גרסת הבמאי // מועדון קרב

הסרט ״מועדון קרב״ של הבמאי דיויד פינצ׳ר משנת 1999 הגיע למעמד כה פולחני וקאנוני, עד שמרבית האנשים שוכחים – או לא יודעים – שהוא בכלל מבוסס על ספר של צ׳אק פלאניוק. קריאה נוספת בספר, שיצא לאור שלוש שנים קודם לכן, וצפייה מחודשת בסרט שמשודר ב־YES מגלה, פעם נוספת, שמדובר לא רק בסרט פולחן, אלא בשיעור מאלף באמנות האדפטציה.

אחת הסיבות להצלחת הסרט היא הנאמנות של פינצ׳ר לרוח הספר – לא נאמנות טקסטואלית או מילולית אלא נאמנות לרוחו: התעקשות ויצירתיות בהעברת האלמנטים הספרותיים החשובים מהספר לאלמנטים קולנועיים. הוא מנצל אותם בצורה מרהיבה וחדה, כמעט בלתי נשכחת. ולמרות שפינצ׳ר ערך שינויים מסוימים – שניים במיוחד – הוא הצליח לשמר את התחושה של הספר, את המסרים החתרניים שלו ואת אותה חדות עוקצנית.

״מועדון קרב״, ספר הביכורים של פלאניוק, מספר על גיבור חסר שם (אדוארד נורטון): עובד משרד אפרורי, שתקוע בשגרה מדכאת. הוא גם סובל מאינסומניה, מה שמעצים את התחושה העגמומית שלו. 

כשהוא פוגש את טיילר דירדן (בראד פיט), דמות כריזמטית שמביאה איתה כאוס וחיים מחוץ לחוקים, ביחד הם מקימים את ״מועדון קרב״. זהו מרחב אלים וסודי, שבו גברים זרים משחררים את התסכול מחייהם. ככל שהמועדון צובר תאוצה, טיילר לוקח את החזון צעד קדימה, והופך אותו לתנועה חתרנית, ״פרויקט הרס״, שמטרתה למחוק את סמלי התרבות הקפיטליסטית.

לתוך הכאוס הזה נכנסת מרלה סינגר (הלנה בונהם קרטר) – אישה שנדמה שהיא היחידה שמבינה עד כמה הכל מזויף. היא נוגעת בכל הסדקים של הגיבור, מערערת אותו עוד יותר, והופכת למוקד של תשוקה, בלבול ופחד. הגיבור, שנשאב יותר ויותר לעולם של טיילר, מתחיל לאבד אחיזה במציאות. ככל שהמהומות גוברות והקרבות הופכים לאידיאולוגיה, הוא מגלה שהגבול בין מי שהוא לבין מי שטיילר הופך להיות מטושטש – עד שהוא לא בטוח אם יש בכלל הבדל.

דור של גברים שגודל על ידי נשים

הספר כתוב בגוף ראשון, בקולו של המספר חסר השם, כמונולוג פנימי שבו המספר מתאר את חייו, את תחושת הריקנות ואת המפגש עם טיילר דירדן. הוא משתמש במשפטים קצרים, חזרתיים ובפרקים דחוסים והסגנון משלב הומור שחור, שפה ישירה ודימויים חזקים.

האלמנטים הללו זוכים לטיפול קולנועי מבריק – כמעט שיעור באיך לעבד אלמנט ספרותי לאלמנט קולנועי. כמה מהם בולטים במיוחד. נתחיל במספר הלא מהימן: תודעתו של המספר (שכמו בספר, אין לו שם – רק ״המספר״) מלווה את הסרט כל הזמן עם הפרשנות היבשה שלו בקול רקע. 

הוא מתאר את חייו האפורים, את שיעבודו לחיים הקפיטליסטיים, את חוסר התכלית שלו ואת אובדן המשמעות. הוא מגלה בצורה אינטימית לא רק את חייו, אלא גם את המנגנון הקפיטליסטי כולו. מבנה הספר כרונולוגי יחסית, בעוד הסרט משתמש בעריכה מקוטעת, מהירה ולא לינארית – שממחישה את הקריסה המנטלית של הגיבור.

הספר כתוב בגוף ראשון כמונולוג פנימי, במשפטים קצרים, חזרתיים ובפרקים דחוסים. הסגנון משלב הומור שחור, שפה ישירה ודימויים חזקים. האלמנטים הללו זוכים לטיפול קולנועי מבריק – כמעט שיעור באיך לעבד אלמנט ספרותי לאלמנט קולנועי

אלמנט הכפיל, טיילר דרדן, שמתגלה כאלטר־אגו הדמיוני של המספר, קם לחיים ויזואליים בדמותו הצבעונית, הפרועה והאנרגטית של בראד פיט. הוא לא רק מתואר כשונה מהמספר – הוא נראה כמו ההפך המוחלט שלו: בלבוש, בתנועה, בהתנהגות. הכריזמה של פיט והצורה הסגנונית שבה פינצ׳ר מייצג את דרדן ממחישים הן את האימה והן את המשיכה של הדמות, שמתגלה בהמשך כהרסנית, פורעת חוק ומסוכנת במיוחד.

הפיצול בין המספר לטיילר דרדן מעלה דיון על משבר הזהות הגברית. הספר והסרט מציגים גיבור שלא מוצא את עצמו כגבר בעולם שהכול הפך לפרסומת – דור של גברים, כפי שאומר טיילר, שגודל על ידי נשים.

באחד המונולוגים המפורסמים של הסרט, טיילר ממשיך: ״אנחנו ילדי האמצע של ההיסטוריה, אחי. אין לנו מטרה או מקום. אין לנו מלחמה גדולה. אין לנו שפל כלכלי גדול. המלחמה הגדולה שלנו היא מלחמה רוחנית. השפל הגדול שלנו הוא החיים שלנו. 

״כולנו גדלנו על טלוויזיה שמכרה לנו את האשליה שיום אחד נהיה מיליונרים, אלילי קולנוע וכוכבי רוק. אבל אנחנו לא. ואנחנו לאט לאט לומדים את זה. ואנחנו מאוד, מאוד כועסים״.

כך, טיילר מצביע על הוואקום הקיומי שגברים צעירים מרגישים בעולם המודרני. אם בעבר גבריות הוגדרה דרך אתגרים חיצוניים – מלחמות, עבודה פיזית, מאבקים על הישרדות – הרי שכיום היא מרוקנת מתוכן ברור. במקום לחיות כמו ״גבר״ שצריך להילחם על משהו, הם מרגישים שאין להם מלחמה להילחם בה. 

זו לא רק תחושת שעמום, זו תחושת זהות ריקה. אין מלחמת עולם? ניצור ״מלחמה רוחנית״. אין שפל כלכלי? החיים עצמם מרגישים כמו שפל. טיילר מציע גרסה ״פרימיטיבית״, ״גבר של פעם״: כוחני, אלים, חייתי, יצרי. אבל גם זו לא ישועה – אלא סיוט.

פאשיזם, אנרכיזם, אובדן שפיות

מה שבולט בספר ובסרט גם יחד במיוחד הוא הביקורת על צרכנות וקפיטליזם. בספר: פלאניוק שם את הצרכנות במרכז – הגיבור מתאר אובססיביות לקניות באיקאה, איך כל פריט הופך לסמל של זהות מזויפת. המונולוגים שלו שואלים אם החיים שלו הם קטלוג מוצרים, והאם כל זה שווה משהו או סתם עוד סמל סטטוס מתחלף. 

בסרט: פינצ׳ר הופך את המונולוג לתמונה חדה – הדירה של המספר נראית כמו מגזין של איקאה. כל פריט עם שם, מחיר וערך שמסתיר ריקנות. הוא חותך בין הדירה המושלמת הזו לבין מרתפי מועדון הקרב. חללים מתקלפים, שבורים, מקום שבו אנשים בוחרים לוותר על החזות המושלמת ולעבור לעולם כאוטי שבו הם שוב שולטים בכוח שלהם. 

הכפילות הזו – בין צרכנות מסודרת לכאוס – מגולמת למסך בניגוד ויזואלי שמחזק את הנקודה של הספר. פינצ׳ר עשה עוד כמה קונצים מדהימים כדי להבליט את הביקורת הזו – לדוגמה, הוא שתל כוס של סטארבקס בכל סצנה. כמו להראות כמה האידיאולוגיה הקפיטליסטית נוכחת בכל פריים בחיי הגיבור ובחיי הצופה גם יחד.

גם האופן שבו פינצ׳ר הביא את מרלה סינגר למסך מעניין. בספר, מרלה היא לא ״הנערה בסיפור״, אלא המראה המעוותת של הגיבור: מישהי שמבינה את ההצגה המטורפת שמסביב, חיה בעצמה חיים מבולגנים וחסרי משמעות – והיא גם זו שחושפת את הצביעות של המספר.

בסרט, הלנה בונהם קרטר משחקת את מרלה לא כ״מושא אהבה״ הוליוודי סטנדרטי, אלא כהפרעה, כשבירת הייצוג הסטריאוטיפי הקולנועי והתרסה כלפיו. היא תמיד נראית מעשנת, בלבוש שחור, עם ארשת עייפה של מישהי שראתה הכול. 

היא נראית תלושה מהמציאות כמו המספר – וזה מחזק את תחושת האבסורד שמלווה את הסרט כולו. מרלה מקבלת תפקיד מרכזי יותר בסרט – הן מבחינה פואטית, הן מבחינה נרטיבית והן – ואולי במיוחד – מבחינת המסר החתרני והאופן שבו היא מחדדת את הניגוד בין שפיות לשגעון.

מועדון קרב הוא אחד העיבודים הקולנועיים הטובים שנעשו לספר, ובמרוצת השנים זכה למעמד קאלט – בזכות היכולת של הבמאי לדעת כיצד לגלם את המילה הכתובה של הסופר לדימוי החזותי, מתי לוותר, מתי להעצים ומתי לצנזר

את האלימות הפיזית פינצ׳ר עיצב לסצנות שהפכו אותה לפואטיקה המגלמת סוג של הארה רוחנית. אם בספר פלאניוק ניסה להראות כיצד המספר ודרדן מצאו מפלט במועדון קרב, הרי שפינצ׳ר, והצלם המיומן שלו, ג׳ף קרוננוות׳, לא רק הפיחו חיים באלימות – אלא הפכו אותה ליופי אסתטי בזוי; אלימות כאמנות. הקרבות מתעוררים לחיים ומדגישים את היצר החייתי, הקדום והאגרסיבי של הנפש האנושית. זו אותה נפש שמסתתרת מתחת לחיים הנורמטיבים, והיא מבקשת לפרוץ החוצה, בצורה פרימטיבית. 

אמנם, מטבע הדברים, ישנם שינויים ניכרים בדרך העיבוד של פינצ׳ר – לדוגמה סוף הסרט, ששונה לחלוטין, סצנת הפגישה של טיילר והמספר, דמויות משנה והנוכחות של מרלה סינגר. ועדיין, פינצ׳ר הצליח לשמור על הדבר החשוב ביותר בספר – המהות שלו. וכפועל יוצא, גם המסר שלו – החתרני, העוקצני, המייאש על האידיאולוגיה הקפיטליסטית ועל מקומו של האדם במערכת הזו.

הן פלאניוק והן פינצ׳ר תיארו עולם שנשלט על ידי אידיאולוגיה קפיטליסטית שכולה אשליית בחירה. אך הם גם תיארו את חוסר היכולת והאונים למצוא חלופה אחרת, והחלופות שהם הציעו (לכאורה) או תיארו אינן טובות – פאשיזם, אנרכיזם, אובדן שפיות. 

מועדון קרב הוא אחד העיבודים הקולנועיים הטובים שנעשו לספר, ובמרוצת השנים זכה למעמד קאלט – בזכות היכולת של הבמאי לדעת כיצד לגלם את המילה הכתובה של הסופר לדימוי החזותי, מתי לוותר, מתי להעצים ומתי לצנזר. כך או כך, מדובר ביצירה קולנועית מבריקה, שלדעת רבים, מצליחה להתעלות, ולו במעט מעל איכות הספר נהדר של פלאניוק. 

מעניין לציין שגם פלאניוק עצמו ראה בעיבוד הקולנועי של פינצ׳ר לא רק גרסה קולנועית – אלא ממש שדרוג לספר. הוא אמר בראיונות שהסרט הצליח לזקק את רוח הספר ולהפוך אותה לחזקה וברורה יותר, אפילו ״מבריקה ומהנה יותר״ מהמקור הספרותי הקודר. מבחינתו, בחירת השחקנים והסגנון הוויזואלי של פינצ׳ר חידדו את המסרים שלו והפכו את הסיפור לקלאסיקה קולנועית נצחית.