גרסת הבמאי // יוקרה

״האם אתם מסתכלים היטב?״ – זהו התעלול המילולי שבו נפתח ״יוקרה״, סרטו החמישי של כריסטופר נולאן. המשפט נאמר בעוד המצלמה חושפת שוט הזוי: עשרות כובעי צילינדר זהים זרוקים ביער. אולם זה לא רק משפט. ולא רק שוט. זוהי אחת הפתיחות הטעונות והמתוחכמות של המאה ה־21: פתיחה שמקפלת בחובה את החומר העלילתי (קסמים), פנייה ישירה לצופה, והצהרה מטא־קולנועית שתתברר באמת רק בדיעבד (זהירות: ספוילרים משמעותיים לפניכם).

זה סוף המאה ה־19: יריבות עקובה מדם ואגו מתפתחת בין שני קוסמים – רוברט אנג׳ייר (יו ג׳קמן) ואלפרד בורדן (כריסטיאן בייל). שניהם מנסים להציג מופעי קסמים מוצלחים, ולחבל במקביל במופע של יריבם. התחרות מתדרדרת לכדי מלחמת התשה – גניבת סודות מקצועיים, הסחות דעות, סיפורים טראגיים וניסויים מסוכנים. במרדף אחר הטריק המושלם, שניהם הולכים ומקריבים מעצמם, עד שנשארת השאלה האמיתית: כמה רחוק אפשר ללכת עבור האשליה המושלמת.

כריסטופר פריסט, ברומן המקורי שעליו מתבסס הסרט, הציב את העימות בין שני קוסמים באנגליה הוויקטוריאנית במרכז העלילה. אבל הוא עשה זאת במסגרת אפיסטולרית – יומנים, מכתבים ועדויות שמועברות מדור לדור לדור. בסרט, היריבות האובססיבית בין אנג׳ייר לבורדן נותרת בלב הסיפור, אך סביב ציר זה מתבצע עיצוב מחדש במבנה ובדמויות.

המסגרת האפיסטולרית של יומנים ומכתבים מתפוגגת, ובמקומה מתגבש רצף לא־כרונולוגי של קפיצות בזמן ונקודות מבט החוזרות זו אל זו – להטוט טמפורלי מובהק של היוצר, המתגבש למעין מטריושקה נרטיבית – של סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. חלק מדמויות המשנה מתעצמות לכדי כוח מניע במאבק: שרה (רבקה הול) אשתו של בורדן, שנפגעת באופן טראגי מהסודות והאובססיה שלו; ואוליביה (סקארלט ג׳והנסון) העוזרת של אנג’ייר, שמסתבכת רגשית ונקרעת בין שני הצדדים.

כאשר מחליפים את המילה ״קסם״ במילה ״סרט״ (ואת הקוסם בבמאי) נחשף הטריק. כל סרט הוא טקס בשלוש מערכות: ההתחייבות – כשהעולם נפרש לעיני המתבונן; המהפך – כשהמציאות נשמטת; והשלב הקשה מכולם, ״היוקרה״ – ההתגלות

המהלך המבני איננו לבדו, גם הקונפליקט שבלב העלילה זוכה להעמקה: במקום יריבות קטנונית, נוסף בגרסת הסרט גורם טראגי מכריע: אשתו של אנג׳ייר, ג׳וליה (פייפר פרבו), ״נערת הקוסם״ שלו, טובעת בתאונת קסם מחרידה על הבמה (ברומן האירוע הזה אינו קיים, שם היא עוברת הפלה). מותה מסלים את היריבות על ציר של חיפוש נקמה אובססיבי ובלתי ניתן לריסון.

״מכונת הקסמים״ שמשמשת את אנג׳ייר עוברת שינוי מהותי: בספר היא מציעה טלפורטציה לכאורה, אך בפועל פועלת דרך שכפול או שיבוט: הכפיל מקבל תודעה, בעוד שהמקור נותר חסר־חיים. ואילו אצל נולאן, המכונה מייצרת שכפול בעל תודעה, מה שמציב את אנג׳ייר בפני בחירה קשה: לחיות עם אין ספור שכפולים של עצמו – כמו הכובעים בפתיחה – או לעשות משהו בנידון.

מה שהוא בוחר לעשות הוא להטביע בכל לילה אחד משכפולי ה״אני״ שלו. ספק התאבדות, ספק רצח. כך מתעמקת הדרמה ונפרש על האשליה צל כבד, אפל ומורבידי.

דבר נוסף ובולט במיוחד, שמחמיא הן לעיבוד והן לפואנטה המרכזית שלו, נוגע לגילוי שלבורדן יש אח תאום זהה (אמיתי, לא משוכפל). בספר זה די שקוף. בסרט, לעומת זאת, הרמזים מפוזרים בתבונה, ועבור רוב הצופים קשה עד בלתי אפשרי לתפוס זאת בצפייה ראשונה.

טוויסט לפנתאון

ושם מתגלה המהלך הגדול של ״יוקרה״ – הטוויסט. אוי אלוהים, הטוויסט. אחד מאותם טוויסטים שנכנסים לפנתיאון הקולנוע, לצד סרטים כמו ״החשוד המיידי״, ״מועדון קרב״ ו״החוש השישי״. במובן מסוים פה קבור הכלב – שכן בצפייה נוספת, מתברר שכל הרמזים היו שם, כל הזמן. אבל בסרט, כמו במופע קסמים, זו לא חכמה גדולה להבין את הקסם אחרי שסיפרו לך איך הוא עבד.

העקרון כבר הוסבר לצופה ממש בהתחלה, בסצנה ראשונית, שם קולו של קטר (מייקל קיין) – מהנדס מכונות קסמים שמלווה את שני היריבים – מסביר בקריינות רקע איך בנוי קסם משובח:

״כל קסם גדול מורכב משלושה חלקים, או מערכות. החלק הראשון נקרא ׳ההתחייבות׳. הקוסם מראה לכם משהו רגיל: חפיסת קלפים, ציפור או אדם. הוא מציג בפניכם את הדבר, אולי אף מבקש שתבדקו אותו, כדי לוודא שהוא אמיתי, בלתי משתנה, רגיל. אבל כמובן… כנראה שהוא לא.

״החלק השני נקרא ׳המהפך׳. הקוסם לוקח את הדבר הרגיל וגורם לו לעשות דבר יוצא דופן. כעת אתם מחפשים את הסוד… אבל לא תמצאו אותו. מפני שכמובן, אתם לא באמת מחפשים. אתם לא באמת רוצים לדעת. אתם רוצים קסם, רוצים שירמו אתכם.

״אבל עדיין לא תמחאו כפיים. כי לגרום למשהו להיעלם – זה לא מספיק. צריך גם להחזיר אותו. וזו הסיבה שכל קסם כולל גם חלק שלישי. החלק הקשה ביותר. החלק שאנחנו קוראים לו ׳היוקרה׳״.

כאשר מחליפים את המילה ״קסם״ במילה ״סרט״ (ואת הקוסם בבמאי) נחשף הטריק. כל סרט הוא טקס בן שלושה שלבים – או במקרה של סרטים, שלוש מערכות: ההתחייבות – כשהעולם נפרש לעיני המתבונן, עולם עם חוקיות, אך רגיל בתנאים שלו; המהפך – כשהמציאות נשמטת והסיפור נבלע אל תוך תהום בלתי צפויה; ואז מגיע השלב הקשה מכולם, ״היוקרה״ – השיבה המרהיבה, הגילוי שמחזיר את מה שאבד, אך לא כפי שהיה.

זהו רגע של פלא, שבו חוויית הצפייה מספקת לא רק פתרון, אלא התגלות. כזו שגורמת לצופה לפלוט ״מה לעזאזל ראינו עכשיו?״. ה״יוקרה״ אפוא איננה רק חלק מהמבנה – היא לב לבה של היצירה, הסוד החבוי, לכאורה, אך גלוי לעיני כל (ממש בכותרת), מתחילתה.

כאן טמון גם המתח הייחודי. מצד אחד, הסרט סוחף אל תוך הדרמה הטעונה של אנג׳ייר ובורדן, מאפשר שקיעה באובססיה ובכאב. מצד שני, הוא כל הזמן מזכיר בעדינות שזו אשליה – בדיוק כמו קסם על הבמה.

צירוף מקרים? ודאי שלא. לתמונה הנעה יש מערכת יחסים ותיקה עם עולם הקסם. למשל מלייה, אחד מחלוצי המדיום בסוף המאה ה־19, היה קוסם במקצועו לפני שהמציא אשליות חזותיות למדיום. הוא השתמש ב״היעלמות״, ב״הכפלה״ ובחיתוכים כדי להדהים את הצופים – בדומה למה שעושה נולאן, יותר ממאה שנה אחריו. העיבוד לספרו של פריסט הוא המשך ישיר למסורת הזו: סרט שהוא גם חוויה סוחפת, וגם תזכורת רפלקסיבית לכך שהקולנוע כולו אינו אלא קסם מכני, מודרני, מתעתע.

כך, לצד השינויים המחמיאים שהכניס נולאן בתהליך העיבוד, התוספת המשמעותית ביותר שלו היא האלגוריה בין קסם לבין האמנות השביעית. זהו מוטיב חוזר אצל הבמאי המפורסם: תמיד יש לו מה להגיד על המדיום הקולנועי. אלא שבניגוד למסורת רפלקסיבית, שחושפת את התפרים (כמו שבירת הקיר הרביעי – מהלך המזכיר כי מדובר בסרט) נולאן עושה זאת בעידון ובחוכמה. מבלי לשבור את האשליה.

המשפט הפותח שהזכרנו – ״האם אתם מסתכלים היטב?״ – מתגלה לבסוף לא רק כשאלה, אלא גם כתשובה חמקמקה והזמנה להתמסר לאשליה. כל שוט, כל כפיל, כל קפיצת זמן – כולם בנויים כך שהסוד ייראה, אך יוסתר מתוך רצון. הקסם מתקיים לא בזכות התחבולה, אלא בזכות האמון של הקהל, שבוחר להאמין בו. או במילותיו של קטר: ״אתם לא באמת רוצים לדעת. אתם רוצים שירמו אתכם.״

התמונה הנעה מתקיימת תמיד בין גילוי להסתרה, בין אמת לאשליה, בין מבט לבין הסחת דעת. נולאן מבקש להראות כיצד חוברים הבמאי והצופים יחד, כדי לברוא כישוף ולקרוא לו ״קולנוע״. וזו – זו היוקרה האמיתית.

---

יוקרה
בימוי: כריסטופר נולאן
ארה״ב, 2006, 130 דק׳