התורה החדשה של אסי משולם

ענבל: הי אסי, מה שלומך?

אסי: הי ענבל יקרה. מכל מה שחשבתי שאת עלולה לשאול, זאת השאלה שהכי חששתי ממנה. אפשר להקדיש לה את כל הריאיון מבחינתי, אבל נראה לי שעדיף שנסכם ב״לא משהו״ ונמשיך הלאה (ואני מניח ששלומי עוד יתברר בהמשך)

ענבל: אין ספק שזו שאלה לא פשוטה בימים האלה בפרטי ובכללי. בוא נדבר על התערוכה שלך במשכן לאמנות עין חרוד – ״דעת נחש הקדמוני״. ספר עליה קצת, איך היא נולדה?

אסי: אבי לובין פנה אליי קצת אחרי שנכנס לתפקידו כאוצר המשכן. זה היה בסביבות אוגוסט 2023, כחודש וחצי־חודשיים לפני ה־7 באוקטובר. מהיכרותו עם פועלי, הוא חשב שיהיה מעניין להציע לי תערוכה באכסדרת העמודים במשכן, שתתייחס גם לרעיון של ״משכן״ לאמנות, מאחר ואני עוסק במרחבים טקסיים ודתיים. בזמן שהוא פנה אליי, הייתי בשלב די רדום באמצע כתיבה של ספר, ״דעת נחש הקדמוני״, וחשבתי שיהיה נחמד לחזור לזה, להמשיך עם הכתיבה, ולעשות עבודה סביב הרעיונות שמובעים בספר.

נסעתי למשכן, שהיתי קצת בחלל, התחלתי לגלגל את הרעיון, ואז הגיע ה־7 באוקטובר. במשך עשרה חודשים לא הצלחתי כמעט להיכנס לסטודיו, הייתי משותק לחלוטין. התחלתי לעבוד רק כשהזמן התחיל ללחוץ ממש, ולשמחתי התערוכה נדחתה בכמה חודשים, מה שאפשר לי להגיע לקו הסיום עם פרויקט שאני עומד מאחוריו. זאת הייתה חוויית היצירה הכי קשה שאי פעם חוויתי

ענבל: אתה מרגיש שה־7 באוקטובר השפיע על הרעיונות שמעסיקים אותך?

אסי: ה־7 באוקטובר (וכל השיט־סטורם שהגיע אחריו, עד היום) השפיע ללא ספק על התערוכה ועל העבודות שמוצגות בה. מבחינת התכנים של הספר וה״תורה״ שהוא מציע – אין לי ספק שהמאורעות החיצוניים קרסו גם לתוך הכתיבה, חלחלו לרעיונות ואולי גרמו לשינויים ולחידודים מסוימים. אבל כמו שהמציאות הזוועתית הזאת לא התחילה באוקטובר 23, כך גם העיסוק שלי בה לא התחיל לפני שנתיים. התערוכה מציגה עוד שלב בגוף של עבודה ומחשבה שאני מפתח כבר 20 שנה

ענבל: בעבר כתבת ספר אחר, ״רועכם״, שחזרתי לקרוא בו לקראת השיחה שלנו. הוא היה לי קשה להכלה בתכנים המדממים שלו, למרות שהוא מעניין לקריאה. הספר הזה הוא הבסיס של המיתולוגיה שאתה יוצר?

אסי: כן, הוא ספר קשה, ואני לא בטוח בכלל שהיום הוא היה ״עובר״ כמו שהוא עבר אז, לפני 20 שנה. הוא היה הספר הראשון, שהתחיל את כל המהלך. הוא נכתב אחרי תהליך נפשי קשה שעברתי עם עצמי, ובתקופה בארץ שנחשבה אז למאוד אלימה (יחסית להיום זאת הייתה תקופה של חדי קרן ודובדבנים).

כמו שהמציאות הזוועתית הזאת לא התחילה באוקטובר 23, כך גם העיסוק שלי בה לא התחיל לפני שנתיים. התערוכה מציגה עוד שלב בגוף של עבודה ומחשבה שאני מפתח כבר עשרים שנה

הוא כתוב בשפה תנ״כית, והוא יצא ממני בשטף אינטנסיבי של כתיבה, שהולידה את הדמות ההיברידית הזו, רועכם, שהוא חצי אני וחצי הפנטזיה על מי שרציתי להיות. רועכם הוא המיתוס המכונן של כל מה שבא אחרי. זה היה ניסיון להוליד את עצמי מחדש באמצעות המצאה של מיתוס. זה די הצליח והשפיע על חיי, רק שלעולם לא אדע אם זה עדיף על מה שהיה קורה בלעדיו.

הספר כתוב כמו עלילה מקראית, והוא מגולל את קורות חייו של רועכם, שהוא חצי אדם חצי חיה, ומתנהל על התפר שבין העיר והיער, בין התרבות והטבע. הוא מן פרסוניפיקציה של הטשטוש שבין שני הקטבים האלה. בחלק האחרון של הספר, הוא מוסר תורה חדשה לקבוצה של צעירים שהולכת אחריו, ואז הספר עובר לכתיבה בגוף שני ולפנייה אל הקורא.ת.

התורה שרועכם מציע היא טרנסגרסיבית ופרוורטית. היא מבקשת לערער את הגבולות בין הקטגוריות של העולם הישן, לבדוק מחדש את המניעים שעומדים מאחורי זה שדברים מסוימים נחשבים לרעים או לטמאים, וגם לעשות קצת ריקליימינג למושגים האלה

מדקורציה זולה לפסלי קודש

ענבל: בוא נדבר רגע על התערוכה – מה רואים בה?

אסי: התערוכה הופכת את החלל המרכזי של המשכן למקום דמוי כנסיה או מקדש, ומבקשת לאפשר למבקרות.ים מרחב לשהייה, קריאה והרהור. יש בה ספסלים שמיועדים לישיבה, מעמדים עם ספרים שהמבקר.ת יכול.ה לקחת לעיון, פסלים, ואיורים גדולי ממדים שתלויים על הקירות ומשלבים בתוכם שכבות של דימויים וטקסטים.

רובם הם מהספר הנוכחי ״דעת נחש הקדמוני״ וחלקם מ״רועכם״ ומהספרים האחרים שכתבתי בעקבותיו. יש גם ציטוטים מנביאי המקרא שמצאתי שהולמים את הזמן, לא מעט קללות ונאצות, תחינות להצלה ועוד כל מיני דברים שנוספו תוך כדי העבודה באופן ספונטני. הרישומים נוצרו בהשראת שערים פנימיים של ספרי קודש יהודיים, שמצאתי באוסף היודאיקה של המשכן, והם תופעה מרתקת בעיניי

ענבל: מה הופך אותם למרתקים עבורך?

אסי: הם מופיעים במסגרת תרבות שאנחנו רגילים לחשוב שהיא מאוד לא ויזואלית, אבל התרבות היהודית תמיד ידעה להתגבר על האיסור לייצר דימויים. הם מושפעים מהנצרות ומהרנסנס הברוקי, ולצד דמויות שונות כמו אברהם, יצחק, יעקב ומשה – הם מציגים גם כל מיני סמלים ומוטיבים, חלקם בעלי הקשר ספציפי ליהדות, וחלקם ארכיטיפיים

ענבל: מהן הדמויות שמופיעות בדימויים ובפסלים? שמתי לב שלרבות מהן יש מקור

אסי: לא מדובר בדמויות עם זהות ספציפית, אלא במוטיבים שאני יוצר בהתאמה לרוח הכללית של הדברים. כמו בעבודות קודמות, גם הפעם עבדתי על פסלי גינה קיטשיים של מלאכים ודמויות פסאודו־רנסנסיות, שהפכתי מדקורציה זולה למעין פסלי קודש, שהולמים את התכנים שאני עוסק בהם ואת רוח העבודה כולה.

המקור שאת מתייחסת אליו הוא מוטיב שהתחלתי איתו בתערוכה קודמת שהצגתי עם רקפת וינר עומר בגלריה נולובז. הוא מייצג מבחינתי כל מיני דברים: מקור של ציפור (וככזה מזכיר את הגדת ראשי הציפורים, שגם היא תופעה מעניינת ביהדות החזותית), ויש בו גם משהו חייתי וחטטני. הוא מזכיר לי את המקור של מסיכות ״רופא המגפה״ מתקופת המוות השחור בימי הביניים, וגם אף פינוקיו או קרן של קרנף, על כל מה שעשוי להשתמע מזה כיום

האנשים שפעם נהגו לחלוק איתי את עמדותיי הולכים ומתמעטים, ואני כיום מרגיש חלק מקבוצה שהולכת ונכחדת. זו תחושה קשה של בדידות, יחד עם דאגה עמוקה לעתיד של המקום הזה, ושלנו בתוכו

ענבל: באיורים על הקירות יש טקסטים, אבל לא ממש קריאים. נדמה שיש שם איזה צופן שדרכו צריך לקרוא. יש שילוב של אותיות גדולות עם אותיות קטנות שמתחברות בתוכם. מה הרעיון שהוביל אותך?

אסי: אני כותב בתוך העבודות שלי כבר 20 שנה, מאז שהתחלתי להציג ספרים כחלק מהתערוכות. להבדיל ממה שקורה בתוך הספרים, שם הטקסט הוא קריא וקוהרנטי (גם אם קשה לפעמים), הטקסטים בעבודות לא לגמרי קריאים, והם גם באופן מכוון מערימים קשיים על הקריאה.

בעבודות החזותיות אני אוהב להשתמש בשפה כחומר, ובכך לאפשר קריאה מסוג אחר של מילים. זו קריאה שבורה, לא רציפה, מבלבלת, שאת מתחילה ממקום אחד ולא יודעת בדיוק איפה תסיימי אותה. הרווח והאין שבין המילים הוא חלק מהותי מהחוויה, שהיא קצת היפראקטיבית ולא מאפשרת קשב לדבר אחד.

יש ריבוי של שכבות טקסט בתוך העבודה. יש את הטקסטים מתוך הספר, שבתוכם אני משלב את האותיות הקטנות שבדרך כלל מרכיבות משפטים שעלו לי ספונטנית תוך כדי עבודה. זה היה קצת כמו לעשות מאגיה – להשתיל משפטים שאני יודע שאף אחד לא יטרח לפענח, אבל אני תמיד אדע שהם שם

ענבל: זה מחזיר אותנו לספר ״דעת נחש הקדמוני״ שמלווה את התערוכה – שממש מציע תורת חיים. יש בו שילוב אנכרוניסטי של שפה עתיקה ומושגים חדשים, והרבה רעיונות שנראים מעניינים ומסקרנים, אבל קשים לקריאה, בגלל השפה התנ״כית שמשולבים בה ראשי תיבות סתומים

אסי: זה נכון שגם הספר לא מתמסר בקלות, אבל הוא כן קריא. הוא נכתב בשפה שמזכירה ספרי קודש ושפה קבלית, ואני אוהב את ה״היטפלות״ הזו לשפות שונות, שמהוות חלק מהמורשת שאני מתייחס אליה. זה מאפשר לי לבקר בעצמי בעולמות האלה מתוך חוויה שפתית, וגם לקחת את הקוראות.ים איתי לטיול הזה.

אני מנסה להכניס את עצמי בכוח למסורת מסוימת שממנה אני יוצא, אבל אני גם במידה רבה פועל כדי לחדש אותה ואפילו לחתור תחתיה. האמנות מאפשרת לי את זה, כי בכל הקשר אחר זה היה נראה מוזר שאני כותב ככה. ההקשר התערוכתי מאפשר לי לעטות על עצמי מסיכה, שבאמצעותה אני מבקש לגלות, ואחר כך להציג, אמיתות אחרות. זה משווה לכל הטקסט גם ממד חידתי, שאף פעם לא באמת מתפענח עד הסוף, וגם זה חלק מהעניין.

התערוכה הזאת מזמינה את הקהל לשהות בה, לעיין בספר, לחוות את החומרים, הצורות, הדימויים והמילים, ולתת לדברים לשקוע באמת, כדי לייצר אפקט כלשהו.

היה לי קשה לעבוד עליה, כי אנחנו נמצאים בהווה מתמשך שבו בכלל לא הבנתי איך ולמה אנחנו עושים אמנות ותרבות עכשיו. הרגשתי אשמה מעצם זה שזה מה שאני מתעסק בו בימים האלה. אבל מאז שהתערוכה נפתחה אני רואה את האפקט שהיא עושה ואת החוויה שהיא מייצרת אצל הבריות, ומבין שזו פחות או יותר הדרך הכי אפקטיבית שלי להשפיע על משהו בתקופה המזוויעה הזאת. גם את אלה שאני מעצבן – ואני מעצבן – היה כנראה חשוב לעצבן איכשהו

ענבל: מהכרות רופפת עם הפייסבוק שלך, נדמה לי שאתה קצת מחבב את העניין הזה של לעצבן. זו הדרך שלך לעורר שיח?

אסי: לא, אני ממש לא מחבב את זה ואני לא נהנה לריב. הפוך, זה מעורר בי חרדות ומועקות ומקשה עליי את החיים. אני לא עושה פרובוקציות במכוון, אבל כן חשוב לי להגיד ולעשות את מה שאני חושב ואת מה שאני מאמין בו. במציאות הנוכחית, מה לעשות, הדברים שאני חושב מרגיזים הרבה אנשים (חלקם קרובים אליי), ובדרך כלל זה ממש לא מייצר שיח, כי הרבה פעמים כבר אין באמת עם מי לדבר.

זה עצוב ומדכא אותי, כי האנשים שפעם נהגו לחלוק איתי את עמדותיי הולכים ומתמעטים, ואני כיום מרגיש חלק מקבוצה שהולכת ונכחדת. זו תחושה קשה של בדידות, יחד עם דאגה עמוקה לעתיד של המקום הזה, ושלנו בתוכו

ענבל: כמו שצפית, בסוף הגענו גם לתשובה לשאלה שפתחנו בה, ״מה שלומך״. לאן הפרויקט המרתק הזה הולך מכאן? יש כבר כיוונים המשך?

אסי: אין לי מושג ברור. הכול מדכא כרגע, ואני מכלכל את צעדיי להמשך. בתקווה שעוד מעט נוכל לחזור קצת לנשום, ולעכל את מה שעברנו פה, על כל המשמעויות של זה. אני כותב כל הזמן, קורא, מלמד, ומשוחח עם א.נשים על הדברים שמעניינים אותי, אבל לסטודיו עוד לא ממש חזרתי מאז שנפתחה התערוכה. גם זה בטח יקרה בקרוב, באין ברירה אחרת 🙂

ענבל: אני מקווה כמוך לזמנים טובים יותר, אם לא נקבל שלום עולמי, אז אולי רגיעה מקומית. תודה על השיחה, ואני סקרנית לראות לאן עוד יתפתח הפרויקט

אסי: תודה רבה ענבל. שמחתי מאוד על השיחה הזאת 🙏🏼

---

אסי משולם | דעת נחש הקדמוני
אוצר: אבי לובין
המשכן לאמנות עין חרוד
נעילה: 31.1.26