״אולי זה אפילו באמת״: השעיית הספק לטובת התקווה

יונתן: הי יעל, ברכות על הזכייה בפסטיבל חיפה בפרס סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר

יעל: תודה רבה 🙂

יונתן: הסרט שלך אולי זה אפילו באמת יצא לדרך כפרויקט גמר במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, שם סיימת את לימודי התואר הראשון השנה. בסרט את עוסקת בניסיון לחוות אשליות ויזואליות שיחפו על המציאות הקשה.

איך את עוברת את התקופה הזו – כיוצרת שמדברת על המלחמה? הרי החיים הללו בדיוק, ההתמודדות והעשייה והאמנות, מתגבשים יחד ומעסיקים את היצירה שלך

יעל: זו שאלה טובה. אני חושבת שבאיזשהו מקום הייתה לי נפילת מתח מאוד גדולה כשסיימתי לעבוד על הסרט. הוא מאוד אישי ואקטואלי, ובתת מודע אולי קיוויתי שכמו שהדמות בתוכו עוברת איזשהו תהליך, גם אני אמצא את עצמי בסופו בעמדה קצת יותר אופטימית ביחס למציאות.

אבל בפועל אני עדיין חווה הרבה ייאוש ותסכול ביחס למצב כאן, וגם אם העבודה על הסרט כן סיפקה כל מני תובנות או סתם הסחת דעת, אני עדיין נאבקת באותם הדברים. קשה להאמין בתקווה

יונתן: אני יכול להזדהות עם זה ): כתבת על תהליך היצירה: ״בחיפוש אחר משמעות מחודשת לאמנות וליצירה במציאות הנוכחית… קיוויתי שאוכל להעתיק את אותם המנגנונים משדה האמנות אל המציאות ולגרום לעצמי להאמין גם באשליה של תקווה״.

הבחירה שלך להשתמש באשליות חזותיות כדי לדבר על מציאות מתפרקת זה כמעט פרדוקס. האם האשליה עבורך היא דרך לברוח מהכאב, מהייאוש, הסחת דעת כמו שאמרת, או דווקא דרך להיכנס אליו ולהבין אותו?

יעל: יש כנראה כול מיני סיבות שבגללן המוח שלנו מצליח להאמין לדברים, גם אם אנחנו יודעים שהם לא המציאות – לברוח מכאב היא בעיניי אחת הסיבות. אמונה היא לא דבר שאני מקשרת להבנה. הניסיון להבין את המציאות היה יותר נוכח דווקא בפירוק המנגנון הזה של האשליה – מה גורם לי להאמין? למה? במה זה תלוי? האנלוגיות האלה בין עולם הקולנוע והאופטיקה למציאות המדינית האירו באור חדש כל מיני שאלות שמעסיקות אותי הרבה זמן. זה גרם לי להסתכל על השאלות בכלים אחרים

יונתן: תוכלי לתת דוגמאות?

יעל: לדוגמה, המושג ״השעיית הספק״ שמוזכר בתחילת הסרט. בקולנוע, הוא מתאר איזו חוויה אימרסיבית, שבה אני שוכחת שאני צופה בסרט ומתמסרת לחלוטין לסיפור. פתאום ניסיתי לשאול את עצמי למה אני לא מצליחה ״להשעות את הספק״ שלי – להאמין בכוחן של הפגנות, במילים של פוליטיקאים, במטרות צבאיות, במה שזה לא יהיה – במונחים קולנועיים. וזה גרם לי להבין שאני לא באמת מצליחה להתמסר לשום סיפור במציאות הזו. וזה מעניין, איך לפעמים קל יותר להתמסר בלב שלם לסיפור שהוא בדיה מאשר לאחד שמעוגן במציאות.

כל הרגשות האלה מתקיימים ביחד במקביל: ייאוש, תקווה, אמונה, אפתיות – פשוט במינונים משתנים. הדבר העיקרי שהצלחתי לגרום לעצמי להאמין בו זה התקווה שנוצרת מהתנועה עצמה, מהאקטיביות, מיצירה

למשל, איך אפשר להרגיש הרבה יותר אמפתיה כלפי דמות פיקטיבית (אפילו מאונמצת) מאשר לאדם אמיתי, כתלות בכמה אנחנו מוכנים להתמסר לסיפור שלו. יש כמובן עוד הרבה גורמים שמשפיעים על זה, אבל זה מעניין לבחון את הדברים אחד מול השני – למה לזה אני מצליחה להתמסר ולזה לא? האם אני יכולה לשנות את זה?

יונתן: אז לא היה רגע שהאשליה באמת עבדה – שהצלחת לגרום לעצמך להאמין?

יעל: היה רגע כזה, ויש עדיין – כל הרגשות האלה מתקיימים ביחד במקביל: ייאוש, תקווה, אמונה, אפתיות – פשוט במינונים משתנים. הדבר העיקרי שהצלחתי לגרום לעצמי להאמין בו זה התקווה שנוצרת מהתנועה עצמה, מהאקטיביות, מיצירה.

העבודה על הסרט סיפקה לי הרבה משמעות בימים האלה, שלפני כן העברתי רבים מהם בבהייה בחלל. האמונה בעתיד המדיני נותרה די דומה, אבל אני יותר מאמינה ביכולת שלי להשפיע על איך שאני תופסת את המציאות

יונתן: מעניין. אני רוצה לשאול אותך משהו כללי לגבי תפיסת המציאות. הזדמן לי לראות כמה מהעבודות שלך, והיה דבר אחד שדיבר אלי במיוחד: הצורך להמשיג, בין אם זה בשפה מדוברת או בשימוש באנימציה, בצילום, במכניקה, במושגים טכניים, כדי להבין ולתווך את העולם שאנחנו חיים בו

יעל: אני חושבת שתמיד מאוד התעניינתי באופן שבו אנשים שונים יכולים לחוות את אותם הדברים באופן כל כך שונה. בלימודים קיבלתי באופן לא מכוון את סט הכלים המושלם כדי להביע רעיונות מהסוג הזה. הרי, קולנוע מבוסס על יצירת מציאות, סיפור סיפורים, ותמיד מאוד עניין אותי לבחון איך אני יכולה למתוח את האמצעים הקולנועיים כדי לבטא רעיונות שקשורים במושגים האלה

יונתן: למשל?

יעל: אנחנו חווים את החיים שלנו מנקודת מבט אחת, באופן כרונולוגי. אבל בקולנוע אפשר למתוח את הפורמט הזה באינספור דרכים, ולקבל אינספור סיפורים אחרים, אינספור דרכים אחרות לקרוא את המציאות.

עם הזמן נהיו גם כל מני קלישאות באשר לדרכים שבהן אפשר להרחיב את הפורמט הזה – נניח, להתחיל סרט מהסוף שלו, או להראות את אותו הסיפור מכמה נקודות מבט. אבל כשאני צופה במשהו שמצליח לחדש באספקט הזה, או מצליחה אפילו לחשוב על רעיון כזה בעצמי, זה מאוד מרגש אותי.

לראות עד איפה אפשר למתוח את המדיום הזה, בלי לאבד את הצופה. לא מזמן ראיתי סרט צרפתי יפהפה בשם Sierre Moi Fort שעושה את זה בצורה מופלאה בעיניי

יונתן: רשמתי לי את ההמלצה (: אני חייב להודות, במהלך הצפייה בסרט שלך הרגשתי שאת לא רק היוצרת, אלא גם מורת הדרך, הטכנית והאידיאולוגית גם יחד. היית רוצה שהצופה יקח איתו משהו מהיצירה?

יעל: יש בזה הגיון, אם כי לא הייתי רוצה לחשוב על עצמי כמורת דרך אידאולוגית. היו לי כל מיני רעיונות שהלהיבו אותי וסקרנו אותי, ושמתי אותם במסגרת של סרט, ובעיקר הייתי רוצה שאנשים יסתכלו על הרעיונות האלה ואולי משהו מהם יגע בהם באיזשהו אופן. האופן לא כל כך משנה לי

יונתן: ועל מה את עובדת היום? מה הלאה?

יעל: כרגע אני עובדת על אנימציה להצגה של מוטי סנדק ועל קליפ לחברתי המוכשרת עמליה סמול. מקווה שבקרוב אוכל לעבוד גם על עוד סרט, אולי אחרי שאבין איך להיות אדם מבוגר 😉

יונתן: אני מקווה שתעבדי על עוד סרט בהקדם. משהו שחשוב לך להגיד או להוסיף לסיום?

יעל: אולי רק להודות לאנשים שלקחו חלק בסרט – עומר דולב על הצילום, נויה פוקס על הפסקול, וכל המרצים והמרצות מבצלאל שליוו אותי. תודה רבה על הראיון 🙂

יונתן: תודה לך – על השיחה ועל היצירה

---

אולי זה אפילו באמת – קצרים ישראלים
פסטיבל אניניישן, 6.11, סינמטק ירושלים