נועה שי בגלריה רוטשילד: מעגלים בין חושך לאור

נועה שי מביאה לידי ביטוי בעבודותיה עולמות פנימיים מורכבים ובוחנת תחושות של זהות, זיכרון ורגש. בציור ובפיסול, השימוש שלה בחומרים הוא פיזי ומטאפורי כאחד, ומבטא רגעי מתח, התפוררות והתחדשות. בתערוכת יחיד בגלריה רוטשילד אמנות, שי חוקרת את חוויית הזמן ועוסקת בסמלים, בזיכרונות פרטיים ובזיכרון קולקטיבי. עבודותיה במגוון חומרים וטכניקות, מכילות דימויים פיגורטיביים, אווירה סימבוליסטית ואלמנטים אבסטרקטיים.

הדימויים, הנראים לעיתים מצומצמים ומופשטים, משדרים תחושת ניכור או געגוע, וגם רגעים של התעוררות. המעגליות של הצורות ושל הקומפוזיציות – מעגלי מלחמה, מעגלי ריקוד ומעגלי אבל – יוצרת בעבודות תחושה של תנועה אין־סופית, חזרתית. בתזוזה ובמגע מתקיים פוטנציאל ליציאה מקיפאון וניסיון לשחרור מכוחות כובלים. הציפור, המופיעה בחלק מהעבודות, מסמלת מעוף אל מעבר לגבולות האפשר, ומציעה שינוי ותקווה.

״בשנים האחרונות אנו חווים תקופה של מאבקים: ויכוחים עזים, התנגשויות בין תפישות עולם, שסעים פנימיים – פוליטיים וחברתיים, סכסוכים אלימים ומלחמות, וכל אלה מערערים ומטלטלים אותנו. העבודות בתערוכה זו עוסקות בעימות ובהתנגשות, בתנועה, במשקל ובריחוף, חיבור וניתוק, נפילה וקימה״, אומרת שי.

״מאבק הופך לאחיזה, לחיבוק או לריקוד – ריקודי מלחמה, ריקוד טקסי ועוד. הדימויים הם של דמויות אדם כלליות, גבריות ונשיות, לרוב כזוג או כמקבץ, אך גם של עופות גדולים – טווסים או ברבורים. הקשרים בין הגופים הם לעתים בדרך של התנגשות ודחיפה, ולעתים בתמיכה, בהשתתפות ובהנעה, כאשר לקבוצה ול׳ביחד׳ יש כח להזיק, אולם גם לעזור ולרפא״.

מתאבקי סומו עצומי־ממדים, פסלי מתאבקים יוונים מן העת העתיקה, ומופעי תיאטרון יפני – כל אלה היוו מקורות השראה לעבודות, כמו גם ציורי פרסקו רומיים. בכך דומה כי נוצרו חיבורים בין העבר להווה, בין היומיומי לנשגב, ובין הנצחי לכאן ועכשיו.

סוּמוֹ הוא ספורט לחימה מאוד פיזי – אמנות לחימה יפנית, שבה מתקיים קרב בין שני מתאבקים גדולי־גוף, הנאבקים בתוך זירה עגולה. כוח־הכבידה הוא מקור כוחו של הלוחם, השואב את יציבותו מן הקרקע שעליה הוא עומד, אולם כוח־הכבידה הוא גם זה שיגרום לו ליפול על אותה קרקע – במידה ויריבו יגבר עליו. ספורט זה נקשר בתרבות היפנית לטקסים רוחניים.

נועה שי: ״פעמים רבות אני מנסה לממש רעיון מסוים של דימוי או קומפוזיציה בכמה טכניקות – בתלת מימד ובדו מימד. החזרה בווריאציות מאפשרת לי פיתוח של הנושא, ממש כמו במוסיקה. לעתים גם נוצר חיבור בין תוכן הדימוי לחומר שממנו הוא עשוי״

״לוחמי הסומו הבלתי ניתנים לעצירה נראו לי כל כך שונים ממני – הם שייכים לתרבות זרה ורחוקה. גברים ענקיים, פיזיים, כוחניים, אלימים, מוחצנים, אבל עם אלמנט חזק של פרפורמנס. משהו ביכולת שלהם לנוע במהירות, בקלילות ובגמישות מפתיעה, ולהזיז את המסה האדירה של גופם – משך אותי״, מסבירה שי.

גם לטווסים, כמו למתאבקי הסומו יש אנטומיה מגבילה – זנב מפואר ומהודר, המקשה עליהם להתרומם. ועם זאת – מרתק לצפות בהם ובתנועה שיוצרים קווי הנוצות של זנבם עם התזוזה. הטווס בעל ה״עיניים״ בזנבו – מקושר בתרבות עם יכולת ראייה, מה שמחבר אותם אינטואיטיבית להבנת נצחיותה של הנשמה ומושג האלמוות והתחיה מחדש. במיתוסים רבים זוהה הטווס עם הפניקס – עוף־החול האגדי, אשר בכל פעם קם לתחיה מחדש. כמו במקרה של מתאבקי הסומו שהיא מציירת, גם בציורי הטווסים של שי – לא ברור מתי הם נלחמים, מתי הם מקיימים טקס פולחני כלשהו, ומתי הם מתנים אהבים.

שי, ילידת 1975, למדה בבית הספר של הצייר ישראל הירשברג בירושלים,Jerusalem Studio School והמשיכה ללימודי פיסול בניו יורק, במסגרת Art Student League of NYC, ולתוארMFA בציור מברוקלין קולג׳.

בתערוכה הנוכחית, ניכר שהיא נמשכת אל חומרים ארכאיים, כאלה שעמדו מאז ומתמיד ברשות האמנים: חימר, פחם, סיד, טיח ופיגמנטים. משיכה זו מובילה למעין ״התכתבות״ עם תקופות קדומות – ומכאן סלולה הדרך לציור פרסקאות – ציורי־קיר. טכניקת הפרסקו (באיטלקית: ״טרי, לח״) רווחה בעיקר באיטליה במשך יותר מ־500 שנה, החל משלהי ימי־הביניים (ג׳וטו), הרנסאנס (מזאצ׳ו, מאזולינו, גוצולי, מיכלאנג׳לו, רפאל, פונטורמו ועוד), בתקופת הבארוק והרוקוקו (טייפולו ואחרים). בפרסקו הצבע הופך לחלק אינטגרלי מהקיר עצמו (או התקרה).

בניגוד לאמני הרנסאנס, שי איננה מציירת את הפרסקאות שלה על קירות עתירי־ממדים, אלא על אריחי קרמיקה או לוחות עץ, שעליהם היא מניחה את הטיח המשמש כמצע לציוריה. ״התחלתי להתעניין בטכניקת הפרסקו כחלק מתהליך החזרה לציור בצבע, אחרי תקופה שבה התמקדתי בפיסול וברישום בשחור־לבן בלבד. היא אפשרה לי להתחבר למקום ראשוני בתולדות הציור.

״יש קסם בצבעוניות המיוחדת – הנוצרת בעבודה עם הפיגמנטים ועם הטיח. בתחילה התבוננתי בפרסקאות עתיקים, והשתמשתי בהם כהשראה לבחירות הצבעוניות בציורי השמן שעשיתי (הגוונים האדומים בפרסקאות של פומפיי למשל). בהמשך התחלתי להתנסות בטכניקת הפרסקו העתיקה עצמה. התהליך מוגבל בזמן (כי מציירים כל עוד הטיח לח) ונעשה ב״טלאים״ (האיטלקים כינו זאת ״ג׳ורנאטות״ – יומיות – לציון עבודה יומית על כל חלק מן היצירה) – ואלה קסמו לי. בחרתי להשאיר בחלק מהיצירות האלה את תהליך העשייה חשוף״.

במרוצת הקריירה האמנותית שלה נועה התנסתה בחומרים נוספים, כגון פיסול באבן, בסוכר, במלח, בנייר, ברשתות מתכת, יציקה בגבס, באלומיניום, באבקות מתכת שונות ועוד. כל חומר כזה מקרין חומריות, טקסטורה ומראה שונים, וגם – תוחלת־חיים שונה של היצירה (עבודה במלח או סוכר לא תתקיים לנצח).

שי: ״פעמים רבות אני מנסה לממש רעיון מסוים של דימוי או קומפוזיציה בכמה טכניקות – בתלת מימד ובדו מימד. החזרה בווריאציות מאפשרת לי פיתוח של הנושא, ממש כמו במוסיקה. לעתים גם נוצר חיבור בין תוכן הדימוי לחומר שממנו הוא עשוי, מה שמעצים את המשמעות (למשל הארציות שקיימת בעבודה בחימר מדגישה כובד וחיבור לאדמה). כל אלה מזמנים חקירה מגוונת, ונוצרים יחסים וקשרים בין העבודות, המרחיבים את ההתנסות״.

_
ד״ר דורון לוריא הוא אוצר, מרצה וחוקר אמנות

---

נועה שי | מעגלים בין חושך לאור
גלריה רוטשילד אמנות, משה מאור 2, תל אביב
נעילה: 18.10