התבלבלתן: על מחאת הסירים, ג׳ודי שיקגו ו״שפים״ שהפכו ל״מסעדנים״

ב־1 בדצמבר 1971 יצאו אלפי נשים בצ׳ילה לרחובות והקישו בסירי מטבח ריקים, כמחאה על מציאות יומיומית קשה שהחריפה לאחר כשנתיים של שלטון איינדה ו״האחדות העממית״. בראש המניעים למחאה עמדו המחסור במזון ובמוצרים חיוניים, יוקר המחיה והתורים האינסופיים שהפכו לשגרה מתישה ומדכאת. 

לכך נוספה תחושת חוסר ביטחון מול קבוצות חמושות, אלימות במרחב הציבורי ואי־ודאות מתמשכת לגבי העתיד. לצד אלה תיארו מקורות בני התקופה מניע נוסף – אינסטינקט אימהי ותודעת שליחות להגנת הבית, המשפחה והמולדת מפני הידרדרות לשלטון מרקסיסטי. כך הפך הסיר הריק לסמל כפול: מצד אחד עדות מוחשית למחסור, ומנגד כלי מחאה לוחמני כנגד המדיניות הכלכלית של הממשלה.

בניסיון לגמד את המחאה, כונו אותן נשים ״זקנות סקלרוטיות״ ו״נשים בטלות״, ותוארו כ״הזקנות של הבאריו אלטו״ (viejas del Barrio Alto) – כינוי לנשים אליטיסטיות מהשכונה העשירה. זאת, על־אף שאלפי המפגינות כללו קבוצות רבות משכבות סוציו־אקונומיות מגוונות, ובמקביל להכחשת הרעב בצ׳ילה על־ידי הממשלה ותומכיה, כי ״אין סירים ריקים בצ׳ילה״, ושמאחורי המחאות, לטענת הקומוניסטים, עמדו ״ידיים זרות״.

מאז פרסום קמפיין מחאת הסירים הריקים המקומי בחודש ספטמבר, בהשתתפות כעשר דמויות מעולם האוכל בישראל ובהובלת חברת אופנה ותיקה המזוהה עם אמירות פוליטיות וקידום זכויות נשים, שמטרתו המוצהרת הייתה להביע התנגדות להרעבה בעזה, אני מהרהרת בנוכחות הנשית שבו ובתגובות שעורר. שבע נשים וגבר אחד מתחום הקולינריה אישרו את פרסום התמונות.

הייתה לי הזכות לקחת חלק במהלך הזה – פשוט, ברור ונוקב – שבחר להימנע מריבוי מסרים ודיסקליימרים והעמיד במרכזו זרקור יחיד, ישיר ובלתי מתפשר, על מסר שאמור להיות מובן מאליו לכל, ובייחוד למי שעוסקים באוכל למחייתם: די להרעבה.

משתתפות היוזמה הואשמו שהן ״קומץ שהתבלבל״ ושהן שכחו מה קרה כאן, ואף כונו ״סמרטוטי רצפה״ ו״אפסים מאופסים״ על־ידי קולגות זועמים. אמנם בתקשורת ייחסו באופן גרוטסקי את המחאה, שהייתה כמעט כולה נשית, ל״שפים״ או ״מסעדנים״ – אבל קשה שלא לתהות אם הטון היה חריף באותה מידה לו מחאה זו הייתה מובלת בפועל על־ידי שפים ומסעדנים גברים.

״בואו לבשל כמו שף במסעדה״

בחודש שעבר נפתחה במוזיאון תל אביב ובקרן נסימה לנדאו תערוכה חדשה לג׳ודי שיקגו, ״לו נשים היו שולטות בעולם?״ (אצרו: שחר מולכו / סטיב נסימה, דריה אלופי ולוי פרומבאום). שיקגו, מהאמניות הפמיניסטיות החשובות והחלוצות בעולם, ידועה במיוחד ביצירה ״מסיבת ארוחת ערב״ משנות ה־70 של המאה הקודמת, שבה ביקשה להעניק לנשים מקום בדפי ההיסטוריה דרך הפיכת התפקידים הביתיים והמסורתיים למוקד כוח. 

מבלי להתעכב יותר מדי על מכתב האמנים.ות הישראלים.ות שקרא לאמניות להימנע מהצגת עבודתן במוזיאון בישראל, ראוי לציין כי נדמה שהוא עצמו מניח שהאמניות ״התבלבלו״ – כאילו עצם ההחלטה להציג במוזיאון תל אביב מעידה על חוסר מודעות פוליטית. ואולי אפשר לחשוב מחדש על התפקיד של העבודה במרחב, ועל כך שדווקא נוכחותה של עבודה שכזו, במקום הזה ובתקופה הזו, מאפשרת לקהל המקומי להתעכב על האפשרות לדמיין סדר עולמי אחר – אל מול מציאות של הרס, חורבן ואובדן ערכים שמדינת ישראל אחראית להם.

בערב פתיחת התערוכה ציינה מירה לפידות, האוצרת הראשית של המוזיאון, כי מצבנו כנשים כיום מתאפיין בתחושת שבר: ההבטחה לקדמה ולשוויון שנראתה ממשית בעבר הלא רחוק נשחקה בשנים האחרונות, ותחושת נסיגה תפסה את מקומה.

בין מילותיה הרגשתי עטופה במהות שקריטי לחשוב עליה בהקשר למצבנו כנשים בעולם היום. לפידות שאלה: אם צוות המוזיאון מורכב ברובו מנשים – האם זה סימן לכך שנשים הצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהגיע לעמדות מפתח בשדה האמנות בישראל? או שמא זו דווקא הוכחה לכך שמקצוע ניהול המוסדות האמנותיים איבד מיוקרתו, וכפועל יוצא גם מהשכר שלו, בדומה למה שקרה בתחומים אחרים כמו בהוראה?

העולם המקצועי של אוכל ומשקאות בישראל מעולם לא היה קרוב להישלט על־ידי נשים, אף כי כמה מהדמויות המצליחות והמשפיעות ביותר בו – מסעדניות, ונשים בתחום היין והאלכוהול – הן דווקא נשים. ובכל זאת, גם בזירה הקולינרית היה רגע – לפני כמה שנים – שבו עלתה תחושה של הבטחה לקדמה. אלא שההבטחה הזו, כמו בשדות אחרים, התחלפה בנסיגה.

העולם המקצועי של אוכל ומשקאות בישראל מעולם לא היה קרוב להישלט על־ידי נשים. ובכל זאת, גם בזירה הקולינרית היה רגע – לפני כמה שנים – שבו עלתה תחושה של הבטחה לקדמה. אלא שההבטחה הזו, כמו בשדות אחרים, התחלפה בנסיגה

בתקופה האחרונה ניכרת נוכחות הולכת וגוברת של נשים במטבחי מסעדות, ואולי אף יותר מכך – בקרב יצרניות עצמאיות של מוצרי איכות בתחומי האוכל והמשקאות. רבות מהן פועלות מחוץ למסגרות הרשמיות, מייצרות ומשווקות ללא רישיון: לקטיות, מצנצנות, מיני ״מכשפות״ שמציעות חיבור אינטואיטיבי ואינטימי אל חומרי הגלם ואל קהל הצרכנים.

מנגד, במוקדי הכוח הגלויים – ״שפים״ שהפכו בשנים האחרונות ל״מסעדנים״ שהפכו ל״קבוצות״ ש״פותחות״ עוד ״מקום״, ש״מגייסות״ עוד ״טבחים״ ש״מתעסקים״ עם עוד ״גלם״, ו״שפים״ ״מקימים״ בתי־ספר ל״בישול־מקצועי״ ו״בואו לבשל כמו שף במסעדה״, בעוד הנשים לרוב גם משם מודרות, ומעבירות סדנאות ל״בישול־ביתי״, רקיחה ושימור משקאות ומאכלים. 

כך גם בעיתונות האוכל: נדמה שלצד צמיחה ב״מתכונאיות״, ״כותבות״ ו״אוצרות קולינריות״ של ירידי אוכל, מוקדי הכוח של הכתיבה והדיווח בשדה הקולינריה עדיין נשלטים – ואף הולכים ונשלטים יותר – בידי רוב גברי. לו רק היה גוף שמעוניין לתקצב בדיקת נתונים חשובה שכזו, הייתי שמחה לספור, לנתח ולדווח יותר במדויק.

ה״קונצרט״ הושלם

ואולם, בקמפיין הסירים הריקים נגד ההרעבה בעזה, לא עמדו עקרות בית אנונימיות, אלא שפיות מקצועיות בעלות שם וניסיון. עצם הופעתן בזירה הציבורית לא כמבשלות מאחורי הקלעים אלא כמובילות מחאה פוליטית סימבולית – החזקה בסירים ריקים – שברה את ההיגיון המגדרי המוכר של עולם הקולינריה. בשדה שבו גברים מזוהים עם עמדות ההובלה והיוקרה – ״שפים־כוכבים״, בעלי מסעדות ומנהיגים מוסדיים – ואילו נשים נדחקות אל השוליים הביתיים או אל ייצור ״בוטיקי״, ההתייצבות של שפיות מקצועיות במרכז הבמה הייתה פעולה חתרנית ומערערת.

במילים אחרות, לא התוכן בלבד עמד למבחן, אלא העובדה ששפיות מקצועיות העזו לתבוע לעצמן קול מוסרי ופוליטי. כפי שניסחה זאת ההיסטוריונית מרי בירד לפני עשור (בתרגום חופשי): ״לא התוכן של מה שאת אומרת הוא שמעורר את ההתנגדות, אלא עצם העובדה שאת אומרת את זה״.

המילים של מירה לפידות במוזיאון תל אביב הזכירו לי שאני לא היחידה שמרגישה שהקרקע הבטוחה שחשבנו שטיפחנו במאבק לשוויון לנשים נשמטה לנו מתחת לרגליים. המחשבה הזו החזירה אותי למחזה ״זוטות״ של סוזן גלאספל, שבו נשים מצליחות לחשוף אמת חבויה דווקא משום שהן שמות לב לפרטים הקטנים, למה שנמצא ממש מתחת לרגליים – הזניח, השולי, הנשכח – ושם מתגלה כל מה שאנשי המקצוע לא ראו.

מחאת סירי המטבח הריקים בצ׳ילה הייתה נקודת מפנה בהתנגדות האזרחית במדינה, והובילה להפלת שלטון סלבדור איינדה. הצעדה הראשונה ב־1 בדצמבר 1971 סימנה את תחילת סופו של המשטר והולידה את תנועת ״הכוח הנשי״, שאיחדה נשים ממעמדות וזרמים פוליטיים שונים והציבה אותן בחוד החנית של המאבק. 

המחאה זכתה להכרה מצד הדרג הצבאי והפוליטי – פינושה עצמו ציין שהנשים היו הראשונות להשמיע את קריאת האזעקה – והפכה לסמל מוסרי ופוליטי שהאיץ את אחדות האופוזיציה. ביום נפילת המשטר, ב־11 בספטמבר 1973, הושלם ה״קונצרט״, לדבריהן, כשהנשים ריסקו את סיריהן האחרונים, והמחאה נחרתה כסמל לניצחון, לשחרור ולאחדות לאומית.

אנחנו רחוקות שנות אור מעולם שבו מתקיים שוויון לנשים, וכל עוד נשתוק מול המלחמות, הרעב, הזוועות, השכול והמוות – כך נתרחק עוד יותר מהחזון של עולם נשי שג׳ודי שיקגו מבקשת לעזור לנו לדמיין. כך או כך – כמה מעורר השראה ומסעיר לדמיין את הרגע שבו זה אשכרה יקרה.