מיטל כץ־מינרבו קולעת שדות חייזריים, כמחווה לחלוצות העבריות

חגית: הי מיטל מה שלומך? ברכות על התערוכה החדשה (והמרשימה!) במוזיאון רמת גן

מיטל: היי חגית המון תודה. חיכינו לה הרבה זמן. שמחה מאוד שהיא יצאה לעולם

חגית: איך את מרגישה עם התערוכה במקביל לאירועים הנוראים שמסביב? זה מקשה מן הסתם על תחושת החגיגיות

מיטל: שום דבר הוא לא מה שהיה והשמחה אינה טהורה יותר, היא מוכתמת בעצב. ביחד עם זאת, גיליתי שלעשות אמנות בזמן מלחמה דורש התכווננות אחרת. הבנתי שהתשוקה היא התרופה לתחושותיי היום ולקשיים שהמציאות מעמידה בפנינו. העבודה עצמה החזיקה את רוחי וגרמה לי להיות כל הזמן בתנועה ופעולה, בלי קשר למציאות.

הייתי בסטודיו למרות הטילים ושמרתי על העבודות כמו על הילדים שלי. שום דבר לא עצר בעדי. לא זוכרת שהיה הקושי בכלל. מה שכן הייתה תחושה של שליחות ומחויבות טוטלית לפרויקט

חגית: ספרי על התערוכה ״עבודת שדה״ – שעוסקת בחוות העלמות בכינרת, ויש בה מיצב של פיסול עמלני שנעשה בקליעת רטאן – איך היא נולדה, איך הכול מתחבר?

מיטל: התחלתי את המחשבה על התערוכה ממחקר ממושך על גינון, בוסתנאות ואדריכלות נוף אייקוניות באירופה של סוף המאה ה־19 והמאה ה־20. בתחילת המאה שעברה באירופה נפתחו בתי ספר לבוסתנאות ואדריכלות נוף לנשים יהודיות, כחלק ממפעלי ההכשרה הציוניים. עבדתי על הפרויקט המחקרי יחד עם האוצרת דרורית גור אריה.

במחקר שארך כחמש שנים(!) התחקינו אחר אותן נשים חלוצות, בעיקר מבנות העלייה השנייה (בעשור הראשון של המאה ה־20) ואחר כך עם עליית הנאציזם, שהגיעו לישראל עם ידע באגרונומיה, בוסתנאות ואדריכלות נוף. הן חיו בקהילות של הקיבוצים וההתיישבות העובדת, ונאבקו לקחת חלק בעבודת אדמה, במקום עבודות נשים מסורתיות, כמו מטבח ומכבסה, למרות הקשיים הגופניים (חלקן היו אימהות לתינוקות).

הן הקימו בעין חרוד חווה אגרונומית/משתלה ותרמו רבות לפיצוח הנופי. לפני קום המדינה הקימו בארץ מודלים לימודיים עבור נשים, דומים לאלה שהיו באירופה, הן פעלו בנהלל ובקבוצת כינרת – חוות העלמות. גם הנושא של ״עיר גנים״ נכנס למחקר כחלק מהתפיסה האורבנית המשלבת את הטבע והחקלאות, במחשבה על תכנון קהילות וערים. כמו נהלל, רמת גן היא עיר גנים בעצמה ומהדהדת את העשייה החלוצית של אותם ימים.

הכוונה שלי דרך המיצב הייתה להתחקות אחר פעולות נשיות מסורתיות כמו קליעה, ומלאכות שבהן נשים יכלו להביע את עצמן, את תשוקותיהן ורגשותיהן. הקליעה עצמה נראית עדינה וגמישה, אבל היא דורשת מאמץ פיזי גדול.

מעשה הקליעה שלי הוא גם מטפורה לתכנון ושתילת נוף חדש, גמיש אך עמיד. אני למעשה שותלת / מקימה גינה בדיונית אמנותית שכולה פרחים, עצים ואביזרי גן, מציעה מקום לשוטט בו במרחב, ותחושה של תנועה בין זמנים: עבר־הווה־עתיד

מעשה הקליעה שלי הוא גם מטפורה לתכנון ושתילת נוף חדש, גמיש אך עמיד. אני למעשה שותלת / מקימה גינה בדיונית אמנותית שכולה פרחים, עצים ואביזרי גן, מציעה מקום לשוטט בו במרחב. מסלולי ההליכה הם ציורי רצפה המתחקים אחרי תוכניות גנים של אדריכליות נוף חשובות.

במחקר חיפשנו עדויות של אותן נשים חלוצות, פיסות אינפורמציה שיעזרו לנו להבין מה באמת התרחש ואיך הן הרגישו. התייעצנו עם היסטוריוניות וחוקרות שעזרו להביא את קולות העבר לגינה. עבודת הסאונד בתערוכה מביאה את רחשי העבר כקולות נובעים מהגינה, הפרחים העצים והם שווי ערך לרחשי טבע סביבה אנשים. הכל מתחבר כחוויה כוללת תנועה במרחב ותחושה של תנועה בין זמנים: עבר־הווה־עתיד

חגית: זה סיפור נורא מורכב. איך את עוברת מגינון ונוף לקליעה ופיסול שנראה כמו צמחיית־ענק חייזרית?

מיטל: העיסוק שלי בגינון ונוף הוא פלטפורמה לשיח על זהות ומגדר או במילים אחרות אקו־פמיניזמם, אקו־הומניזם ומחשבה ביקורתית עכשווית. המחשבה להקים מרחב שיהדהד תפיסה ביקורתית זאת, מעסיקה אותי כבר מעל עשור. המטרה היא לייצר מציאות אלטרנטיבית. במקרה של ״עבודת שדה״ הרובד ההיסטורי פוגש את המעשה האמנותי דרך לקסיקון של ״בוטניקה מקבילה״. צמחייה מומצאת שגם מתועדת ומקוטלגת בתערוכה על ידי רישומים של הצמחים הקלועים.

הצמחים הקלועים לפעמים דומים לצמחים אמיתיים, בפעמים אחרות הצמח הוא תוצאה של שילוב בין קראפט לפיסול חופשי. כל השיחים בתערוכה התחילו מבסיס של סל והתפתחו לסוג של שרך. כל העצים בתערוכה הם בגודל טבעי של עץ. יש בתערוכה מבחר גדול של צמחים מומצאים, עם מגוון צורות שמהדהד את העושר שבטבע. מבחינה צורנית יצאו צמחים / אובייקטים בעלי אסתטיקה חייזרית ואחרת, דבר שאימצתי בשמחה. בעיניי זה מדייק את תחושת ה״אחרות״ שבחוויה הנשית

חגית: אני תוהה אם כמבקרת בתערוכה אני אצליח להבין על מה מדובר, או שבעיקר אהיה ממוקדת ביופי ובהתפעלות מעבודת היד המרשימה כל כך; ומהתוצאה – החייזרית כמו שאת מתארת אותה. למה דווקא גינה כזו – שהיא גם מונוכרומטית?

מיטל: זאת שאלה שמתייחסת לאוצרות של דרורית גור אריה. באופן וירטואוזי היא הצליחה להעביר את התערוכה למעין ארכיב חיי. החוויה בחלל היא כאילו נכנסים לתוך מסמך היסטורי ומתהלכים בו באופן פיזי. השיטוט בשבילי הגינה הקלועה, גדולת הממדים, שעוטפת את המבקרת, מוביל גם אל הרישומים המרכיבים לקסיקון בוטני, שנתלו על הקירות. רישומי הצמחים נושאים תוויות של חלוצות המספרות על מפעלם. כך דרורית ואני יצרנו לקסיקון פועם, המשלים את הגינה וקולות החלוצות רוחשים בה.

המונוכרומטיות מכוונת: הגינה והצמחים הקלועים, כמו עירומים, חושפים את הצבע הטבעי של החומר ממנו הם עשויים (ראטן), לעומת הרישומים הבוטנים שמציגים את אותם צמחים (דמיוניים) במלוא הצבעוניות, כפי שהם היו לו היו צמחים אמיתיים.

המשחק בין המסמך המדעי (הרישום הבוטני) והמציאות עצמה (הגינה הקלועה) מעלה את המורכבות בין מה שנכנס לספרי היסטוריה לבין מה שקרה במציאות. איפה שוכנת האמת או התיעוד של התרחשות? ומי הגוף שמזהה אותםן?

את עבודת הסאונד יצר אמן הסאונד בניה רכס. לסאונד בגינה יש תפקיד חשוב, מצד אחד הדהוד של רחשי גינה מלאכותיים ומצד שני סאונד המצביע על ממד תרבותי/היסטורי וזמן. כשהסאונד פוגש את המרחב ומה שבתוכו (הצמחייה) נוצרת חוויה בדיונית. כמעין פורטל המחבר בין עבר להווה. לעבודת הסאונד מצטרפים קולות של חלוצות, המספרות מה היה, אך הן נשמעות באופן לא ליניארי ופרום.

לתערוכה שכבות תוכן רבות ועומק שלא תמיד קלים לעיכול. לא רצינו לפשט ולרדד את הדברים אלא להציע חיבורים וסיפורים נשיים ישנים־חדשים, במטרה להציף נרטיב היסטורי שמתערב בהווה

חגית: תוכלי להסביר איך נבחר החומר?

מיטל: לתערוכה כמה רבדים: הרובד ההיסטרי החומרי והמרחבי. משלושתם הרובד החומרי הוא הכי אינטואיטיבי. בחרתי בקליעה ידנית כי זה מעשה אמיץ, שמותח את גבולות החומר, כמעט כמו המעשה החלוצי

חגית: השוואה סימבולית מעניינת

מיטל: האמת שלא ידעתי למה אני נכנסת. היום אני מבינה שקליעה היא פרקטיקה שדורשת תכנון, כוח פיזי וזמן, הרבה זמן. העבודה הידנית היא איטית וסיזיפית, אבל ממכרת ומספקת מצד שני. קשה להתנהל כרגיל בחיים כשיש לך סל או צמח לא גמור בסטודיו. פעולות הקליעה נצרבות עמוק בגוף, עד כדי רצון לקלוע כל היום. אז בתוך החוויה המדיטטיבית הזאת צמחה גינה בזמן שיא של שבעה חודשים, בעזרתן של שש אסיסטנטיות מדהימות

חגית: איך התנהלה העבודה?

מיטל: העבודה כולה נמשכה כמעט שנה. עבדנו כמו פס ייצור של קליעה ידנית, במשמרות של חמש שעות, וגדלה לה גינה מופרעת שמילאה את כל חלל הסטודיו. במקביל, בסטודיו אחר, רשמתי צמחים בדיוניים שאותם דמיינתי. לפעמים הרישומים הקדימו את הקליעה ולפעמים תיעדו את הצורות שיצאו. במשך הזמן שני הסטודיות פעלו כמעבדות מחקר של טבע מדומיין/מקביל

חגית: הכרתי את העבודות שלך לראשונה לפני הרבה (מאוד) שנים – הייתה לך סדרת ציורים גדולים ויפים מאוד של פריטי מעצבים אייקוניים, גרוטסקיים (של סטודיו פרונט) שמאוד אהבתי. בהמשך היו לך עבודות מסוגים שונים, בין היתר המצאת דמות של אדם־צמח ״קקטוס מן״ ושילבת פרפורמנס בפרויקטים שלך. את גם מלמדת הרבה שנים במנשר. תוכלי להשלים את החסר ולספר על עצמך – מאיפה הגעת? איפה למדת? ואיך התפתחה האמנות שלך לכיוונים כה מגוונים?

תשוקה היא כוח, והיא באה לידי ביטוי בהרבה דרכים. כעס, תסכול, מיניות ויצירה. לא משנה איזה דרך תבחרו, אני מאמינה שהתשוקה שומרת עלינו ומאפשרת לשמור על אופטימיות בעולם הכל כך גס שהתהווה סביבנו. תשוקה יכולה להזיז הרים

מיטל: נולדתי בירושלים ואחרי חודש כבר הייתי עם הוריי על מטוס לוונצואלה שבדרום אמריקה. גדלתי בקראקס עיר הבירה של ונצואלה, מקום שיש בו ריבוי קבוצות אתניות ורב־תרבותיות. מקום גדוש צבעים, מרקמים וצלילים המתערבבים למציאות עשירה ואופורית. אין ספק שהחוויה הזו בילדות השפיעה על האופן שבו אני תופסת את סביבתי.

למדתי תואר ראשון באיור ותקשורת חזותית לפני שעליתי חזרה לארץ, בשנת 95׳. אחרי האולפן חייתי כמעט שבע שנים בקיבוץ ברעם בגליל העליון. יש לי תואר ראשון בחינוך ואמנות מהמדרשה ותואר שני MFA מבצלאל. היום אני גרה ויוצרת בתל אביב ומרצה במנשר ומוסררה בין היתר.

מבחינת התפתחות האמנות שלי – התחלתי כציירת, ואני רואה את עצמי כציירת, לא משנה מה אני עושה. תמיד עינן אותי לבדוק חומרים ואופנים שונים של הנחת הצבע, ביחד עם בדיקת תצורות שונות של הצגת הציור. החיבור לטקסטיל ואופנה היה הרגע ששבר את הגבולות הפיזיות של הציור ועם זה יצאתי למסע של דיאלוג עם האובייקט הרך ועולם הצומח.

העיסוק שלי בקליעה מגיע אחרי עיסוק בטקסטיל ופיסול בבוץ, כל אלה מתחברים לכדי תפיסה אקולוגית ומקיימת של שימוש בחומרים אורגניים בעשייה אמנותית. הקליעה באופן ספציפי היא פרקטיקה קדומה שחוצה תרבויות ויבשות. זאת דרך לייצר מבנים ואובייקטים עמידים בעקבות הגמישות של החומר ואופן השזירה שלו

חגית: מה הדבר הבא שאת שואפת אליו או שכבר בעבודה?

מיטל: הייתי שמחה לומר שהדבר הבא יהיה חופשה על שפת הים… אבל מי שמכירה אותי יודעת שקשה לי לעצור. האמת יש פרויקט שמחכה בתור יפה ובשקט, הוא מתחיל לבעבע כמו לבה בהר געש. אני לא יכולה לספר הרבה רק שהעיסוק במונח ״שדה״ בפרויקט החדש יעבור מתחום החקלאות וטבע לתחום של שדות אלקטרומגנטיים. מתה כבר להתחיל לעבוד עליו!

חגית: מה תאחלי לעצמך (ולנו) לשנה החדשה?

מיטל: אני מאחלת לכולנו את סיום המלחמה על כל ההיבטים שלה, ביחד עם החזרת כל החטופים והחטופה הביתה. מאז ה7 לאוקטובר לא הייתה לי שנה חדשה. התחושה היא של זמן שנתפר למארג אין סופי. באופן צנוע וקטן אני רוצה לאחל לכולנו ״תשוקה״ כי היא שווה חיים. תשוקה היא כוח, והיא באה לידי ביטוי בהרבה דרכים. כעס, תסכול, מיניות ויצירה. לא משנה איזה דרך תבחרו, אני מאמינה שהתשוקה שומרת עלינו ומאפשרת לשמור על אופטימיות בעולם הכל כך גס שהתהווה סביבנו. תשוקה יכולה להזיז הרים

---

מיטל כץ־מינרבו | עבודת שדה
אוצרת: דרורית גור אריה
מתוך אשכול התערוכות ״שלהן: פיסות היסטוריה מחודשת״
מוזיאון רמת גן, אבא הלל 146
פתיחה: 4.9; נעילה: 31.12