שפה שלישית: טובה פסח במקום לאמנות

מזה שנים שטובה פסח עוסקת ביחסים בין בני האדם ובעלי החיים. בסדרות ובתערוכות קודמות שלה הופיעו במרכז דימויים של זאבים, ארנבים וחיות נוספות. ב״ליפיטור״, שמוצגת בימים אלה במקום לאמנות בתל אביב (אוצרת: דניאל צדקה־כהן) היא עוסקת בהרחבה, לראשונה, בבעל החיים שאליו היא מרגישה הכי קרובה – החתול.

הטריגר לתערוכה היה סרטון שצילמה בטלפון האישי שלה, באחד הימים לפנות בוקר כשיצאה כמו מדי יום להאכיל חתולים בפארק הסמוך לביתה בחולון. ״צפיתי בסרט, ראיתי שהעיניים של כל החתולים רפלקטיביות, מחזירות אור. זה היה המניע לייצר מדיום שיהיו בו כלל התרחישים, הצורות, הרעשים והצבעים שקיימים בפארק הזה. לא רק החתולים – גם כל מה שמסביב״.

״התערוכה מציעה קריאה חתרנית במושגים של טבע, תרבות, נשיות וחמלה״, כותבת צדקה־כהן בטקסט התערוכה. ״תהליך שבו האמנית עצמה נטמעת בתוך הקשר החייתי, עד שנעשית למעין ׳ראש להקה׳ בהיררכיה חדשה של קרבה״.

החיבור שלה לחתולים התחיל, היא מספרת, כבר בגיל חמש. ״הייתי שומעת גורים של חתולים מייללים והולכת להאכיל אותם. מבחינתי אני מנהלת איתם דיאלוג בשפה שלישית. אני יכולה לדבר איתם בשפה שהם מבינים, לנהל איתם שיח של תחושות על פי אינטואיציה. החתול הוא נסתר, הוא עצמאי ודעתן, מה שמעיד על חופש ועצמאות – תכונות שאני מיישמת בחיי וזקוקה להם במרחב האישי שלי״.

בהתחלה ציירתי רק חתולים פעורי פה – מייללים, צועקים, בוכים, טורפים. זה היה תהליך סיזיפי. לאט לאט התחלתי להכניס את האלמנטים הנוספים שיש בפארק ואת הנראות שלו, בין השאר את העורבים שמעדכנים את החתולים שאני מגיעה

בפארק שבו צילמה את הסרטון היא מאכילה מדי יום, בחמש לפנות בוקר, למעלה משלושים חתולים. בעבודת הווידיאו הגדולה שמוקרנת על הקיר המרכזי של הגלריה הם נגלים מתוך החשיכה של הבוקר, לפני הזריחה, כשרק העיניים שלהם מאירות, כמו פנסים או גחליליות.

הווידיאו מתבסס על אותו סרטון ראשון שצילמה, וצולם בעקבותיו על ידי צלם מקצועי. הסאונד של העבודה הוא סאונד שלקוח מהסרטון הראשון – יללות חתולים וקריאות העורבים שבפארק, שלהם הוסיפה קול של פעימות לב.

פעימות הלב מתחברות גם לשם התערוכה – ״ליפיטור״ – על שם תרופה המשמשת להפחתת רמות גבוהות של כולסטרול בדם. ״זו תרופה שמונעת התקף לב. האכלת החתולים מרגיעה אותי. יש מחקרים שמראים שאנשים שחיים לצד חתולים הם רגועים יותר. יש בחתול משהו שמטפל ומרפא״.

קצב הפעימות מתחבר גם לעבודת וידיאו נוספת, ״מדנס״, שמוצגת על הרצפה במרכז החלל, כשמסביבה מיצב מלבני שעליו מוצגות עבודות רישום על פרספקס. העבודה היא צילום אקסטרים קלוז־אפ של נשימותיו של מדנס, אחד החתולים שגידלה פסח בביתה, ברגעים שלפני מותו. ״צפיתי בנשימותיו הכבדות, ערכתי פריים מלבני כדי שלא יבחינו בגופו של החתול והוא מוצג בתערוכה כשטיח נושם״.

דימוי חדש ותלת ממדיות

גוף העבודות המרכזי בתערוכה הוא זה שמקיף את עבודת הווידיאו – למעלה מ־20 משטחי פרספקס שקופים שעליהם רשמה פסח בעט ג׳ל כדורי שחור דימויים של חתולים, עורבים וצמחיה. העבודה על פרספקס, בניגוד לעבודות הרבות על בד ועץ שיצרה במהלך השנים, התחילה במקרה. ״קבלתי ממשרד פרסום עשרות יחידות פרספקס. הרישום התחיל בתור משחק. נתפסתי דווקא לחומר הזה כשגיליתי שאני יכולה לעבוד בו בשכבות – לצייר על משטחים נפרדים ואז להניח אותם אחד על השני – מה שיוצר, הודות לשקיפות של המצע – דימוי חדש ותלת ממדיות.

״בהתחלה ציירתי רק חתולים פעורי פה – מייללים, צועקים, בוכים, טורפים. זה היה תהליך סיזיפי. לאט לאט התחלתי להכניס את האלמנטים הנוספים שיש בפארק ואת הנראות שלו, בין השאר את העורבים שמעדכנים את החתולים שאני מגיעה. יש ביניהם איזו ערבות הדדית. כשהחתולים מסיימים לאכול – הם אוכלים מהשאריות של האוכל שלהם״.

אל חלק מרישומי הפרספקס השחורים נכנסו בשלב מסוים כתמי צבע אדומים – כאלה שהתחילו ככדורי צמר עגולים ועם הזמן התפתחו לדימויים מופשטים יותר, שאפשר לפרש אותם גם כדם או כקול הצעקה שמשמיעים החתולים; אבל דווקא המוות אינו נוכח באופן מתכוון בתערוכה: ״מכל מה שיצרתי מאז ומעולם – ברישומים האלה חשתי את היצריות ואת תשוקת החיים״.

ההצבה של המשטחים, בצורת מלבן שמוגבה מהרצפה ומגדר בתוכו את עבודת הווידיאו, היתה החלטה שהתקבלה תוך דיאלוג בין פסח והאוצרת דניאל צדקה־כהן. ״בפארק יש מגרש משחקים מפלסטיק מלבני, כדי שהילדים שמשחקים בו לא יחליקו. זה המקום שבו אני מאכילה את החתולים. לכל חתול יש את השם שלו ואת המקום שלו. הצורה המלבנית תורגמה למיצב בצורת בריכה. הצבת התערוכה היא מבחינתי הרישום האחרון, החותמת שלי״.

מה יש לך להגיד כלפי כל הביקורת שמופנית למאכילי חתולים?

״אני יודעת שמשרד הבריאות נמצא בהליך לטובת מדיניות סדורה של האכלת חתולים במרחב הציבורי, כדי להביא לשיפור רווחת החתולים ובמקביל לצמצם את הפגיעה אקולוגית־סביבתית. זה כולל עיקור וסירוס, טיפולים רפואיים והסדרה של האכלה במקומות מוגדרים. אני ומאכילי חתולים נוספים שאני מכירה עושים את זה בצורה מבוקרת, מדווחים על חתולים לא מעוקרים או מסורסים ועל חתולים שזקוקים לטיפול רפואי, וכך גם מסייעים לרשויות לקדם מדיניות סדורה״. 

במהלך העבודה על התערוכה גילתה פסח גם עובדות חדשות על חתולים, כמו לדוגמה זה שבתרבות היפנית החתול הוא סמל למזל טוב, אבל גם מסוגל להחליף צורה. ״אנחנו כולנו מכירים את האמונה שחתול שחור מביא מזל רע, אבל גיליתי שבהרבה תרבויות הוא גם נחשב לחיה שמביאה מזל טוב. כשצילמתי את הסרטון הראשון, בחושך, בפארק – העיניים הבורקות של החתולים נראו ברגע הראשון כמו שטנים. אבל אז הן הפכו גם לגחליליות והתחברו עם אורות הפארק ואורות של אוטובוסים שחולפים מאחור״.

אחד הדברים שמפריעים לה במהלך השנים הוא המיתוג כ״קאט ליידי״. ״זה כינוי שקשה לי איתו. שנים לא הלכתי עם עגלה רק כדי שלא יגידו את זה עליי״. בדבריה של צדקה כהן בטקסט התערוכה נכתב ש״התערוכה שוזרת בין שיח פמיניסטי ביקורתי לבין סוגיות של גילנות ונשיות בגיל מבוגר. פסח מפנה מבט אל הדימוי הסטריאוטיפי של ׳גברת החתולים המטורפת׳ ומנכסת אותו כצורה של שחרור. היא מציעה מודל נשי הפועל מתוך קצב פנימי והזדהות בין־מינית, מבט מלא חמלה ואמפתיה כלפי החיה ודרכה גם כלפי עצמה״.

יותר מכל, מסבירה פסח, התערוכה משקפת את ההזדהות האישית שיש לה עם בעל החיים הזה. ״אחרי שעברנו את הקורונה, את המלחמה ואת כל מה שהיא הביאה איתה – אני חושבת שהחתול מייצג אותי בצורה הכי מדויקת עם כל מה שיש בו. אולי קצת ניצלתי אותו אפילו. החתול הוא חיה אינטרסנטית באופן חיובי, וזה המבט החיובי שאני שואפת לייצר – עבור החתול ועבורי״.  

---

טובה פסח | ליפיטור
אוצרת: דניאל צדקה־כהן
מקום לאמנות, שביל המרץ 6, תל אביב
נעילה: 1.11