כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

טובה פסח. מתוך התערוכה ״חיה״. צילומים: סיגל קולטון

שעת הזאבים: טובה פסח משחררת את החיה

פורטפוליו Promotion: בתערוכה ״חיה״, שאצרה נורית טל־טנא ושתיפתח בבית האמנים בראשל״צ ב־3.3, טובה פסח מקימה לחיים מיתוסים ומנתצת מוסכמות וכבלים חברתיים. לקראת יום האישה הבינלאומי, היא מדברת על הכוח המשחרר של ההקשבה לעצמך, על החיים ועל המוות

״כמה כוח צריך להיות לאדם כדי לעשות את מה שהוא רוצה באמת, את מה שהוא מאמין בו?״ שואלת טובה פסח, והיא עונה: ״בשנים האחרונות הפסקתי לעשות דברים שבעבר הרגשתי חובה. הפסקתי לענות לדרישות חברתיות כמו לנקות ולבשל כי צריך. היום אני יכולה להרשות לעצמי. את הסלון הפכתי לסטודיו, הוצאתי ממנו את הטלוויזיה, כי כמה אפשר לצפות במה שאחרים עושים? אני עסוקה בלעשות את שלי. זה משהו שלא יכולתי לומר כשהייתי ילדה וגם לא בגיל 30. היום אני מרגישה שאני מאוד מדוייקת  ולא עושה לעצמי פשרות״.

התערוכה ״חיה״ (במלרע) שתיפתח בסוף השבוע בבית האמנים בראשל״צ היא תוצאה של תהליך ההתמקדות וחוסר הפשרות שהיא מתארת. פסח, שזכתה בפרס אמן מצטיין מטעם עיריית ראשל״צ, בחרה במכוון להצמיד את פתיחת התערוכה ליום האישה הבינלאומי, והיא רואה קשר מהותי בין עבודותיה לבין מצבן של נשים בחברה. העבודות בתערוכה שאצרה נורית טל־טנא שואבות את השראתן מהספר ״רצות עם זאבים״ של קלאריסה פינקולה אסטס. אצל פסח המיתוסים העתיקים, החרדות והארכיטיפים המקושרים לאדם־זאב, קמים לתחיה ולובשים פנים מרתקות. בפתיחת התערוכה יתקיים פרפורמנס מלווה ב״שיר הזאבים״ של המוזיקאי טל בילו.

טובה פסח

במקום אחד הזאב נראה כבעל חיים אדיר ורב כוח, ובאחר הוא נראה כנוע ושקט כגור רך ונעים. פעם הוא דמות אדם זקוף קומה, בציור גדול ממדים, שנראה כמי שהפרווה שלגופו היא שלל ציד גנדרני; ובמקום אחר זוהי דמות נערה בלבוש גותי־ויקטוריאני, שכמו נמצאת בעיצומו של תהליך ״הזדאבות״, ובשולי הציור מופיעות המילים I will be a good girl״״. פסח מאלצת את המתבונן לחשוב על מושגי טוב ורע, על פראיות וביות.

אסטס, פסיכואנלטיקאית יונגיאנית, מחיה בספרה הידוע את ארכיטיפ האישה הפראית, המתחברת לטבע ויודעת להאזין לו, ומתמלאת כוחות ויכולות של בריאה – שיש הרואים בהם גם כוחות כישוף אפלים.  פסח לוקחת לעצמה חירויות המתקשרות לאותה נשיות ראשונית ופראית: ״הנושא של שליטה ואובדן שליטה מעסיק אותי מאוד. ביכולת לאבד שליטה יש כוח. כשאומרים על מישהי שלא שולטת בעצמה פעמים רבות הכוונה היא שהיא מרשה לעצמה״, היא אומרת.

טל־טנא, במאמר לתערוכה, מצטטת מספרה של אסטס ומתייחסת למערכת של איסורים ודיכוי, כחלק מעולמן של נשים, שמשפיע גם על התפיסה שלהן את עצמן ואת מקומן בחברה: ״בכולנו מפעמת הערגה אל הפראי, אך מלמדים אותנו להתבייש בתשוקה זו. האיסורים והמעצורים של התרבות המערבית, בשליטת עולם פטריארכלי־גברי, המדכא, מרחיק ומשפיל את היצרי־הגופני־התחושתי־האינטואיטיבי־הרגשי, המאפיינים את העולם המטריארכלי־הנשי. מערכת ההדחקות שניתקה את האדם מפנימיותו האמיתית״.

אצל פסח בולט במיוחד המעבר מתודעה הישרדותית, שגם עליה מדברת אסטס, לתחושת יכולת ולאמונה בכוח ליצור חיים ולהפיח רוח חיים במה שנראה כדומם. ״באחד הקטעים בספר, שנגע ללבי במיוחד, יש דמות אישה שמוצאת עצמות זאב. היא מתחילה לשיר לו והגוף מתחיל להעלות בשר, מצמיח שיער, למעשה היא מקימה אותו לתחייה״. מהתיאור הזה נבט הציור הראשון בתערוכה, בו נראה גבר בגבו, מתרחק.

״מה זה להחיות? אני מאמינה שבסופו של דבר זה להחיות אותי – להישאר בחיים, לחזור לחיים אחרי הטראומה שעברתי״, היא אומרת. היא מספרת על האובדן והזעזוע שפקדו אותה עם מותו הפתאומי של בעלה, אורי, לפני שלוש שנים. ״המודעות לכך שהמוות יכול להפסיק הכול ברגע אחד היא מצמיתה ומצד שני גם ממלאה בדחף. הדברים אולי התחילו מזה, אבל עם כל יום שעובר אני מרגישה שאני כבר מונעת מטעמים אחרים. די, הייתי שם״. עם זאת, נושא האובדן יעלה בוודאי בשיח גלריה שיתקיים בתערוכה ב־17 במרץ בו תתארח ד"ר רות מלקניסון מהמרכז הבין-לאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת  חיפה.

מתי התחלת לצייר?

״אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי עם אחותי ועם אבא בחיפה. אמא נפטרה כשהייתי בת שנתיים. כילדה קטנה אני זוכרת שאבא אסר עליי לצייר ולכן בשעות העבודה שלו התגנבתי למרפסת וציירתי על ארון עץ, עם מברשת טבולה במים. הרישום נעלם כי מים  מתייבשים על עץ ולא מותירים עקבות. כך פתחתי את מיומנות הרישום שלי, בסוד. היום אני יכולה להבין אותו. הוא היה אלמן צעיר עם שתי ילדות והוא לא ידע יותר טוב״, היא אומרת בסלחנות.

כשבגרה התכוונה ללמוד בבצלאל ושוב היה זה אביה שכיוון אותה דווקא למכללת אורנים (״לא יודעת איך נתתי לו״) מתוך חשיבה פרקטית על תעודת הוראה באמנות. ״אורנים היה בית ספר טוב, עם מורים ידועי שם, אבל לא רציתי להיות מורה״, היא מספרת. למרות זאת, 35 שנים עסקה בהוראה (ובדיעבד, היא אומרת, ״אהבתי את זה מאוד״). היא השלימה את לימודיה במדרשה לאמנות ולאורך השנים הציגה לא מעט תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות.

היא לא מגבילה את עצמה למדיום יחיד, ויש בין עבודותיה ציור וקולאז׳, פיסול ברדי מייד ושימוש בחומרים לא שגרתיים. יפות במיוחד העבודות בהן מופיע ראש הזאב על גבי לוחות שחמט ושש בש. באופן בו היא משלבת את פיה הפעור של חיית הטרף בעיטורי העץ של הקופסה, היא מרמזת על הפוטנציאל הרצחני אך גם על החמלה שבטבע. סדרת ציורים מוטבעת על גבי עטיפות דיסקים שאספה ממשרד המהנדסים של בעלה לאחר מותו. חלוניות הדיסקים העגולות הפכו למסגרת לדיוקנאות פופ ארט קטנים.

גם הנושאים של עבודותיה משתנים תדיר. הזאבים נכנסו לעולמה בעקבות האבל והמפגש עם ספרה של אסטס, אך מעבר לדמויותיהם, שמופיעות בווריאציות רבות, היא מוצאת כוח סימבולי אפילו ברובד המילולי. במהלך העבודה על סדרת העבודות החדשות, פיתחה שפה שלמה של עיסוק בהזאבה (על משקל האנשה) וגם הזהבה (האדרה, קישוט והפיכת הדמויות למלכותיות ונשגבות).

לזאבים יש קונוטציה מפחידה ואצלך הם מקבלים משמעות חיובית כל כך.

״יש גם לא מעט מיתוסים שבהם זאבים הצילו בני אדם. בטבע, בלהקת זאבים החזקים הולכים תמיד מאחור – להשגיח על הנזקקים יותר״, היא מתארת. ״אני מאוד סומכת על בעלי חיים. לפעמים יותר מאשר על בני אדם״, היא מחייכת. ״יש בהם פראות וטוטאליות אבל גם נאמנות לעצמם, לטבע שלהם״. בעבודת וידאו היא מציגה דיוקן עצמי בתהליך של הזדאבות, שמטרתה להתקבל ללהקה או אולי לחזור לעצמה – להיות נאמנה לטבעה.

בחלק מהעבודות מופיעים בני משפחתה בדמות זאבי־אדם, בחלק אחר הם דמויות מהתרבות הפופולארית ובאחרים הם אנונימיים. היא מציבה את הזאבים על פני מפת העולם ויוצרת תחושת מרחבים ונדודים; היא מוסיפה לדמויות אנשי הזאב שלה פיגמנט זהב, גווני אדום עוצמתיים, מבט עיניים כחול עמוק. ״הרבה מזה קרה מבלי שהייתי מודעת לכך. הייתי בתוך התהליך, התעמקתי בעבודה, ורק בדיעבד ראיתי את המשמעויות שעולות מכל דבר ודבר״.

״אגלה לך סוד: אני בנאדם מאוד שמח. גם ברגעים הכי קשים שלי בחיים, כבר כילדה לימדתי את עצמי איך לטפס דרך הקושי ואיך למצוא את מה שטוב לעצמי. להיות מסופקת גם מנטלית וגם רגשית ופיזית. ההתמסרות לאמנות גם מרגיעה את הכאב, אבל אני לא רוצה רק את היצירה מתוך כאב. הייתי בתוך האבל ועברתי בלב שלם לדברים אחרים״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden