״ג׳יי קלי״: (עוד) בן אדם שמסתכל לאחור ומנסה להבין איפה טעה

גבר מבוגר ושרמנטי יוצא לטיול באירופה ועובר מסע לא קטן בדרך לחשבון נפש – לא טרופ מקורי או תמה שאף אחד לא התנסה בה מעולם; אבל עבור הבמאי נואה באומבך, גבריות במבחן היא חומר הגלם העיקרי שאיתו הוא עובד.

בסרטו החדש והנטפליקסי ״ג׳יי קלי״, באומבך משתמש באותם הרעיונות והצורות העלילתיות שהוא מכיר, יחד עם חיזוק משמעותי ושיתוף פעולה מפתיע: בפעם הראשונה בקריירה – ג׳ורג׳ קלוני ואדם סנדלר חולקים פריימים משותפים בסרט עלילתי. על פניו, נשמע כמו שילוב מסקרן.

בעלילת ״ג׳יי קלי״ אנחנו פוגשים את, ובכן, ג׳יי קלי (ג׳ורג׳ קלוני), מגה סטאר הוליוודי מזדקן, שחווה תקיעות מהזן הכי בנאלי – בחייו המקצועיים והאישיים כאחד. רגע לפני שהוא מתחיל לצלם סרט חדש, הבת שלו יוצאת לטיול חוצה אירופה, מה שמעלה אצלו את רמות החשש שהוא מפסיד זמן איכות איתה – כשגם ככה הוא תמיד היה אב נעדר עבור שתי בנותיו.

בזכות מפגש מקרי ולא נעים עם מכר מהעבר, קלי משנה את התוכניות ויוצא לחפש את בתו ולסגור פערים. הוא גורר יחד איתו את כל הפמליה שלו ואת רון (אדם סנדלר), הסוכן והחבר הקרוב. בזמן המסע, הוא נזכר בעבר ועושה חשבון נפש עם עצמו – מאין בא ולאן הוא הולך אחרי שנים רבות של קריירה מוצלחת.

בשלב מסוים נזרקת הערה לכיוונו של קלי בסגנון: ״אתה כלי ריק״, משמע פנים יפות אבל נטולות תוכן. זו תמונת מראה מושלמת לסרט עצמו, שלא מביא בשורה, מסר או רעיון מעניין שיהפוך את הקערה הגנרית על פיה או ישבור אותה

בגדול, ולמרות שהוא מתהדר בסגל שחקנים מהשורה הראשונה, ״ג׳יי קלי״ לא מתיימר להיות אירוע קולנועי זכיר או חדשני במיוחד. בתפריט רטרוספקטיבה על חייו של גבר בן 60 פלוס: האם בזבז אותם? האם לקח החלטות נכונות? האם היה יכול להיות אבא יותר טוב? אלו שאלות קיטשיות וכל כך שחוקות שהסרט מעלה בלי סוף, וגם אם יש לו תשובות (אין לו) – הן לא כל כך מעניינות. זה משאיר את המסר הכללי תלוי באוויר, מרחף בלי יכולת להתקרקע ולהגיד משהו אמיתי וכן.

לאורך הסרט, קלי עושה מסע מטאפיזי אל נבכי זכרונו. אלו מוקרנים לצופים כפלאשבקים רנדומליים תלויי הקשרים וסצנות שונות. גם כאן, הבחירה הצורנית לא מרגישה כמו משהו שלא נראה קודם, או שמנסה לתת זווית ואמירה חדשה בנושא. הנה (עוד) בן אדם שמסתכל לאחור ומנסה להבין איפה טעה.

בשלב מסוים נזרקת הערה לכיוונו של קלי בסגנון: ״אתה כלי ריק״, משמע פנים יפות אבל נטולות תוכן. זו תמונת מראה מושלמת לסרט עצמו, שלא מביא בשורה, מסר או רעיון מעניין שיהפוך את הקערה הגנרית על פיה או ישבור אותה. ״ג׳יי קלי״ פשוט מרגיש כמו עוד סרט בפס הייצור המוכר והצפוי הזה.

בזכות הציוות המפתיע של סנדלר וקלוני והדינמיקה ביניהם, הסרט מתחיל בצורה מעניינת למדי. אבל ככל שהוא מתקדם ומאבד גובה, כך גם הכימיה בין השניים מתמסמסת, מתפוררת וממש לא פורעת את השטרות.

יש כאן שני כוחות טבע מנוגדים שמנסים להשלים אחד את השני: מצד אחד ג׳ורג׳ קלוני שמנסה לצקת לתבנית העלילתית של באומבך את העומק הדרמטי שהוא יודע להביא, ומהצד השני אדם סנדלר ששולף את הארנבים הקומיים שלו מהשרוול, אבל הוא מאופק מדי. כך, מה שהיה יכול להיות מפץ טלוויזיוני גדול עם פוטנציאל של כיף בלתי מחייב, נשאר בגדר כמעט בלבד, בים של קונפליקטים עקרים ודרמה שטוחה כמו קרקר דקיק ודלוח.

כל זה מגובה בתסריט פושר עד קריר, שלא מתפתח או מזיז את הדמות הראשית שלו לפוזיציה טובה יותר מנקודת הפתיחה שלה. הקצב איטי ומתיש, ואין שום דבר שמכניס חיוניות וחינניות לגוון החיוור שמשתלט על הסרט ועל האווירה. ״ג׳יי קלי״ נשאר תקוע בהילוך ראשון מתחילתו ועד לסוף השעתיים המוגזמות ברמות שלו, בתוספת בימוי עבש וחסר מעוף.

ג׳ורג׳ קלוני ואדם סנדלר ידעו ימים יפים יותר וגם סרטים טובים יותר. זה לא סרט גרוע, אבל יש לו מקום ביציע הכבוד של הסרטים הלא מעניינים. כי זה מה שהוא: סרט בסדר מינוס, שאם לא עונת הפרסים הקרבה ובאה, היה מוצא את עצמו בקרוב במחשכי הסטרימינג ובמרתפי תת המודע של צופיו. הוא לא משאיר רושם מיוחד ואין בו סצנה זכורה אחת לרפואה. אבל שיא־אללה, אלו נופים מרהיבים של אירופה הקלאסית!

---

ג׳יי קלי
בימוי: נואה באומבך
132 דקות; ארצות הברית, 2025
2 כוכבים