ריפוי, איחוי וגיוון בפסטיבל ירושלים לאמנויות

כשהתחלנו לעבוד על הפסטיבל השנה, אי אז באביב, המלחמה הייתה בעיצומה, שריפות ענק השתוללו ביום הזיכרון בהרי ירושלים והשנה הזאת הייתה כל ה״לא יאמן״ שרק אפשר לדמיין. בתוך כל הכאב הזה התחלנו לדמיין פסטיבל. אפילו לחשוב את המילה ״פסטיבל״ הרגיש כואב – החטופים נמצאים יותר משנה בשבי, זוועות ההרס והאלימות, החברה הכה שסועה ומדממת שלנו. כל מה שהצלחנו לחשוב עליו הוא הצורך בתקווה ובריפוי. הצורך להשמיע קול אחר מקולות התותחים הרועמים.

אני מאמינה גדולה באמנות כמרחב של נדיבות ומפגש. כאפשרות לשחק עם נקודות המבט על החיים, גם בתור יוצרים וגם בתור קהל. לאמנות טובה יש את האפשרות המדהימה הזאת להיות מרחב התמרה של הרוח. מרחב שבו אפשר להרגיש ביחד, לאתגר את המחשבה, להתחבר לרגש וליופי. מקום לקבל בו השראה מצד אחד, לעבד חוויות ותהליכים שאנחנו עוברים כיחידים וכחברה מהצד השני, ופשוט ליהנות מהצד השלישי.

לפעמים, כשהכול מרגיש קשה ומפחיד וכואב – ענן באור של שקיעה, פרח בוקע או עלים רעננים משתוללים על גזע עץ שרוף – מזכירים לנו כמה חזקים ויפים החיים. עבורי, לאמנות יש כוח דומה. יש אפשרות לראות לרגע נצנוץ מלא פאר של חיים. במיוחד באמנות של מופע, שקורית ברגע המפגש החי עם הקהל. ברגע הזה, כשהצורה, התוכן והלבבות הפועמים באותו רגע במרחב משותף נפגשים – מבצבץ הפלא.

הבחירה בשאלת הריפוי והאיחוי כנושא שמוביל את הבחירה האמנותית שלי, מרגישה לי מובנת מאליה. כשסיפרתי לחברה שאני הולכת לכתוב את הטור הזה והשאלה היא אודות הבחירה הזאת – היא הציעה לכתוב 500 פעם ״למה לא״. בעיניי הצורך בריפוי ואיחוי הוא כל כך ברור ונמצא על פני השטח, שכמעט אפשר להגיד עליו ״בנאלי״.

הפריזמה של חיפוש נקודות המבט והמפגשים, סוג הקשב וההרמוניות שמייצרות בצופה ובמאזין את המרחב הזה – את הנשימה, את התקווה, את החיים שהיינו רוצים לחיות – היא מה שהוביל אותי בבחירות של המופעים

אולי בעולמות האמנות ה״מתחכמים״ יותר – זאת יכולה להיות הסיבה ל״למה לא״. אבל בעולם שבו אני רוצה לחיות, בעולם שבו אני רוצה לטפח שיח אמנותי – התפקיד של האמנות הוא לשמוע את נימי החברה ולהיענות להם. חלק מרכזי מתפקידי כמנהלת אמנותית של פסטיבל עירוני, שעיקר מימונו ציבורי, הוא לבנות פסטיבל שיהווה מרחב ואירוע מיטיב לציבור.

לפעמים, אתגרים מחשבתיים או ביקורת יכולים להגיע מתוך כוונה להיטיב. עם זאת, כשהכול מדמם, ה״להיטיב״ שהולם בעיני הוא יותר רך, אמפתי, קשוב. לכן זה היה הקו המנחה שאיתו יצאנו לדרך, והוא היה המצפן.

האחריות של פסטיבל ציבורי

ביצירה של פסטיבל יש הרבה חישובים. כל מופע הוא עולם שלם בפני עצמו. אבל יש גם רצון ליצור תמהיל מגוון של יופי. לייצר חוויה כוללת שבה נצנוץ של תקווה, שגם מהדהדת מכיוונים שונים לאנשים שונים. הפריזמה של חיפוש נקודות המבט והמפגשים, סוג הקשב וההרמוניות שמייצרות בצופה ובמאזין את המרחב הזה – את הנשימה, את התקווה, את החיים שהיינו רוצים לחיות – היא מה שהוביל אותי בבחירות של המופעים.

יש בתוכנית מופעים שמביאים סוגים וגוונים של הקולות האלה במדיומים שונים. לדוגמה, מופע תיאטרון משפחתי של זויה קניגסברג, יוצרת מהמגזר של הציונות הדתית, שמביאה לבמה את משפחתה – בן זוגה ושלוש ילדותיהם – ובאופן יצירתי ומשחקי מספרת את המהות של משפחה, ועוד ״משפחה אוהבת״.

מצד אחר, המופע ״הכל נשאר חי״, הזוכה הגדול של פסטיבל עכו השנה, שבאופן פיוטי ויפהפה מביא את הסיפור של הלם קרב מנקודת מבטה של בת הזוג של הלוחם; נקודת מבטה של האוהבת, זו שמחזיקה את המרקם של החיים, זו שמחויבת לתקווה.

המצפן השני שליווה אותנו הוא הגיוון. אני חושבת שיש בו חשיבות גדולה ומקווה שגם במשימה הזאת עמדנו. אנחנו חיים בחברה עם כל כך הרבה מגוון, שבאמת בלתי אפשרי במסגרת אירוע אחד לתת במה לכולו. ניסינו ליצור מרחב שמזמין קהלים שונים, שמשמיע קולות שונים, שנותן מקום לסיפורים מתוך מקומות שונים בחברה שלנו. בעיניי זהו חלק מהאחריות של פסטיבל ציבורי.

ישנם מופעי מוזיקה יפהפיים שמזמנים קשב עדין פנימה והחוצה: המופע ״תפילת האחיות״, חיבור בין שלוש זמרות נפלאות שנפגשו במופעים עבור מפונים ברחבי הארץ – טולה בן ארי, זוהר גינסבורג ומיקה שדה. מהמפגש והמסע שלהן להביא רגעי נשימה ונחמה, הן יצרו אלבום שלם שמחבר את קולותיהן ליצירה שלמה של קשב וריפוי למקום הכואב שאנחנו בו.

״שרח – סודות, שירים, אגדות ותפילות, בין אספהאן לירושלים״ הוא מופע נשי מוזיקלי רב־דורי המביא את סיפורה של שרח בת־אשר, תוך שזירת מדרשים, שירים וסיפורי אגדה מהמסורת היהודית, הפרסית והערבית־יהודית. זוהי דמות נשית מקראית שזכתה לחיי נצח, לכוח ולהשפעה, ובמסורות היהודיות של איראן (פרס) – היא דמות משמעותית עד היום. זהו מופע מחזק ומעורר השראה ויופי מוזיקלי.

המופע ״מעברים״ של יונתן אבישי אנסמבל כולל חבורה של מוזיקאים מדהימים אחד אחת, שמייצרים יחד משהו שהוא גם המהות של מוזיקה בעיניי (קשב, חיבור ויופי) וגם כמעט מעבר לזה. כי כשהאמנות טובה – הפעפוע בינה לבין החיים הוא ערוץ פתוח.

בתכנית עוד מופעים רבים שהאיכות הזאת טבועה בהם. כי, כאמור, זה המצפן של כל הפסטיבל הזה. יש גם מגוון של מופעי מחול, כולל מיצב וידאו מרגש שמדבר את השפה של הנגשה לעיוורים ופותח שיח מרתק על מהו מחול; וגם מופע השתתפותי, מופעים קצרים וארוכים. ייערך גם מופע טקס השתתפותי שנוגע בעדינות באבל המגוון שאנחנו בתוכו והוא בתוכנו, ועוד ועוד.

כשחשבנו על מופע הפתיחה של הפסטיבל ניסינו לדמיין את הרגע הזה של הנשימה שהקהל חווה. הרגע הזה שבו יוצאים מהאולם עם קצת יותר אוויר בריאות. וגם הבנו עד כמה הקול הנשי נחוץ עכשיו ושאפנו לחזק אותו, לתת לו במה גדולה ויפה. בשנה הזאת נחשפתי גם באופן אישי לעולמות הטקס והעיסוק באבל, לכמה עוצמה של חיות יש בעיסוק הזה, ועד כמה העיבוד הזה נחוץ בחברה הדואבת שלנו.

חוויתי בעבר את התופעה הזאת שנקראת הופעה של יעל דקלבאום: האנרגיה הסוחפת שלה, השיתוף של הקהל שגורם לכולנו לשיר, ולו לרגעים. איזו תחושה של קדושה ויופי ותקווה יש בו. התגלגלנו עם כמה רעיונות למופע פתיחה וכל פעם שחשבנו שבחרנו – משהו השתבש.

כשחזרנו לרעיון של מופע טקס נשי שיעל מובילה עם אורחות מדהימות שכל אחת מביאה איתה עולם – הרגשנו שמצאנו את המקום הנכון, ו״ספינת האם״ החלה את ההפלגה שלה בדרך אלינו. אני חושבת שהמופע הזה, עם הדורות והסגנונות השונים של האורחות הנפלאות (לאה שבת, מורין נהדר ועלמה גוב) מצליח להיות מגדלור שלאורו אפשר לראות את כל התוכנית האמנותית.

בסופו של דבר, הבחירה בקו של ריפוי ואיחוי היא לא רק בחירה אמנותית. היא הבחירה באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות ואיזה חלק לקחת בתוכה; איזה שיח אנחנו רוצים לטפח; איזו תקווה אנחנו בוחרים להחזיק גם כשהכול מרגיש קשה. ואולי בזה בדיוק טמון הכוח הגדול ביותר של האמנות – ליצור לרגע מרחב שבו אפשר לנשום, לחלום, לקוות.

---

פולי גלצר היא המנהלת האמנותית של פסטיבל ירושלים לאמנויות, שיתקיים בתאריכים 1-3.12 ברחבי העיר ירושלים