רקפת וינר עומר: שפע. נדיבות הבעה. נחמה, אימה. יופי. כיעור

חגית: הי רקפת, קודם כל מזל טוב ליום ההולדת! עד 120. ובדיוק באמצע הדרך (60) – אפשר לומר שנערכת עם הפקה רב מערכתית 🙂 שתי תערוכות ואלבום עבודות מרשים ועב כרס

רקפת: תודה רבה 🙂 כן עבדנו בסטודיו קשה. גם במשימות הפקה. שתי התערוכות בשני חללים שהפכו סמוכים, אחד בגלריה רו־ארט שאני עובדת איתה והשני בגלריה השיתופית נולובז שאני ממקימיה, שעברה לאותה כתובת השנה

חגית: ממש נוצר דיפטיך של תערוכות. ואיך את מרגישה היום – כמה ימים אחרי הפתיחה?

רקפת: בהחסרת המתח הציבורי בימים האלה סביב עסקת החזרת חטופים, שקשה לשאת, בהתעלם מזה – אני מרוצה

חגית: זו תקופה קשה מאוד. ואני יכולה רק לשער שההחלטה לעבוד על תערוכות ועל הספר הייתה מעין ״רזידנסי בתוך הראש של עצמך״?

רקפת: בדיוק

חגית: יש לנו דימוי של האמנית בסטודיו, שעובדת בסערה, והכל נובע מאותו מעיין מבעבע. גם הציורים שלך מאוד אקספרסיביים, וכאן נדרשת לעשות סדר וחלוקה בין חומרים לתערוכה א׳ ברו־ארט או ב׳ בנולובז – שם את מציגה תערוכה זוגית עם אסי משולם, ובמקביל לספר שהוצאת

רקפת: יש במה שאני מציגה כרגע לפחות שני כיוונים מרכזיים: הכיוון הראשון הוא תחריטים, שמוצגים בכמות קטנה בנולובז בתערוכה עד 120. אסי משולם ואני חולקים תאריך יום הולדת משותף 10.1 (בהפרש של עשור), ובתאריך זה הייתה הפתיחה, ועשינו גם עבודה אחת משותפת. את התערוכה הזוגית אצרה שלומית ברוייר, שגם ערכה את ספר האמנית שהוצאתי ״שלד״, והושק בפתיחה.

הספר מאגד תחריטים מעשור וחצי של עבודה בכמה סדנאות תחריט: ההתחלה במקום המופלא, סדנת התחריט בירושליים ב־2011 שם נחשפתי לעבודה בהדפס לראשונה ונדבקתי בחיידק. בהמשך עבדתי כמה שנים בסדנה בבית האמנים באלחריזי בתל אביב עם טלי בן בסט ועוד מספר אמניות. כשזה הפך טו מאץ׳ לשני הצדדים בניתי סדנת תחריט עצמאית וקצת מחתרתית בסטודיו. מכבש לא קטן, בריכת חומצה ובריכת מים להשרות דפים. קיבלתי עזרה נדיבה מרן סגל הדפס איתו עבדתי. הדרך בה אני ניגשת לתחריט היא נגזרת של העמדה שלי כלפי ציור. בפראות. ופואטיות.

התערוכה ״חלב עבה״ בגלריה רו־ארט, היא החלק הטרי יותר של עבודות חדשות. התערוכה היא אינסטליישן של ציור והצבת הציורים על רהיטים וכנים מוזרים, עשויי קרשים עקומי רגליים. בתערוכה הקודמת שלי ברו־ארט הצגתי ציור ענק. אחרי הפוגה בת שנה וחצי חזרתי לציור, ובכל המהלך של שתי התערוכות והספר, אני מנסה לחדד את העמדה שלי כלפי ציור עכשווי.

את התערוכה בגלריה רו־ארט אצרה הילה כהן שניידרמן והיו שותפים לבניית ה״רהיטים״ כמה אמנים צעירים נהדרים שתיכננו ובנו אותם יחד איתי בסטודיו – צוף בן דויד ויניב דראי, שרון פדידה, גיא פסטל, מאיה דונייק, ליאם אשר והדסה מרום

חגית: באמת רציתי לדבר על ה״רהיטים״ – הם לא עונים להגדרה הפשוטה של ריהוט או של כני ציור. למעשה יש בהם משהו קצת חייתי. הם מזכירים לי עבודות של ג׳ימי דורהם, שיש בעבודות שלו משהו שמאני, טוטמים של בעלי חיים שהורכבו מחפצים (גם עבודות של אסי משולם מתכתבות איתו לא פעם). מה רצית שהם יהיו?

רקפת: בדיוק מה שתיארת. רהיטים, חיות, אובייקטים מוזרים ומופרכים, גוף אנושי מעוות. פצועים. אני מודה שלא רציתי שהם יהיו כני ציור ולרוב לא הצלחנו להימלט לחלוטין מהאסוציאציה הזו. גם ״הקרשיות״ עצבנה אותי בהתחלה. הרגשתי שדלות החומר – שאני במאבק הורדות ידיים איתה – נכנסה מהדלת האחורית. לאט לאט התחלתי לקבל באהבה את הלא מודע הקולקטיבי של האמנות הישראלית שהגיע לסטודיו עם הקרשים האלה

חגית: באופן מעניין, הנוכחות של היצורים/רהיטים בחלל מוסיפה אוויר, יוצרת איזו דינמיקה בין העבודות והקהל

רקפת: וגם בין הציור שלי והרקע המקומי הקאנוני, שאליו הוא נולד. כבת חורגת וחורקת, ציור שנולד כתוצאה ממשגל בן קרשים ופחים, של אמנות ישראלית קונספטואלית עם ציור עכשווי בן לאומי

חגית: אפשר לשאול על הכותרות? ״חלב עבה״ ולעומתו כותרת הספר שהוצאת: ״שלד״

רקפת: את התערוכה ב״רו־ארט״ מניע הצבע הלבן שאני משתמשת בו. הילה כהן שניידרמן נכנסה לסטודיו, ותוך דקות ספורות זיהתה אותו כגיבור המרכזי. זה היה מדוייק. הצבע הלבן המסויים איתו אני עובדת (לבן קרמניץ׳) הוא לבן מעורב עם עופרת. הוא חמאתי במרקמו ועולה הון תועפות (גם בגלל העופרת שהפכה אסורה לשימוש ברגולציות בריאות במקומות מסוימים).

הילה תיארה את הלבן החמאתי שמופיע אצלי במקום האור, מתחפש לאור, ולמעשה הוא סוג של חמאה שחונקת את האור ולא נותנת לו להיכנס. חשבתי לקרא לתערוכה ״חמאה״, אבל חיפשנו עוד קצת והאסיסטנטית המוכשרת שלי מאיה דונייק גילתה לנו שחמאה נקראה פעם ״חלב עבה״. האסוציאציות של הביטוי חלב עבה מצאו חן בעיניי. קרום על החלב, יניקה מהשד שמטביעה את התינוקת ביותר מדי

את הכותרת ״שלד״ טבעה חברתי הציירת טליה ישראלי. היא תיארה איך התחריטים מביאים לידי ביטוי את השלד הפואטי של העבודה שלי, כשהצדדים ה״אופראים״ כמו חומר וצבע והצבה מופחתים

חגית: מעניין המתח שנוצר בין העבה והשלדי, בין השמן והרזה

רקפת: כן, למרות שהתחריט שלי יחסית לתחריט הוא לעיתים עם מופעי שפע מסוימים. עודף צבע, ריבוי טכניקות. אבל כן. המתח הזה בין הרבה, שפע, ובין ריק, כלום. הוא המהלך המרכזי בלהציג את התערוכות יחד, במקביל ליציאת הספר לאור. זה מתח שמופיע בעבודות שלי לא לראשונה

אני אגב שמה לב שאני מזכירה הרבה נפשות פועלות שהיו שותפות בעבודה על התערוכות והספר. זה מזכיר לי את התערוכה שלי ״חברים דמיוניים״ בסדנאות האמנים באליפלט ב־2009, שבה הכרנו. החברים הדמיוניים מאז, איזו קהילה מדומיינת של עולם האמנות, הפכו לשיתופי פעולה מקצועיים וחברתיים פורים. שזה משמח

חגית: נכון, גם אני זוכרת, וזה באמת מעניין. אף פעם לא לבד. אם כבר חזרנו במבט לאחור, תספרי על עצמך – איך הגעת לאמנות ואיך מגיעה עד הלום?

רקפת: הגעתי לאמנות אחרי סיבוב של תואר בפסיכולוגיה וקולנוע, לימודי טיפול באמנות והתחלת עבודה בשירות הציבורי כמטפלת, לצד בניית קליניקה פרטית. אני קוראת לזה ש״התדרדרתי לאמנות״ בגיל מבוגר יחסית. הייתי נשואה ואמא לילד קטן, עם דירה בראשון לציון, אוטו ועבודה הגיונית. הגעתי למדרשה לאמנות להשלים שעות לאיגוד המקצועי של מטפלים באמנות. אני זוכרת רגע מכונן שעדו בראל, שהיה מורה שלי, עומד בביקורות וממלמל מילים שלא הבנתי, אבל נשמעו גאוניות, והיכתה בי ההכרה שהלך עליי.

בחיים האישיים גם שיניתי מסלול ועברתי לפני הרבה שנים לחיות עם בת זוג אהובה, יש לי בן אחד, שעושה טובה שבא לפתיחות, אבל בא

חגית: מה היית רוצה שאנשים יחוו בתערוכה? איזה דיאלוג נוצר? איזה תגובות את מקבלת?

רקפת: בתערוכה ברו־ארט הייתי רוצה שאנשים יחוו שפע. נדיבות של הבעה. נחמה, אימה. יופי. כיעור. המוטו של התערוכה הוא משפט שצוטט בסרט של לוק בסון ״דוג מן״: ״כשהאדם במצוקה, אלוהים שולח כלב״. המשפט הזה היה הצלה לתחושת חוסר הנוחות שלי עם ההתנפלות שלי בסטודיו על ציור, שכללה בהתחלה הרבה מאד פורטרטים של חתלתולים וכלבלבים. ולוק בסון מיסגר לי את ההתנפלות הזו בתוך המצוקה והאימה כלגיטימית.

בתחילה ניסיתי לבדוק אם אני לא אפולוגטית. אם אני לא סתם חרא של בנאדם, שכשאמנים חברים שלי לא מסוגלים לצייר קו בגלל המועקה הקשה שאחזה בחברה הישראלית אני מציירת כלבלבים עם רקע צבעוני ועלי זהב. מה שהמשיך לציור סצנות ״לא מפה״. של מלונות, בר במלון, מסעדות

מערכות יחסים אמורות להתחיל לפעול בין אנשים, הזמן והמקום, המקום ממנו באו, המקום אליו הם רוצים לברוח. בין אנשים ורוחות הרפאים שרודפות אחריהם. בין האדם, החי והדומם. בין האדם לחתול שלו ולשולחן שלו מפרידה השפה. שהיא תמיד תמיד הגיבור הראשי בעבודות שלי

חגית: אני רואה את הפער בין ציורי החיות לבין ציורי האנשים – שהם קודרים ודאוגים, ומזכירים את אדווארד מונק. יש גם איזו דרמה שנוצרת בין הרהיט/יצור, שנראה לעתים חסר אונים, לבין הדיוקן שמעליו – אם זה כלב או חתול, שלו והרמוני, או אם אנשים, בסערת רגשותיהם

רקפת: כן תודה חגית. זה בדיוק מה שקורה בתערוכה הזו. מערכות יחסים אמורות להתחיל לפעול בה בין אנשים, הזמן והמקום, המקום ממנו באו, המקום אליו הם רוצים לברוח. בין אנשים ורוחות הרפאים שרודפות אחריהם. בין האדם, החי והדומם. ובין האדם שיושב בבר ובקפה רדוף סיוטים מעבר קמאי והיפותטי ובין החתול שלו והשולחן שלו, להבדיל.

בין האדם לחתול שלו ולשולחן שלו מפרידה השפה. שהיא תמיד תמיד הגיבור הראשי בעבודות שלי. אפילו יותר מחמאה.

בדיעבד אני חושבת שמזל גדול שיש גם ציירות כמוני. אני בזהירות אנסה לומר – החברה הישראלית עוברת שבר שלא ידעה כמוהו. לפעמים יש פערים בין האישי לציבורי. בין מה מרגישים ומה לגיטימי לומר שמרגישים. אני חושבת שהתגובות לתערוכה עד כה טובות, כי הקהל מרגיש שיש בה משהו אמיתי ולא רגשות קולקטיביים, שלעיתים יש בהם חוסר התאמה לחיים עצמם

חגית: אני מזדהה. זה מדהים ומפתיע, כמה נחמה יש בבעלי חיים. הם מפיקים מאיתנו עוצמת רגש וחום שאי אפשר לדעת שיש בכלל. מעניין שנמשכת לשם ברגעי השבר (וגם ברור לגמרי). ובתערוכה הסמוכה, בנולובז, יש משהו קצת ציני, סרקסטי: ״עד מאה ועשרים״? אני קוראת את הכותרת הזו ורואה בקבוק בירה ביד

רקפת: בדיוק. למרות שגם שם אי אפשר לומר שהתערוכה לאקונית

חגית: מה את מאחלת לעצמך עד 120?

רקפת: מאחלת לעצמי את מה שכתבתי הבוקר לרועי רוזן האהוב מאד, אחרי שקראתי את ״לוסי חולה״ שלו בנשימה עצורה. שנישאר לא מתים לעוד הרבה תערוכות וספרים

---

רקפת וינר עומר | חלב עבה
אוצרת: הילה כהן־שניידרמן
גלריה רו ארט, שביל המרץ 3 בניין 8 קומה 3, תל אביב
נעילה: 15.2

עד 120 | רקפת וינר עומר, אסי משולם
אוצרת: שלומית ברוייר
גלריה נולובז, שביל המרץ 3 בניין 8 קומה 3, תל אביב
נעילה: 15.2