העיסוק במוות הוא אינסופי ותמידי, אבל במקרה של ״רעש לבן״ היה עדיף להפסיק

הטון, הכתיבה והבימוי הייחודיים של נואה באומבך סימנו אותו כאחד הבמאים המבטיחים ביותר בדורו. הוא הבטיח וקיים עם כמה סרטים מצליחים במיוחד כמו ״מר שועל המהולל״ ו״פרנסס הא״ המוצלח, ואף היה מועמד פעמיים לפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, לסרט ״חיים בין השורות״ וגם לשיתוף הפעולה הראשון שלו עם ענקית הסטרימינג נטפליקס – ״סיפור נישואים״.

הסרט זכה להצלחה מרשימה בקרב המבקרים והקהל, קונצנזוס שיצר תחושה של חיבור משמיים בין התסריטאי/במאי המוכשר לרשת, ושלפניהם עתיד מבטיח. נקודת אור בזמן שמלאי הסרטים הרחב של נטפליקס לא הוכיח את עצמו, בלשון המעטה. כך לדוגמה ״האיש האפור״ שעלה מוקדם יותר השנה, בבימוי האחים רוסו (״הנוקמים: מלחמת האינסוף״), היה פושר בכל קנה מידה, על אף סכומי העתק שהושקעו בפרויקט ושחקני העילית ריאן גוסלינג וכריס אוונס שהשתתפו בו.

וזו רק דוגמה אחת מרבות. כשזה מגיע להפקות סרטים, גלגלי השיניים של נטפליקס חורקים ולא נראה שיש מי שיכול לתקן אותם. אך למרות כל זאת, הרשת יודעת לשלוף ג׳וקר מדי פעם, והייתה תקווה ש״רעש לבן״, החדש של באומבך, יהיה כזה. אז הייתה. אם ללכת ישר ולעניין: ״רעש לבן״ הוא פשוט סרט לא טוב.

הסרט מבוסס על רומן באותו שם משנת 1985 של הסופר דון דלילו, והוא הראשון של באומבך שאינו מבוסס על תסריט מקורי שלו (ואולי כאן טמונה הבעיה). עלילת הסרט ממוקמת בשנות ה־80 של המאה הקודמת ומספרת את סיפורה של משפחת גלדני. יום אחד חייהם של בני המשפחה משתבשים בעקבות תאונת רכבת קטלנית היוצרת ענן של נשורת כימית מעל העיירה שבה הם מתגוררים.

הוא מסווג כקומדיית אימה, אם כי ניתוח מעמיק שלו (דבר השמור לאמיצים ולסבלניים שביננו) מגלה שהוא לא יותר מסלט חסר תיבול המכיל מספר ז׳אנרים, אבל בקטע רע. ממש רע. הוא מתחיל כקומדיה, ממשיך לאימה, הופך לדרמה, ממשיך להרפתקאות, פעולה ומה לא. כל ה״קשקוש בלאבוש״ הזה גורם לסרט להיראות כמו עיסה חסרת צורה, עם טקסטים מעייפים ומסר שאפשר לקרוא אותו מהצד השני של הכביש.

הסרט שזור לכל אורכו (ואיזה אורך יש לו) בסמליות, שבהתחלה מגרה את הסקרנות אבל לאט לאט, ככל שהוא מתקדם, המשימה הופכת למעיקה ומעייפת. כל מה שנותר הוא לזעוק את נשמתכם לשמיים ולצפות שהסרט ייגמר כבר, ולמי בכלל אכפת מה יקרה לדמויות האלה.

כוכב הסרט הוא אדם דרייבר (״מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר״) שב״סיפור נישואים״ שיתף פעולה בצורה נהדרת עם באומבך, והחיבור שלו עם סקרלט ג׳והנסון הפך את הסרט להצלחה גדולה. הפעם באומבך גייס למשימה את אשתו, גרטה גרוויג (״פרנסיס הא״) שהפכה גם היא לליהוק קבוע בסרטים שלו.

ב״רעש לבן״ גרוויג מגלמת את בבט, אשתו של דרייבר ואם המשפחה. לבבט בעיות פסיכיאטריות, היא מפחדת למות ובאופן כללי היא מדוכאת מהחיים. עם כל הרצון הטוב, זה לא עובד: סימפטיה היא הדבר האחרון שהדמות הזו מעוררת. היא מדברת בחידות והנוכחות שלה על המסך מטרידה יותר ממעוררת חמלה.

הסרט עוסק במוות, מהפחד ממנו וממה שעתיד לקרות ביום שלא נהיה כאן וילדינו יישארו לבדם. האם יש טעם לחיות כשכל הזמן האיום הזה מרחף מעל ראשינו? זו תמה מרתקת בפני עצמה, שלנצח תעסיק יוצרי אמנות באשר הם. העיסוק במוות הוא אינסופי ותמידי, אבל במקרה של ״רעש לבן״, היה עדיף להפסיק או לפחות לתת למישהו אחר את המושכות. באומבך לא מצליח להביא את הכישרון שלו לידי ביטוי; לא ברמת התסריט ולא ברמת הבימוי.

לצידם של דרייבר וגרטוויג מככב דון צ׳ידל כפרופסור תמהוני ומוזר. הדמות שלו חביבה יותר מכל השאר ומשמשת כאתנחתה קומית בקומדיה שלא מצחיקה מלכתחילה, אבל אפילו צ׳ידל לא מצליח לגאול את השעמומון הזה מייסוריו. במשך קצת יותר משעתיים מוצגות בפנינו סצנות כבדות אחת אחרי השנייה, ומה שבתחילה מרגיש כמו קומדיה קלילה, הופך לבליל של ז׳אנרים עם דיאלוגים עקרים, כאלה שלא מובילים את העלילה לשום מקום. לא פעם (ולא פעמיים) נרשמה הצצה לזמן שנשאר לסיום הסרט.

הצפייה ב״רעש לבן״ משאירה אותנו עם טעם מוכר. שוב נפלנו למלכודת של נטפליקס, למרות שכבר היינו צריכים לדעת שההפקות ותקציבי הענק שלה לא מוכיחים את עצמם ברגע האמת. זה הזמן שלה להפיק לקחים במהרה, רגע לפני שהיא הופכת לבית קברות לסרטים וליוצרים מוכשרים כמו באומבך.

---

רעש לבן
בימוי: נואה באומבך
ארצות הברית (נטפליקס), 2022, 136 דקות
1 כוכב