פסטיבל חיפה: ארבעה סרטים קצרים

פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה מציע מדי שנה מבחר רחב של הקרנות, ביניהן, בתחרות הסרטים הקצרים טמון לא אחת הלב הפועם של הקולנוע הישראלי – צעיר, סקרן, כזה שבודק גבולות ומחפש שפה חדשה. בתוך פרק זמן מצומצם נולדות כאן דמויות, עולמות ונקודות מבט, שמוכיחות את עוצמתו של הפורמט הקצר לגעת, לטלטל ולפתוח שאלות גדולות.

מתוך עשרות היצירות המשתתפות במקבצים השונים – ביניהן ״זיכרון אשר דוהה״, שהיה עבורי רגע קולנועי בולט במיוחד – רציתי להתעכב על ארבע יצירות נוספות, שפגשו אותי אישית באופן בלתי צפוי.

המסע של ימימה | עמרי יבין, אלנס דימנט, 18 דקות

אפשר לקרוא לזה סרט מסע, ואפשר לקרוא לזה סרט התבגרות והשלמה. אפשר. רק שהמסע כאן מתרחש עם הליכון ברחובות העיר האפורה; וההתבגרות היא של אישה זקנה בשם ימימה (רבקה בכר הנהדרת), שמכינה תבשיל מגרה במיוחד כדי להביא לבעלה, עמו יחסיה רחוקים מלהיות פשוטים.

סרטם של עמרי יבין ואלנס דימנט מנווט בין מהלכים קולנועיים רגישים, עדינים אך עוצמתיים, ובו־בזמן מערער בעקביות על סטראוטיפ ״זקנת השבט״. ימימה אמנם מצטיירת בתחילה כאותה דמות קהילתית שמסמלת חכמה, סבלנות ומסורת, אבל הסרט מתנגח עם הדימוי הזה.

ימימה לא מתפקדת כסמל אלא כאישה שהגוף בוגד בה, שהעבר לא מתיישב עם ההווה, ושעדיין מחפשת סגירה עם מי שנטש אותה. זהו פצע שלא הניח לה לאורך חייה. דעותיה חדות, כנות ולא צפויות – והיא רחוקה מאוד מדמות הסבתא הנינוחה שמחלקת עצות מנחמות.

ההליכה האיטית ברחובות הופכת כאן למעין כתב־אשמה נגד הדימוי הקולנועי של הזקנה. במקום להוות מושא לנוסטלגיה רכה או נוכחות סמלית, היא מופיעה כגיבורה של מסע רגשי מאוחר, שלא מתבייש להישאר פתוח. בסופו של דבר, ימימה לא רק מביאה תבשיל – היא מבשלת מחדש את הדרך שבה רגילים להסתכל על דמויות זקנות בקולנוע.

---

ההספד | מורן רוזנבלט, 22 דקות

״ההספד״, סרט קצר שכתבה וביימה מורן רוזנבלט ואף היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר, הוא דרמה קומית מלאה בהומור ובתבונה. הסרט מציע פרספקטיבה אירונית וחסרת רחמים על מעמד ההלוויה – אוו רגע בלתי נמנע בחיי כל משפחה – ומצליח להראות כיצד דווקא סביב המעמד הכבד והעצוב ביותר מתעוררים האבסורד, הגרוטסקה, טינות ומאבקי אגו, שלא ינוחו על משכבם בשלום. לא ולא.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎Moran Rosenblatt‎‏ (@‏‎moranrosenblatt‎‏)‎‏

העלילה עוסקת בגיל (גיל ססובר), איש מצליח, שקיים מערכת יחסים מורכבת עם אמו. כשהוא מגיע לטקס הקבורה, שורת תקלות ועיכובים טכניים מערערת את הסדר. אם לא די בכך, הוא נתקל באחיו השלומפר (גל תורן), זה שחי עם האם עד יומה האחרון. בעוד גיל מתהדר בהישגים ובמעמד חברתי, אחיו מצטייר כמי שנמצא קרוב באמת – זה שמדבר בשפה של רגש, נטול פילטרים (וטקט). הבגד המכופתר מול החולצה המרופטת, ההישגים מול הקרבה הפשוטה, מייצגים תחרות סמויה בין האחים.

מקרה רודף מקרה, והפערים בין האחים מתחדדים: גיל נדרש לשאת את ההספד אך אינו מצליח למצוא את המילים, בעוד אחיו מחזיק בנוסח אותנטי וכן (אולי כן מדי). כך הופך מעמד פרידה לאירוע המעלה שאלות של זהות, כישלון, קנאה ויחסים משפחתיים. התוצר הסופי: חווית צפייה אמינה, צובטת בלב ומצחיקה להפליא.

---

---

אולי זה אפילו באמת | יעל בונה, 7 דקות

סרט הגמר של יעל בונה, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, נוגע ישירות באירועי השעה ובתחושה המשותפת לישראלים בכלל, ואולי במיוחד לאמנים ויוצרים. השאלה איך לעסוק בתרבות בתקופת אימה ומלחמה העסיקה את בונה ביתר שאת בקבלת ההחלטות על פרויקט הגמר שלה. מעבר להיותו תגובה למציאות, הסרט מציע גם מודל: כיצד להשתמש באמנות כדי להתמודד, להדגיש ולעבד את מה שאי־אפשר להכיל.

בונה עוסקת בחיפוש אחר תקווה בעולם מתערער, באמצעות עקרונות שלמדה בעבודתה באנימציה ובקולנוע. טכניקות של אשליה הופכות לפונקציה כפולה: משקפיים וראי גם יחד. היא בוחנת כיצד ניתן להסב אותן למרחבים מציאותיים בתוך כאוס יומיומי של מלחמה, אזעקות, ממ״דים. במקביל, היא תרה אחר המרחק הנכון – בתוך הסרט ומחוצה לו – כדי לייצר מרחב שמאפשר המשך יצירה ותקווה.

מדובר ביצירה ארס־פואטית שבה בונה מציגה ואף ״מלמדת״ את הצופה על אשליות חזותיות מעולם הקולנוע והאנימציה. המכניקה הקולנועית הופכת כאן לכלי לעיבוד האירועים ולהתבוננות באבסורד הבלתי נתפס כעוד שכבת אשליה: הפעם אנושית.

השילוב בין אנימציה, אשליות חזותיות וצילום חי, מתלכד לשפה היברדית: פואטית, מדויקת ומעוררת השראה. האופן שבו היא מייצגת – הן את הטכניקות והן את החיבור האקטואלי – יוצר הזרה, ומחזיר מבט אל כל מה שלא היה צריך להפוך לשגרתי, יומיומי, צפוי ואף מובן מאליו. היצירה עצמה הופכת למנגנון התמודדות, בואכה הישרדות. באופן אירוני, דווקא האשליה היא זו שמחזיקה את מעט האמת שעוד נותרה. ואולי זו האשליה היחידה ששווה להאמין בה?

---

שושבינה | גאיה שליטא כץ, 24 דקות

״שושבינה״ של גאיה שליטא כץ מתקיים במרחב טקסי של חגיגה – מסיבת רווקות – אבל מהר מאוד מתהפך לתחושה טעונה של אי־נוחות, קונפליקט והתבלטויות. כלה בהריון מתקדם מתעקשת להיאחז בשמחה ובאופטימיות – בעוד שמסביב לה הדברים מתפרקים: חברה אחת לוקחת פטריות, השנייה קורסת להתקף חרדה, אחרת מפזרת הערות מביכות. מתוך הדינמיקה הזו עולים ספקות וחרדות, תהיות על מושג האושר, על המשך החיים ועל עצם החברות ביניהן.

מסיבות רווקות אמורות להיות פרפורמנס של שמחה מתוזמרת – קישוטים, ברכות, ציפיות לעתיד. ״שושבינה״ מפגיש את השפה הפורמלית הזו עם דיבור אמיתי של חרדה וספק. החיכוך בין שני הרבדים מייצר את הדרמה.

החלל הקטן הולך ונסגר, והופך לסיר לחץ צפוף ומותח רגשית, שמעלה על פני השטח את מה שטקסים נוטים להצניע: מתחת לרעש, לצבע ולשמחה המשותפת, נובעים פחדים ומתחים, שאלות שלא נאמרות בקול. דמות ה״שושבינה״, שנועדה להיות סמל של ליווי ותמיכה, הופכת כאן לדמות שמעמידה את המנהג עצמו בסימן שאלה.

זהו סרט אינטימי וחכם, שנע בין קטבים ושאלות, ומרכיב יחד תמונת מצב על חברות, נשיות וריטואלים. מלבד התסריט הטעון ורב־השכבות, יש לא מעט סיבות לצפות בו: הבימוי של שליטא כץ, הקאסט המשובח – שירה נאור, ג׳וי ריגר, תמר יפה, יעל איתן ושליטא כץ עצמה – והעריכה המלוטשת של מאיה קניג.

---

פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה
5-14.10