יעל מסר: האם עיר יכולה וצריכה להסתכל עליי בגובה העיניים?

יובל: הי יעל, צהרים טובים. מה שלומך בתוך כל הכאוס מסביב?

יעל: הי יובל, מהשאלות היותר מסובכות לענות עליהן 🙂 הייתי אומרת שבתוך הכאוס והבעתה היומיומית של המקום הזה אני בסדר

יובל: זו באמת האחת השאלות, אבל אני מוצא איזו נחמה בשיחות כמו אלו, במיוחד סביב התרחשויות שהמילה דמיון (או שלום) מופיעה בהם, משהו שאנחנו מתקשים לעשות בשנתיים האחרונות.

אנחנו פה כדי לדבר על התערוכה שאצרת במוזיאון העיר תל־אביב-יפו, ״גובה פני העיר: דמיון אזרחי בתל־אביב-יפו״. אני תוהה מה השאלה הראשונה שלי צריכה להיות, ואני רוצה לשאול על המילה דמיון בכותרת, אבל אולי קודם תספרי ממש ב־2-3 משפטים מה קורה בתערוכה ואז נלך אחורה

יעל: בסדר גמור. התערוכה ״גובה פני העיר״ מציגה 18 אמניות ואמנים עם עבודות חדשות שעוסקות בצורות, אופנים וחומרים שונים ביחסים שבין העיר ותושביה לאורך השנים; ובייחוד בפעולות שבאמצעותן מאתגרים התושבים את עירם באופנים סימבוליים או ממשיים

יובל: ומאיפה הגיע המשך השם, דמיון אזרחי?

יעל: אולי המונח הנכון היותר יהיה דמיון אזרחי עירוני, ואנסה להסביר. נתחיל מזה ש״דמיון אזרחי״ הוא מונח שגם שמתייחס לספר של אריאלה עאיישה אזולאי מ־2010, שם היא עושה ניתוח מרתק של תצלומים באמצעות מה שהיא מכנה דמיון אזרחי, כפעולה שבה אנחנו יכולים וצריכים לקרוא תצלומים מהבטים אזרחיים ופוליטיים. 

התערוכה לוקחת את המונח לכיוון מעט אחר ומנסה לחבר בין ״דמיון פוליטי״ לאזרחות עירונית״. כלומר, לאתגר את המציאות העירונית, בין אם דרך פעולה או הצעה לקריאה אחרת באופן יותר פואטי, אבל עדיין להתייחס להבטים חברתיים־פוליטים

יובל: בואי ניתן עוד קונטקסט – מוזיאון העיר – חיה מעט שונה בנוף המוזיאונים בארץ. איך קרתה התערוכה, איך נוצר הקשר עם המוזיאון, מה את יכולה לספר על תחילת העבודה על התערוכה רגע לפני שיוצאות לדרך

יעל: קונטקסט תמיד חשוב, ובטח לתערוכה הזו שאני בטוחה שהייתה אחרת אם הייתה מוצגת במקום אחר. 

מוזיאון העיר תל־אביב-יפו הוא לא רק שונה בנוף המוזיאונים בארץ, הוא גם ממש חדש. המוזיאון נפתח רשמית באפריל 2024, כמוזיאון שהאוסף שלו מבוסס על סיפורים של א.נשים. יש בו גם תצוגת קבע שהיא יותר היסטורית ויש בו חלק שלם המיועד לתערוכות אמנות מתחלפות. 

אני הוזמנתי על ידי מנהלת ואוצרת המוזיאון מיכל בהרב עוזרד לאצור את התערוכה השנתית המתחלפת, כשהרעיון הוא שכל שנה יזמינו אוצר או אוצרת אחרת לתערוכה חדשה, עם אמניות ואמנים אחרים כמובן. עוד דבר שחשוב לציין הוא שהתערוכה מבוססת על קול קורא לאמניות ואמנים הגרים או פועלים בעיר, ומשם מתגבשת התערוכה שמלווה אליה גם תהליך של חשיבה ומפגשים

יעל מסר: התערוכה לוקחת את המונח לכיוון מעט אחר ומנסה לחבר בין ״דמיון פוליטי״ לאזרחות עירונית״. כלומר, לאתגר את המציאות העירונית, בין אם דרך פעולה או הצעה לקריאה אחרת באופן יותר פואטי, אבל עדיין להתייחס להבטים חברתיים־פוליטים

יובל: ספרי אם כך קצת על העבודות, מה היא כוללת (ואני יודע שקשה לבחור ואי אפשר לספר על כל העבודות)

יעל: אכן כולן היו בנותיי, וזאת באמת הייתה זכות ותענוג לעבוד עם כל אחד ואחת מהאמנים.יות אנסה לציין כמה שאולי ישקפו את המנעד הרחב שיש בתערוכה. 

העבודה של מיכל בראור, דרך קיבוץ גלויות 125, מתמקדת בשלושה עצי שקמה שנמצאים בכביש על אי תנועה. משם יוצאת האמנית למחקר היסטורי, מרחבי, צילומי ופרפורמטיבי, המנסה להתחקות אחר גלגוליהם של שלושת העצים, כעדים לשינויים שהתרחשו במרחב העירוני מעל ל־100 שנה. 

העבודה של נועה שוורץ היא עבודה משותפת עם שען בשם דניאל שלמן, בעל חנות שעונים ברחוב אלנבי. הם עשו החלפת עבודות, שעון שהוא פיסל מוצג במוזיאון ועבודה שלה מוצגת בחנות. 

עבודת הווידיאו של טליה הופמן עוקבת אחר סיור היסטורי לילדים בשכונת שפירא בעקבות הפרדסים והעבר הפלסטיני שלה. דיוי בראל מציג עבודות שהן כולן מחווה בסגנונו המהמם לשקיעתה של כיכר אתרים (לא שהיה לה רגע של זריחה). אלה ממש מקצת העבודות המוצגות בתערוכה שבה מערכת היחסים של האמנים והאמניות ושלנו עם העיר באה לידי ביטוי באופנים שונים

גם אם היא רואה, היא לא מראה את זה מספיק

יובל: אז למה ״גובה״ פני העיר? מאיפה הגיע הגובה, אם לחזור לתחילת השיחה שלנו

יעל: החשיבה על השם הייתה שאם ״גובה פני הים״ מתייחס אל קו התפר ונקודת המפגש שבין הים ליבשה, אז גובה פני העיר הוא מדד מדומיין שמתייחס לנקודות המפגש של העיר עם תושביה ועם הקשרים הנרקמים ביניהם.

וגם יש את העניין של המבט, כלומר להסתכל למישהו בגובה העיניים. האם גם העיר יכולה וצריכה להסתכל עליי ככה ואני עליה?

יובל: טוב מתבקש שאני אשאל עכשיו מה התשובה שלך לשאלה הזו; ושל האמניות והאמנים שבתערוכה

יעל: לגבי האמניות והאמנים יהיה מעניין לשאול כל אחד ואחת מהם, אני חושבת שחלק מהתשובות האלו קיימות בעבודות עצמן. ובכלל שים לב מה קורה, אנחנו כבר מתייחסים לעיר כסוג של ישות, עם מבט ו/או מבטים. 

אבל אם לענות לשאלתך, אני חושבת שהעיר לא מספיק רואה את מה שאני רוצה שתראה – או גם אם היא רואה, היא לא מראה את זה מספיק

יובל: תסבירי?

יעל: בהרבה מצבים אנחנו לרוב מסיטים מבט ממה שאנחנו פחות רוצים לראות בעיר, בין אם זה חוסר השווין הניכר בכל פינת רחוב, הבנייה הבלתי פוסקת, באופן הכי קונקרטי, ועכשיו בהפגנות; ובכלל בעצם היותנו מרחק של 70 קילומטר מג׳נוסייד שמתקיים ברגעים אלו ממש.

אני יכולה לראות את כל זה אבל אני יכולה שלא. או במילים אחרות, אותה יכולת שהעיר מעניקה לי להתעלם מהמציאות היא גם זו שמאפשרת לי את היכולת לדמיין לשנות אותה

בהרבה מצבים אנחנו לרוב מסיטים מבט ממה שאנחנו פחות רוצים לראות בעיר. אני יכולה לראות את כל זה אבל אני יכולה שלא. או במילים אחרות, אותה יכולת שהעיר מעניקה לי להתעלם מהמציאות היא גם זו שמאפשרת לי את היכולת לדמיין לשנות אותה

יובל: כן. זה כמובן משהו רחב וגדול יותר, הדבר הזה של לחזור לשגרה, איזו שגרה, איזה לחזור. ומה הפיתרון? האם אפשר לראות כל הזמן? אין לי תשובות ממש חכמות לשאלות האלו, אז אולי השאלה שלי אלייך פה מבחינת התערוכה, היא האם עצם ההזמנה מכריח את האמנים להסתכל ולא להסיט מבט? ואיך נמנעים מאמנות ״מגוייסת״, מה שזה לא יהיה

יעל: ההזמנה לאמנים ולאמניות היתה בעיקר שהם ישתפו אותנו בנקודת מבטם, בעשייה ופרקטיקה שלהם. מתוך איזשהי מסגרת די רחבה ששואלת שאלות על אזרחות בעיר, בין פעולה סימובלית לפעולה ממשית של שינוי במרחב העירוני

יובל: אז עוד שאלה אחרונה שרציתי לשאול בהתחלה והתחלת לענות עליה, כשאמרת שאת בטוחה שהתערוכה הייתה אחרת אם הייתה מוצגת במקום אחר. זה גם משהו שתהיתי לגביו כשביקרתי בתערוכה – האם הייתי חווה אותה אחרת אם היא הייתה מוצגת במוזיאון ״רגיל״ לאמנות, בלי הקונטקסט של מוזיאון העיר. 

וזו גם שאלה באופן כללי על המוזיאון שמעניין אותי הזווית שלך בתור אוצרת אורחת בו – עד כמה עבודות אמנות (ועיצוב) חיות בו בשלום, עד כמה הכובע של מוזיאון של עיר משפיע על החוויה שלנו מולן

יעל: זאת שאלה מצויינת, שנוגעת בהבט שמאוד מעסיק אותי ושאני גם עובדת עליו בהקשרים שונים – על היכולת, האפשרות, של אמנות להתקיים במרחבים שמשלבים גם שדות אחרים, בין אם אלה מרחבים חינוכיים או מוזיאונים היסטוריים עירוניים כמו זה. 

אני די בטוחה שהיית חווה את התערוכה אחרת. לדוגמה, באמצע החלל בתצוגת הקבע על תל־אביב ויפו, בהקשרים חברתיים־היסטוריים, אתה פוגש עבודת סריגה ענקית תלויה של גיל יפמן. הקיום של העבודה שם מציג אותה באור אחר – פתאום העובדה שזאת יצירה שיתופית שנעשתה עם סרגניות וסרגנים במועדני סריגה שונים ברחבי העיר, ושהיא מוצגת גם מעל קומת אוסף הסיפורים של העיר בחלל שהוא רובו עם מסכים דיגיטליים, מנכיח שאלות והבטים שהעבודה נוגעת בהם (פעולה משותפת, סיפורים אישיים, דיגיטלי מול חומר וכו׳). כך שאני כן חושבת שהמוזיאון חי יותר ומקבל עוד זוויות מבט בזכות העבודות. 

האם העבודות חיות בשלום איתו? אני חושבת שחלק ממש כן ולחלק קשה שאין את התנאים האידיאליים לתצוגה או לתחזוקה כמו שמוזיאון לאמנות נותן. אני מאד אוהבת את המפגשים שמתקיימים בין התכנים השונים במוזיאון ובין עבודות האמנות. 

התערוכה במקום אחר הייתה ממש אחרת ואולי הייתה מתמקדת בחיבורים או בניגודים בין העבודות השונות ולאו דווקא בין המוזיאון, הבניין והסביבה שלו

יובל: טוב זה באמת נושא מורכב ונדמה לי שלא פתור – אבל זה גם מה שמעניין בו בסוף. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שניפרד?

יעל: ביום שישי (14.11) תיערך בתערוכה בשעה 12:00 הפעולה ״עמדות״* של תנועה ציבורית, ובשעה 12:30 יתקיים שיח בהשתתפות טליה הופמן, דנה יהלומי והילה לולו לינ פרח כפר בירעים.

ותודה על השיחה. כמו שאמרתי בהתחלה, מוזר ולא הגיוני לדבר על תערוכה בזמן התהום שאנחנו נמצאים בה (ועוד אנחנו ברי המזל שנמצאים על הסף ולא בתוכה), וכמו שאתה אמרת – יש משהו מן הנחמה בשיחות האלו ובטוח בעשייה של האמניות והאמנים בתערוכה הזאת ובכלל

---

גובה פני העיר: דמיון אזרחי בתל אביב יפו
אוצרת: יעל מסר
מוזיאון העיר תל־אביב-יפו
בהשתתפות: אינס אוסרוף אבו סיף, אייל אגיבייב, יעל אפרתי, אניסה אשקר, עדן בנט, מיכל בראור, דיוי בראל, זוהר גוטסמן, טליה הופמן, אילנה זפרן, ראפת חטאב, גיל יפמן, עפרי כנעני, הילה לולו לינ פרח כפר בירעים, אוהד מטלון, דוד פולונסקי, תנועה ציבורית, נועה שוורץ, ליאוני שיין, עירית תמרי