנונימית וראשונית עם אנשים שאני לא מכיר ושלא מכירים אותי. אף אחד לא יודע מה עשיתי בעבר, עם מי עבדתי, זה שאני ירושלמי שגר בתל־אביב, זה שאני גר בשפירא, זה שאני תמיד בזוגיות, צעיר יותר מכל מי שאני עובד איתו

מה אתה יכול לספר על הלימודים?

״בתואר עבדנו בעיקר בצורה קולקטיבית, ללא היררכיה – 13 איש משלל מקומות בעולם, משלל השכלות ורקעים ותרבויות וטמפרמנטים, מנסים ביחד ליצור משהו משותף. זה היה סוג של סיוט, אבל סיוט מאוד מלמד ומעניין. 

״כמו ניסוי חברתי שבעיני יש בו גם הרבה עיסוק פוליטי סביב שאלות של כוח ואיך הוא מתפזר בקבוצה. אלו דרכים של הובלה אנחנו מגלים כשזה לא מוכתב מראש. סיימנו את התואר עם פרויקטים אינדיבידואליים וזו הייתה ההתחלה של ׳מקשיב לכוכבי הלכת׳״. 

זום לוויינים

הערב (שני 18.8) תעלה בבכורה מקומית, בפסטיבל הקרון הבינלאומי של תיאטרון הקרון, הגרסה המורחבת של פרויקט הגמר של טפרברג, ״מקשיב לכוכבי הלכת״ – מופע חשוף שבו תנועה, טקסט, חפצים וסאונד משמשים כדי לגעת בשאלות של בית, מרחק ויצירה בעת מלחמה.

במובן מסויים, אומר טפרברג, אפשר לראות בעבודה המשך ישיר למחקר המתמשך שלו, ובפרט לפרויקט האחרון שיצר לפני המעבר – צמד היצירות שעלו יחד בפסטיבל ישראל 2023, מסמך ללא שם ו״קולו העדין של צליל החיוג״, שתיהן עבודות אישיות שנולדו מתוך מחקר על המצאת הטלפון ועסקו במרחק, תקשורת, בדידות, בית.

״עניין אותי להחריף את המרחק. לא רק כזה שהטלפון יכול לגשר עליו, אלא כזה שכל נסיון לגשר עליו הוא כמעט מיתולוגי, והוא מורגש דרך דיליי או עיוותים שונים כשהמסר מגיע. נזכרתי בשיר של רחל שמסתיים בשורה ׳ואדם לאדם על פני אדמה / ככוכב לכוכב במרום׳. משם פשוט מצאתי את עצמי צולל למחקר מאוד אינטואיטיבי – על רשתות תקשורת של לוויינים, על הפריסה שלהם סביב כדור הארץ כמו מין מעטפת, על איך עובדת מערכת הג׳י.פי.אס ועוד״.

ואיך זה מתקשר לתואר שמתמקד במופעים מונעי־צליל?

״בגלל המסגרת של התואר חיפשתי מוזיקה ליצור ממנה. ככה נזכרתי ביצירה המוזיקלית ׳כוכבי הלכת׳ של גוסטב הולסט, שהכרתי דרך עבודה של יסמין גודר שרקדתי בה שבה רקדנו לצלילי שני פרקים ממנה. הוא כתב אותה ב־1917 וכל פרק בה מתאר כוכב אחר ממערכת השמש, דרך מוזיקה.

״בפרק האחרון, ׳נפטון׳, הוא המציא מין אפקט של פייד־אאוט ידני – מקהלת נשים שרה מחדר צדדי, והדלת נסגרת עליהן אט אט עד שהצליל נעלם. ככה היצירה מסתיימת. ההתפוגגות ההדרגתית הזאת הקסימה אותי, משהו שמתרחק, שאוזל, שעובר אל מחוזות הלא־נודע והבלתי־ניתן לתפישה אנושית״.

אבל אז הגיע ה־7.10 וטפרברג התקשה להמשיך לפתח את הפרויקט. ״זה הרגיש לי אסקפיסטי וחסר חיבור: מה פתאום כל המדע בדיוני הזה כשמציאות כל כך בוערת וכואבת, חירומית״.

הזמנה של ג׳ייסון דנינו הולט לעשות משהו מטעם תיאטרון הבית לאמנים ישראליים שחיים בחו״ל, שהולידה את סדרת המפגשים ״זום לוויינים״, סייעה לו ממקום אחר. ״אלה היו מפגשים שבהם כל אחת שיתפה במה שעובר עליה איפה שהיא לא נמצאת. ככל שקיימנו את המפגשים האלה, מצאתי הדהוד בינם לבין המחקר הבימתי שלי״.

באיזה אופן?

״לדוגמה, למדתי שלוויינים הם במצב תמידי של נפילה, אבל הם עדיין נתונים להשפעת כוח הכבידה של כדור הארץ. בשילוב עם תנועת הסיבוב, ה־orbit, זה מה שמשאיר אותם יציבים ומונע מהם ליפול. 

״זה מה שהרגשתי בקבוצות האלה – ממש כמו לוויינים, כולנו חולקים איזו גרביטציה משותפת למקום שבאנו ממנו, גם אם אנחנו בוחרים להישאר במרחק, והזיקה המשותפת הזאת מחברת בינינו. יש המון חוויות שונות, דעות פוליטיות מגוונות – אלה אנשים שבהגדרה בחרו כולם לא לחיות בישראל מסיבה זו או אחרת – ועדיין יש איזו נקודת מוצא מהבהבת שגורמת לנו להבין זה את זו״.

במקביל התחיל טפרברג לכתוב טקסטים אישיים שנכתבו כולם בלילות ללא שינה. ״כתבתי אל הקורא ותיארתי מה קורה לי ממש כמו דיווח מההווה. זה הפך לסדרת טקסטים שקראתי לה NIGHTS והיא הייתה התזה שלי בלימודים; יצירה טקסטואלית שהתחילה לפני המלחמה ואספה לתוכה את כל הכאב הזה..

״באיזו שיחת זום עם קולגה שגם נכח באחד המפגשים, סיפרתי לו על ׳כוכבי הלכת׳ ועל כמה התרחקתי מזה, והוא פתאום הסב את תשומת לבי למשהו – אם הולסט כתב את היצירה ב־1917 והוא היה בריטי, זה אומר שזו יצירה שנכתבה בזמן מלחמה״. 

כשהאזנתי למוסיקה של הולסט עם הידיעה של נסיבות כתיבתה ב־1917, שמעתי אותה כמו קריאת מצוקה, כמו תפילה, כמו ניסיון לפנות לערכאה גבוהה יותר כדי למצוא הגיון וסדר בתוך כל הכאב והכאוס. משם כל הקצוות התחילו להתחבר

וואו.

״כן. הפרט הקטן הזה היה כמו איזה רגע אאוריקה, כמו איזו דחיפה שכיוונה את מסלול התעופה שלי חזרה אל היצירה ואל הולסט, אבל הפעם הגעתי לזה באוזן חדשה. כשהאזנתי למוסיקה עם הידיעה של נסיבות כתיבתה שמעתי אותה כמו קריאת מצוקה, כמו תפילה, כמו ניסיון לפנות לערכאה גבוהה יותר כדי למצוא הגיון וסדר בתוך כל הכאב והכאוס. משם כל הקצוות התחילו להתחבר – הטקסטים מאמצע הלילה, המוזיקה, המלחין, המלחמה שלו, המלחמה שלי, הכוכבים למעלה.

מה כוללת בסוף העבודה?

״היצירה הסופית בנויה כולה משלל מרחקים והנסיון לאמוד אותם ולגשר עליהם. היא ניסיון להתמקם ולהבין ביחס למה אני מתקיים, למצוא איזון, למצוא נמען, לשאול שאלה על מקומו של האמן בזמן מלחמה, או יותר מזה – על מקומו של תהליך יצירה בזמנים כאלה״.

אתה בצד של הטובים או בצד של הרעים?

השנה השנייה ללימודים של טפרברג באמסטרם הייתה השנה הראשונה של המלחמה. כצפוי, גם בעבורו זו הייתה חוויה מערערת לעבור מרחוק, בתוך קולקטיב צפוף של אנשים ממקומות שונים ובתחושה מאוד חזקה של בידוד. 

״הקבוצה שלנו בתכנית הייתה מאוד מכילה ומשפחתית, ואנשים שם עשו מאמצים גדולים כדי להבין מה אני עובר, אבל החוויה הכוללת הייתה די מערערת – מוסד לאמנות באמסטרדם, עם כל מה שזה אומר מבחינת ווליום הביקורת ותחושה חזקה שהקול שלי הוא לא בהכרח הקול שאנשים רוצים לשמוע כרגע.

״אני בכוונה לא רוצה לצייר את זה בקווים גסים וליפול להכללות, כי היו לי גם הרבה מפגשים חזקים וחברויות אמיצות שלמדתי והתפתחתי איתן רבות, ויש הרבה צדדים בביקורת ובאקטיביזם שראיתי שאני מעריך״.

ובכל זאת.

״ליצור עבודה מאוד אישית ששמה את הזהות שלי על השולחן על כל הפיצולים שבה, בזמן שהמרחב הפיזי של בית הספר מלא כולו בשלטים עם המילה ׳אינתיפאדה׳, זה לא היה קל. להפתעתי העבודה התקבלה באהבה רבה והערכה ואף הוזמנה להתפתח לכדי בכורה באורך מלא בתיאטרון נחשב למדי בשם Frascati.

״שימח אותי לקבל את ההזמנה מהתיאטרון, הרגשתי שזה הדהוד לכך שיש עניין רחב יותר בלשמוע משהו על הזהות הזאת, ודווקא דרך האמנות שמאפשרת הקשבה עמוקה יותר ולא תיוג של הדובר רק בגלל שבחר להשתמש במילה הזאת ולא במילה אחרת. זה הזכיר לי שתיאטרון ופרפורמנס הם מדיום של נוכחות, של הקשבה, יש פוטנציאל ללכת דרך עם אדם שמאפשר לעצמו להיות פגיע ועל־ידי כך להזמין אמפתיה ושאלות עמוקות יותר מ׳אתה בצד של הטובים או בצד של הרעים?׳״.

מה נראה בישראל?

״בישראל אציג את הבכורה בעברית של העבודה המלאה. מאז גרסת 35 הדקות העבודה התרחבה ובעיקר השתכללה מבחינה עיצובית דרך שיתופי פעולה עם נתן מרכוס, מעצב סאונד וטכנולוגיה מבריק שהכרתי באמסטרדם, וגם מעצבת התאורה פאולינה פרוקופ. 

״זה מרגיש כמו החלק החסר בפאזל – עבודה שנוצרה שם באנגלית על המרחק מכאן, ועכשיו תתורגם לעברית ותוצג פה. יש שם טקסטים שמדוברים בזמן הווה משם, שמדברים על התחושות לקראת הביקור הראשון פה אחרי המלחמה. 

״מרגש אותי לדמיין את זה נאמר ובעברית ופה. זה כמו להקיף את העולם כדי לחזור לאותה נקודה. זה לדבר מתוך המרחק כדי להתבונן מחדש על המקום שבו אתה נמצא. אפילו זה שאני עונה על השאלות האלה פה, ומשתמש במילה ׳פה׳ כבר מרגיש מאוד אחר. 

״מעניין אותי היחס בין מילה למקום. נוכחות וכתיבה. שפה ושייכות״.

---

ארי טפרברג | מקשיב לכוכבי הלכת
בכורה מקומית: פסטיבל תיאטרון הקרון הבינלאומי
18.8 בשעה 21:00

תיאטרון הבית, יפו
22-23.8