אורלי פורטל: ״אל אטלאל״ היא סיפור אהבה

לאורך השנים אני עוסקת ביצירה שנעה בין גוף, קול ורוח – חיפוש אחר שפה תנועתית המחברת בין מסורות עתיקות ומוזיקה שורשית למחול עכשווי. בעבודותיי אני שואפת לזקק חוויה שמקורה במחול הצפון אפריקאי, הפרסי־סופי והמצרי, ולתרגם אותה לשפת הבמה של ההווה – שפה שמספרת סיפור של מקום, זהות ונשמה.

במרכז העשייה שלי עומדת ההקשבה לגוף כמרחב של ידע ותודעה. מתוך מחקר זה התפתחה ״שיטת אורלי פורטל״ המאפשרת הבנה עמוקה של הקשר בין גוף, רגש ותרבות. השיטה נלמדת כיום ברחבי העולם ומשמשת רקדנים רבים. אני מייסדת ומנהלת את להקת המחול הנושאת את שמי, מרצה וחלק מסגל האקדמיה למחול. בעיניי, המחול הוא לא רק אמנות – אלא דרך חיים. גשר בין עולמות, מרחב של ריפוי, חיבור ואחדות בין שפות עמים ותרבויות.

יצרתי לא מעט עבודות המבקשות לתרגם את המוזיקה הקלאסית הערבית למחול עכשווי ורלוונטי לימינו. יצירות כמו ״פקרוני״ המבוססת על שירה של אום כולתום, ו״פולחן האביב״ לשירו של פריד אל־אטרש אדי רביע, זכו להצלחה רבה בארץ ובעולם. קהל שלא הכיר קודם את המוזיקה הזו נחשף אליה והתאהב – לעיתים עד דמעות. המוזיקה הערבית הקלאסית היא דחף גדול עבורי ליצור. יצירותיהם של אום כולתום ופריד אל־אטרש הן אוצרות תרבותיים שראוי לשמר בגוף ובתרבות העכשווית, ולתת להם במה חדשה. אלו קולות שחייבים להישמע.

היצירה ״אל אטלאל״ נולדה מתוך חיבור עמוק שלי לשפה ולתרבות הערבית, ומתוך דיאלוג ארוך שנים עם החומר הגופני והרגשי שמתקיים בנקודות המפגש ביחסים בין נשים, גברים, קהילה, מסורת ומרחבים פוליטיים. שירה של אום כולתום, שעל שמו נקראת היצירה, ליווה אותי במשך שנים כקריאה פנימית לקשר ולהשתייכות, אבל גם כעדות לכאב עתיק של שברון לב ואהבות נכזבות בין אישה לגבר ובין אדם למקום. בעבורי, המוזיקה הזו תמיד נשאה בתוכה געגוע שנמצא מעבר למילים, קול של עמים שלמים המחפשים הכרה ונראות.

המילים מתוך השיר אל אטלאל שכתב איברהים נאג׳י ״תן לי את חירותי, שחרר את ידיי״, אינן רק טקסט עתיק של אהבה נכזבת, אלא תיאור חי ומדויק של ההווה: אהבה שנחנקה, עתיד שנפרם, גוף שמנסה להחזיק את מה שנותר

תהליך העבודה החל שבוע בלבד לפני השבעה באוקטובר, ברגע שבו המציאות עדיין אפשרה לנו לנשום. כשחזרנו לסטודיו לאחר מכן, הכול הרגיש שבור. מצאתי את עצמי מתקשה לפגוש מחדש את השפה הערבית, שהייתה לי תמיד בית. השבר לא היה רק אישי; הוא היה קולקטיבי, עמוק. המילים מתוך השיר אל אטלאל שכתב איברהים נאג׳י ״תן לי את חירותי, שחרר את ידיי״, אינן רק טקסט עתיק של אהבה נכזבת, אלא תיאור חי ומדויק של ההווה: אהבה שנחנקה, עתיד שנפרם, גוף שמנסה להחזיק את מה שנותר.

בסטודיו, נדרשנו לבנות מבנים תנועתיים שמתרגמים את המוזיקה בגוף, להיבנות מתוך הריסות וליצור את האפשרות להיות יחד ולהחזיר בנו אמונה לעתיד טוב יותר. התנועה צמחה מתוך הקשבה, לא מתוך ידיעה. המוזות שתקו וההשראה התעכבה מלהגיע למרחב. במקום לבקש מהרקדנים ״לבצע״ חומרים ולהיות בדיסציפלינה של מצויינות ומושלמות, איפשרתי להם להביא את הגוף שלהם כפי שהוא: עייף, פגיע, דרוך, מבולבל. הסטודיו הפך למרחב של עדות הדדית, שבו יכולנו לתמוך ולהתנחם האחד בחברתו של השניה.

החומר התנועתי הוא רצף חי של פעימות, תרגום ישיר של התדר המוזיקלי בגוף החי, בעור, בבשר ובעצם. חיכוך עם הקרקע הרועדת וחיכוך עם החלל המדמם של היוניברס, חיכוך עם הרגשות והמחשבות והאיום על קיומנו, רגעים של הידבקות והתרה. החומרים כולם, בגוף ובמוזיקה וקולה של אום כולתום, התאחדו והפכו לאחד. כך נוצרה שפה תנועתית, שהיא ביטוי ישיר למילים ללחן של ריאד אל סונבאטי, המלחין ונגן העוד של אום כולתום. אני הלחנתי את מוזיקה.

על הבמה, אל אטלאל מתקיימת בשתי שפות שהן אחד: הרקדנים ואני שרים בערבית ובעברית יחד עם קולה של אום כולתום. שני הקולות נושאים זה את זה ותומכים זה בזו עד שגם הן הופכות לשפה אחת שהיא מאוד דומה במצלולים ובחיתוך שלה בחיך. שתי השפות אינן מייצרות הפרדה, אלא מניחות זו לצד זו את האנושי, החשוף, השביר. התנועה בוחנת כיצד הגוף יכול לשאת זיכרון וגעגוע, כיצד הוא נע בין הרס להיוולדות מחדש, בין חורבן ליופי עילאי וחיים. עד לכדי ״טאראב״, אקסטזה מוזיקלית התעלות רוחנית ממוזיקה.

הבחירה לשיר על הבמה הייתה מהותית. היא ביקשה לשבור את המרחק בין רקדנים לצופים, להסיר את ההפרדה וליצור נוכחות של קול תרועה, שמזכיר לנו שאנחנו כאן, בגוף, בחיים. זו הפגנה וצעקה. השירה בעברית לצד אום כולתום נותנת תוקף למילים החזקות, יוצרת קינה והתרסה, שהיא בו זמנית מחווה ליופי ושברון לב על האובדן. היצירה אינה מבקשת לפתור את הקונפליקט. היא מאפשרת להתחכך בפצע כפי שהוא, מבלי להסתירו.

כדי לעבוד על יצירה כזו בתקופה כה פצועה, היה צורך להחזיק מורכבות שלא מאפשרת הכרעה פשוטה. אל אטלאל אינה מציגה עמדה פוליטית מוגדרת, אך היא בהכרח עבודה פוליטית: עצם ההחזקה של שתי תרבויות, שתי שפות ושתי היסטוריות על במה אחת, היא בחירה שאינה מובנת מאליה. בתוך מציאות שמבקשת להפריד, היצירה מתעקשת על המרחב המשותף, שבו אפשר להיות יחד גם כשליבנו שבור וכל אחד מאיתנו אוחז חזק בחיים, באדמה.

בעבורי, אל אטלאל היא סיפור אהבה; סיפור שנולד מתוך ״עיי החורבות״ ומתעקש לראות עתיד אפשרי של חיים משותפים. בתוך מציאות שבה הקולות הקיימים מתעדפים הפרדה, ניתוק והפחדה, היצירה מבקשת להזכיר אמת פשוטה: אנחנו חיים כאן זה לצד זה, תלויים זה בזה, גם כשליבנו מדמם.

כפי שנכתב על היצירה בביקורת בעיתון ״הארץ״, היא ״נושאת משמעות פוליטית של פיוס בין עמים״, אבל בשבילי היא קודם כל שיר הלל לאהבה. אהבה לתרבות הערבית, לשפה שממשיכה לבעור בתוכי, מוזיקה שגדלתי עליה מאז יום היוולדי, אסתטיקה רגשית ופואטית הנושאת אותי אל הנשגב אל מה שמעבר. זו הזמנה לראות את מה שמחבר, גם כשכל מה שסביבנו מתפרק ומבקש להפריד.

אהבה היא התשובה לכל הסבל האנושי, הקונטרה הטובה ביותר לכאב זה עונג בגוף, והתעלות ממוזיקה שמנגנת על מיתרי הנשמה. הפיוס נמצא בגוף, כשגבר ואישה שנמצאים במאבק אין סופי, מתנים אהבה ומתחברים לתדר של העונג וההתעלות הם יכולים לראות מעבר לקיים ולבנות מחדש את האהבה מיתוך הריסותיה.

״הוי ליבי אל תשאל, היכן האהבה? היא היתה מבצר ליבי שקרס! השקני נא ושתה על הריסותיה״ – מתוך מילות השיר אל אטלאל בתרגום לעברית של לטיף ברטוב.

---

אורלי פורטל | אל אטלאל
פסטיבל חשיפה בינלאומית
מרכז סוזן דלל
4.12