״מרשעת״ חלק 2: שרלטנות מהדרגה הראשונה

לפני שנה בדיוק עלה לבתי הקולנוע החלק הראשון מתוך שניים של ״מרשעת״. העיבוד הקולנועי למחזמר שכבש את במות ברודוויי היה בגדר חלום רטוב, מענג ומנצנץ בגוונים ורדרדים־ירקרקים עבור המעריצים, וגם שימש כקופה רושמת עבור הדירקטוריון של אולפני יוניברסל. בהינף שרביט ומטאטא, השקעה סטנדרטית של 150 מיליון דולר הפכה להכנסה של יותר מ־750 מיליון. 

מה היה כל כך מיוחד ב״מרשעת״ שהצליח לכבוש את הלבבות? על פי הביקורת שפרסמנו בשנה שעברה (גם למעריצים המושבעים של Wicked מגיע יותר) – כלום ושום דבר. הסרט היה פצצה מופלאה של גנריות פושעת, עמוס בקלישאות תיכוניסטיות של בני טיפש עשרה ומעל לכל משעמם טיכו. אבל מה זה משנה כשאת הספינה המנצנצת הזו השיטו משפיעני רשת חסרי חשיבות והפשוטע, שהפכה על הדרך לדוברת הלא רשמית של הסרט.

״מרשעת: חלק 2״ (Wicked For Good), שעלה לאקרנים בסוף השבוע, אמור לסגור סופית את הסיפור הזה, כך שהתקווה היא שגלגלי מכונת היח״צ שפועלת מאחורי הסרט הזה תשבוק חיים. כי כמה סרטונים קרינג׳יים של אריאנה גרנדה וסינתיה אריבו מתלקקות אחת על השנייה אפשר כבר לראות?

בעלילת ״מרשעת: חלק 2״ אנחנו פוגשים שוב את אלפבה וגלינדה, שתי החברות הטובות שדרכיהן נפרדו אחרי שהמכשפה הירוקה גילתה את המזימה של הקוסם הגדול (ג׳ף גולדבלום) וחשפה שהוא שרלטן, תככן ומניפולטור – או בקיצור: בן אנוש. אלפבה מוכתרת רשמית וחגיגית כמכשפה הרעה מהמערב, וגלינדה משמשת כעלה תאנה חיוור וחייכן למזימות שרוקמים הקוסם ומאדאם מוריבל (מישל יאו חוזרת להביך את עצמה).

מעוף, דמיון, מקוריות, תשוקה או סחף יצירתי – שום דבר מהרשימה המצומצמת הזו לא נמצא כאן. הגנריות חוגגת בלי בושה, לא מאפשרת רגע לנשום, במיוחד כשכל דמות שנייה מחליטה כל שתי דקות לזמר כמה צלילים מהגרון

למרות האזהרות של אלפבה, תושבי ארץ עוץ, שתודעתם כבר הונדסה תחת חדשות כוזבות וגזלייטינג מגמתי, עדיין מפחדים ממנה. במקביל, מגיע הביקור המצופה של הטורנדו ודורותי גייל בארץ עוץ, אבל העלילה שלה משמשת בעיקר כתפאורה שולית וחסרת חשיבות למערכת היחסים הכאילו־מורכבת של אלפבה וגלינדה. ובשולי השוליים של הדברים, יש גם סיפור אהבה לא ממש סוחף בין פיירו (ג׳ונתן ביילי) לאלפבה.

הביטוי ״אותה המכשפה בשינוי הגלימה״ מעולם לא התאים למשהו כמו שהוא מתאים לתיאור הסרט הזה. המעריצים התמימים חיכו במשך שנה שלמה לסרט המשך וקיבלו פצצה מסובבת לפנים בדמות אותו הסרט בדיוק. 

״מרשעת״ (2024) התמקד בסיפורה של אלפבה: ההתפתחות, ההתפכחות וההבנה הסופית שמהקוסם הגדול הזה כבר לא תגיע ישועה. בחלק השני והרציני יותר, קורה אותו הדבר בדיוק – רק הפעם אצל גלינדה, שמתפכחת ומבינה שהיא צריכה לתפוס את הצד ההגיוני של המפה. כפרות, זו שרלטנות מהדרגה הראשונה. ואם זה מה שמניח את דעת הצופים ומספק אותם – אז שיהיה.

הכיוון הקצת רציני שאליו מנווט הבמאי ג׳ון מ. צ׳ו עוד היה מתקבל על הדעת אם הסרט כולו היה באמת כזה – או לפחות מתייחס בכבוד הראוי לאנשים ששילמו ממיטב כספם על כרטיס. אבל הניסיון להציג ציבור שלם כעדר טיפשים, תקשורת מוטה ושלטון סמי־דיקטטורי שמומחה בגזלייטינג, פשוט לא מסתדר עם הבחירות האמנותיות המעייפות והצ׳יזיות. וזה מוביל את הטקסט לדבר העיקרי שהסרט נשען עליו: השירים.

מעוף, דמיון, מקוריות, תשוקה או סחף יצירתי – שום דבר מהרשימה המצומצמת הזו לא נמצא באף שיר ב״מרשעת: חלק 2״, אפילו לא ב־״No Place Like Home״ ו־״The Girl in the Bubble״, שני השירים החדשים שנכתבו במיוחד לעיבוד הקולנועי (ולמה בעצם?). 

הגנריות חוגגת כאן בלי בושה, לא מאפשרת רגע לנשום, במיוחד כשכל דמות שנייה מחליטה כל שתי דקות לזמר כמה צלילים מהגרון. וזה אפילו לא משנה אם היא שרה גרוע, מזייפת ומביכה (כן, ג׳ף ומישל, זה מיועד אליכם). למעריצים השרופים זה אולי לא יזיז, אבל צופים מזדמנים ישכחו את השירים הדלוחים האלו מהר מאוד – תוצר של הפקה מוזיקלית דמיקולו.

אבל כמו בחלק הראשון, אי אפשר באמת להתעלם מהנוכחות הווקאלית של סינתיה אריבו, ולמען ההגינות גם מכישרון המשחק שלה. היא עולה באלפי מונים על חבריה לצוות, ובפרט על אריאנה גרנדה. לקרוא למה שגרנדה עושה כאן משחק יהיה העלבה למקצוע (לפחות היא נגמלה מהנפת השיער לצדדים בכל שתי שניות). כך או כך, אריבו יודעת מהי הגשה, ורוב הנאמברים שלה מתעלים על כל השאר. לא בזכות הפקה מוזיקלית יוצאת דופן, אלא בזכות נוכחות בימתית שאי אפשר לפספס.

על הבימוי הרופף אין מה להרחיב. השחקנים לא מרשימים, ובטח שלא ישפיעו על שום מתודה באף בית ספר למשחק. אז מה כן נשאר להרחיב עליו? כלום. ״מרשעת: חלק 2״ הוא פשוט בדיחה על חשבון המעריצים, אבל הם עיוורים מדי מכדי לשים לב שמישהו מתח הצגה של שעתיים וחצי לשני סרטים באורך כולל של פאקינג חמש שעות (!), ואז בלי בושה שלח יד ארוכה לכיסם ושדד אותם. 

בדיוק כמו שהקוסם עושה לתושבי ארץ עוץ: שקרים גסים והנדסת תודעה מהסוג הנבזה, אבל עם חיוך בסטייל של ״הנה לכם סרט חדש מהניילונים. תהנו״. בפועל, זו לא זריקת חול בעיניים, אלא זריקת גושי צואה ירוקים־ורודים ישר לפרצוף של אותם מעריצים, שסביר להניח ייהנו מהדייסה שהכינו להם בשם בצע הכסף.

בסופו של דבר, חוץ מהעובדה ש״מרשעת: חלק 2״ הוא סרט נורא ואיום, הוא גם קורס מזורז בשרלטנות עסקית: ביצועים קולנועיים ירודים, תסריט שכתוב בחפיפניקיות מכעיסה עם דמויות לא אפויות בעליל, סצנות ונאמברים שהיה עדיף להשאיר על רצפת חדר העריכה, ובימוי חלושס שלא מתקרב ללהיות מהוקצע.

כחבילה אמנותית כוללת, שני החלקים של ״מרשעת״ הם מייצגים מובהקים של הדור הנוכחי ושל הלך הרוח בהוליווד: כל עוד מכונות היח״צ המשומנות עובדות 24/7 בהמאסה מאסיבית, והקהל חסר חוש הטעם, הריח והביקורתיות שורף את הכסף שלו בלי למצמץ, כנראה שהסרט יוגדר כמצויין.

---

מרשעת חלק 2
בימוי: ג׳ון מ. צ׳ו
ארצות הברית, 2025, 137 דקות
1 כוכבים