פסטיבל מגדה 2025: אמנות, מוזיקה, קולינריה, נוף - ומקום

התפיסה הרווחת היא שתל אביב מכתיבה את הטון התרבותי, וביתר חלקי הארץ רק מנסים לעמוד בקצב. אבל בעשורים האחרונים נראה שמשהו משתנה בשטח. אמנים ממגוון תחומי פעילות עוזבים את המטרופולין, יוצרים סצנות חדשות במקומות לא צפויים, ומגלים שאפשר ליצור אמנות מדהימה בלי לחיות בבועת גב הים.

השאלה המעניינת היא לא עוד ״איך להגיע לסצנה הקיימת״, אלא ״איך ליצור סצנה שלנו״. זה שינוי מהותי בחשיבה – במקום לחקות את מה שקיים, יוצרים שפה חדשה מתוך המקום והזהות שלהם בקהילות בהן הם פועלים.

האמן הפועל בפריפריה מתמודד עם אתגר מעניין: איך לשמור על הרמה האמנותית אבל גם ליצור קשר עם קהילה רחבה ומגוונת. ההנחה שזה בלתי אפשרי מבוססת על מיתוס מעייף שאמנות איכותית חייבת להיות אליטיסטית.

בואו נסתכל על שתי דוגמאות מעניינות: בוב דילן יצר מוזיקה מורכבת ומשמעותית שדיברה גם לביקורתיים וגם לאמריקאים פשוטים. להבדיל (!) – ג׳ימבו ג׳יי עושה את זה היום – מוזיקה שהיא גם מתוחכמת וגם מגיעה לקהל רחב.

הסוד ברוב המקרים הוא כנות. כשאמן יוצר מתוך צורך אמיתי ולא מתוך חיקוי של טרנדים, הקהילה מרגישה את זה. היא מוכנה ללכת איתו גם למקומות מאתגרים, כי היא מבינה שזה אמיתי.

במדינה כל כך קטנה כמו שלנו, המושג ״פריפריה״ הוא יותר מצב נפשי ממיקום גיאוגרפי. אבל דווקא יש משהו משחרר במצב הזה: כשלא מחויבים להוכיח שייכות לסצנה הקיימת, אפשר לפתח שפה משלך. לקחת זמן, להתנסות, להתפתח בקצב שלך

במדינה כל כך קטנה כמו שלנו, המושג ״פריפריה״ הוא יותר מצב נפשי ממיקום גיאוגרפי. זה לא רק מרחק מתל אביב – זה העדר נוכחות בתקשורת התרבותית, קושי לגייס תשומת לב ומשאבים, והרגשה שהסצנה ה״אמיתית״ קורית במקום אחר. אבל דווקא יש משהו משחרר במצב הזה: כשלא מחויבים להוכיח שייכות לסצנה הקיימת, אפשר לפתח שפה משלך. לקחת זמן, להתנסות, להתפתח בקצב שלך.

המילה ״סצנה״ הפכה להיות קוד לגיטימציה. ״יש סצנה״ = רלוונטי, ״אין סצנה״ = שולי. אבל האם זה באמת ככה? סצנה זה קודים, זה לדבר בשפה הנכונה, להתייחס לדברים הנכונים. זה יכול להיות מועיל, אבל זה יכול גם לכלוא. כמה אמנים מצוינים איבדו את הקול שלהם כי רצו מדי לקשט אותו בפריטים הנכונים לאותה סצנה?

לא פרימוורה או גלסטונברי

תל אביב מעודדת סוג מסוים של יצירה – מהירה, עירונית, גלובלית. אבל מה עם היוצרים במדבר? בגליל? בנגב? פסטיבל אינדינגב במצפה גבולות שבנגב המערבי הדגים במהלך השנים איך מקום ספציפי יכול ליצור זהות פסטיבלית ייחודית. הוא לא ניסה להיות פרימוורה או גלסטונברי – הוא משהו אחר, מקומי אבל לא פרובינציאלי.

גם פסטיבל גלילאו בגליל העליון משתמש בנוף ההררי כבמה טבעית שמשנה את החוויה המוזיקלית. ובוודאי שהמידברן הוכיח שהנוף הפתוח יכול ליצור חוויה אמנותית שונה לחלוטין: מעוררת השראה ומסעירה.

לשמחתי הייתה לי הזכות להיות בין מייסדי ומובילי פסטיבל יערות מנשה במשך מעל עשור, פסטיבל שהתחיל כחלום מקומי קטן והפך למוסד, כמעט בלי כוונת תחילה. לאורך השנים המפגש הייחודי שהתקיים על רקע נופי הטבע ברמת מנשה, משך אמנים ישראלים וזרים לצד קהל מגוון שוחר תרבות.

האירוע ביסס עצמו כאחד הפסטיבלים החשובים בארץ והוכיח שלא צריך להיות בתל אביב כדי ליצור רגעים תרבותיים משמעותיים. כפי שאמר פעם יהודה עדר: ״הפסטיבל הוא כמו גנרטור שמייצר חשמל״ – החשמל הזה זרם לסצנה הארצית וגם הזין את התפתחות התרבות המקומית באזור.

בשנים האחרונות, הפסטיבל עבר טרנספורמציה עמוקה והפך לפסטיבל ״מגדה״ – ההטייה הנשית למגידו. כשהתחלנו למתג מחדש, המצאנו דמות דמיונית, סוג של מכשפה שיושבת ביער ועושה קסמים ומעשים טובים.

זה מה שסיפרנו עליה: מגדה עושה קסמים. כשפים, ניסים ונפלאות. מגדה מרחפת באוויר, נמצאת בלב ובנשמה שלנו. מגדה מתגלה בין הגבעות וביערות. היא פה איתנו. מגדה רוצה לעשות טוב גם בימים קשים. מגדה נמצאת בלב שלנו, רוקחת מטעמים ומנעמים שמציתים את הדימיון. היא מקרבת לבבות, מפגישה בין אנשים.

הרעיון הוא לא לייבא סצנה מוכנה אלא לגדל אחת מתוך האדמה המקומית; לשלב אמנים מהאזור עם אמנים מאזורים אחרים, לייצר דיאלוג בין המקומי והגלובלי

כולנו מגדה – מגדה פה איתנו כבר די הרבה זמן. יתכן והיא תמיד הייתה פה. ועכשיו גילינו אותה. נפגשנו, לא במקרה. הכל היה כתוב מראש. אבל עכשיו היא יוצאת לאור, מתגלה: מגדה – תרבות במגידו.

זה לא רק שינוי שם – זה חזון חדש של איך פסטיבל יכול להיות חלק אורגני מהמקום שלו, מהזהות המקומית ומהקהילה, ולפעול כסוג של ״בית תרבות״ במהלך כל השנה.

הרעיון הוא לא לייבא סצנה מוכנה אלא לגדל אחת מתוך האדמה המקומית; לשלב אמנים מהאזור עם אמנים מאזורים אחרים, לייצר דיאלוג בין המקומי והגלובלי. זה מה שקורה גם בחממגדה – תכנית האירוח שמביאה יוצרים להכיר את האזור לעומק וליצור ממנו – למענו ולמענם.

לקראת מפה חדשה

לפני מספר שנים, התחלנו לחפש שפה אמנותית שתאפיין את כלל התוכן התרבותי במגידו. האמן החיפאי ארז שמח (erezoo) גיבש מיתוג חדש תחת השם הנגיש ״מגדה״, וגישה חדשה, שמשלבת את כלל החוויות שהאזור מציע: אמנות, מוזיקה, קולינריה, נוף.

זה לא ויתור על רצינות, אלא הכרה שתרבות היא חלק מהחיים, לא פעילות נפרדת. כך מתאפשר קשר עם מבקרים מרדיוס רחב מאוד – קהלים שאולי לא היו מגיעים לתערוכה או לקונצרט – הם מגיעים לחוויה תיירותית ומגלים צדדים חדשים באמנות המקומית.

בעולם, תהליכים דומים התרחשו באופן ספונטני כבר לפני עשורים, בסצנות כמו מנצ׳סטר ששינתה את עולם המוזיקה למרות (ואולי בגלל) שלא היתה לונדון, סיאטל בירת הגראנג׳, אוסטין טקסס ואחרות. בארץ, במקביל לתהליך שאנחנו עוברים במגידו, אפשר לזהות סצנות תרבותיות ייחודיות גם בירושלים, בבאר שבע, בחיפה ובערבה.

כך מתפתחת מפה תרבותית מגוונת, שיש בה מטרופולין ולצידו מוקדים שונים, כל אחד מהם תורם משהו אחר לשיח התרבותי. כשיש תחרות יצירתית בריאה בין מוקדי יצירה שונים, כולם מתקדמים. כשיש יותר מרחב ליצור, יש יותר אפשרויות לכל יוצר למצוא את המקום שהכי מתאים לו.

פסטיבל מגדה (11-13 בספטמבר) הוא הזדמנות לראות איך זה נראה בפועל; כיצד נראית תרבות שצומחת מתוך מקום ספציפי אבל לא מתבודדת בו. איך זה נשמע כשמוזיקה נוצרת מתוך הנוף והקהילה של מגידו, אבל גם מתוך דיאלוג עם מה שקורה בכל העולם.

החיבור או ״הערבוב״ של יוצרים מקומיים, עם יוצרים בולטים בקנה מידה הארצי, והחיבורים ביניהם כפי שאנחנו מדמיינים שיתאימו לנוף הפסטיבלי שלנו, יוצרים אירוע תרבותי שהוא גם מעניין ומיוחד וגם אטרקטיבי ומושך, הן לקהילה המקומית והן לקהל הרחב.

–
נתי וירבה הוא מנהל אגף תרבות במועצה האזורית מגידו

---

פסטיבל מגדה 2025
מגידו, 11-13 בספטמבר