אסתר ברסקי חזרה מהביאנלה לאיור בברטיסלבה עם תקווה וקצת יותר שפיות

יובל: הי אסתי, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו?

אסתי: הי יובל, אני בסדר גמור, תודה 🌸 מחפשת את עצמי אחרי קיץ ארוך

יובל: קיץ שלא נגמר, אנחנו בסוף נובמבר ויש 30 מעלות בחוץ. תני לנו רגע תקציר של השנה האחרונה: סיימת תקשורת חזותית בבצלאל בשנה שעברה, מה עבר עליך מאז? ואז נגיע גם לביאנלה לאיור בברטיסלבה

אסתי: אחרי שסיימתי את הלימודים ארזתי הכל ו״ברחתי״ לתל אביב, עם חור בכיס ותקווה להזדמנויות בעיר הגדולה. ההזדמנות בהחלט הגיעה כשהתחלתי לעבוד עם ערן שגיא (סופר וקולנוען) על נובלה גרפית שעוקבת אחרי החוויות שלו כמורה תיכון – אני על האיורים והוא על הטקסט.

לצד זה התחלתי להתכלכל מהתשוקה השנייה שלי שהיא חינוך ובמשך שנה הייתי גננת עם ילדים מתוקים וצוות נפלא. במהלך השנה כל הזמן ניסיתי להכניס את עצמי לעוד מרחבים של מאיירים – השתתפתי בתערוכות ויוזמות שונות, למדתי מלא על איזה מיזמים קיימים, איך לגשת לקולות קוראים, ומה דורש כל העסק הזה.

 עד שלבסוף קיבלתי את ההזדמנות הנפלאה של להשתתף בביאנלה לאיור בברטיסלבה שהתקיימה באוקטובר. השנה אני כבר לא ממשיכה בגן ולכן החיפוש העצמי…

יובל: יפה. בואי נמשיך לביאנלה, אירוע מקסים שהיה לי הכבוד לשפוט בו במה שנדמה שהיה לפני מיליון שנה בעידן אחר, אי שם ב־2019. למה נסעת? 

אסתי: נסעתי כי רציתי לראות מה קורה מעבר לגבולות הארץ שנמצאת כל כך עמוק במלחמה ואבל. אני מודה שלא הבנתי ב־100 אחוז מה בכלל הולך להיות. המשמעות של זה הרגישה לי קצת כמו אולימפיאדה, כי יש כל כך הרבה אנשים מכל מיני מקומות שונים ומתחשק להבין ולהכיר – משהו קצת מתוק ונאיבי

יובל: ומה זה אמר מבחינתך להשתתף?

אסתי: נסעתי מטעם הנציגות הישראלית של הביאנלה במטרה לשמור על קשרים תרבותיים עם סלובקיה, ובתוך כל האירוע הענק הזה השתתפתי בסדנה של מאיירים צעירים (במקרה הזה היינו רק מאיירות). בביאנלה עצמה גיליתי שזה אירוע שהתחיל כשסלובקיה עוד הייתה תחת המשטר הסובייטי, ובגלל שהם הצליחו להיכנס תחת כנפיהם של אונסקו, הייתה להם הזדמנות להרבה יותר חופש אמנותי. 

הסדנה שהייתי חלק ממנה מתקיימת כבר כמעט 60 שנה. היו שם אנשים מבוגרים, מאיירים מבוססים שגם היו בסדנה הזאת לפני המון שנים ועוד מתרגשים מלהזכר בה. היא התרחשה בתוך טירה ליד ברטיסלבה, שם ישנו, אכלנו ועבדנו בליוויו של מירו, מאייר סלובקי וותיק

בהתחלה היינו מאוד מנומסות והתעלמנו מפוליטיקה. אחרי כמה לילות התקרבנו והרגשנו בנוח לשאול אחת את השניה שאלות של ״ואיך זה היה אצלכן?״. זה היה מרתק לשמוע מה הצד השני חושב או יודע. לקראת הסוף הבטחנו אחת לשניה שניפגש בדובאי

יובל: מה עשיתם שם?

אסתי: העבודה הייתה ממש חופשית והמטרה החומרית הייתה ליצור שלושה איורים תחת נושא מאוחד (השנה התעסקנו בחרקים) – אבל המטרה הגבוהה יותר הייתה גם לייצג את התרבות האישית של כל אחת, וגם לבוא בראש ולב פתוח לשמוע מה שאר המאיירות מביאות לשולחן

יובל: איך לדוגמה זה בא לידי ביטוי?

אסתי: אני בחרתי את הסיפור של המלך שלמה והדבורה, בשביל הייצוג היהודי ישראלי. הנציגה של אינדונזיה איירה איך אוכלים אצלם כל מיני סוגי חרקים, וזה מפתיע כמה שתגובות של אנשים הופכות להיות פחות שיפוטיות כשמנגישים את התוכן בצורה רגישה. החלק הקסום באמת היה לעבוד שוב סביב שולחן גדול בקבוצה, כמו בלימודים

יובל: כמה מאיירות הייתן בסך הכל ומאיזה מדינות הן הגיעו?

אסתי: היינו תשע, מאינדונזיה, יוון, פינלנד, איראן, סין, ברזיל, ארגנטינה, קרואטיה ואני. היו אמורות להגיע עוד שתי מאיירות מלבנון ורוסיה שלא הצטרפו בסוף

יובל: טוב הכי מסקרן זו המאיירת האיראנית, במיוחד כשכל זה קרה 4 חודשים אחרי המלחמה עם איראן. אני זוכר שכששפטתי היה בשופטים מאייר מאיראן ומאוד הסתקרנתי איך יהיה, ובסוף היה ממש נחמד, כל כך הצטערנו שאנחנו לא יכולים לבקר אחד את השני בטהרן ובתל אביב

אסתי: אני חושבת שבהתחלה היינו מאוד מנומסות ונורא התעלמנו מהנושא ובכללי מפוליטיקה. אחרי כמה לילות התקרבנו והרגשנו בנוח לשאול אחת את השניה שאלות של ״ואיך זה היה אצלכן?״. זה היה מרתק לשמוע מה הצד השני חושב או יודע. לקראת הסוף הבטחנו אחת לשניה שניפגש בדובאי!

יובל: נחמד! מה את יכולה לספר על האיורים של שאר המשתתפות? יש כזה דבר איור יווני? או קרואטי? או ארגנטינאי? או שכל אחת מפתחת את הסגנות שלה ואנחנו ב־2025 ויש טרנדים בינלאומיים

אסתי: הממ… גם וגם. היה קו מקשר בין המאיירות האירופאיות – קו יותר קלאסי, צבעי מים, פלטה רגועה – אבל במאיירות מהמדינות היותר חמות כמו ברזיל, אינדונזיה וישראל היה משהו יותר צבעוני ואנרגטי.

בסופו של יום לא הייתי יכולה לנחש מאיפה כל מאיירת הגיעה רק על סמך הסגנון האיורי. אולי רק אצל המאיירת הסינית שבאמת נטתה לשילוב של מנגה עם צבעי מים סינים מסורתיים יותר

יובל: ספרי על האיורים שאת איירת, לסיפור המלך שלמה והדבורה?

אסתי: הדבורה עוקצת את המלך שלמה באף ובתמורה בעתיד היא עוזרת לו לפצח את חידתה של מלכת שבא. מאוד נהנתי לחזור לפולקלור היהודי, זה עזר לי להיזכר בדברים המשמחים והקלילים יותר שיש לנו.

החלטתי להשתמש בטכניקה של מגזרות נייר ופסיפס. זה היה מלחיץ כי זאת הפעם הראשונה שעבדתי ככה

יובל: ומה בסוף קרה עם כל האיורים, איפה הצגתן אותם?

אסתי: הם הולכים להיות מוצגים בתערוכה שמוקדשת לסדנה בביאנלה הבאה, וכנראה שגם בבניין העירייה בפריז 🙂

יובל: נייס. בביאנלה עצמה יצא לכן להסתובב? איך היה לראות כל כך הרבה איורים מכל העולם? ממה הכי התרשמת?

אסתי: כן! הייתה תערוכת רטרוספקטיבה עם איורים מדהימים בסגנונות שאנחנו כבר לא רואים כל כך היום – הרבה יותר אפלים ומלאים בפרטים ואקספרימנטליות. התערוכה העכשווית הציגה מאיירים מכל קצוות תבל, ושם היה ממש יפה לראות מה הנטייה הסגנונית של כל מדינה ופשוט לגלות מאיירים והשראה שלא הייתי מגיעה אליה באינטרנט.

חלק מהמאיירים גם הגיעו לביאנלה עצמה ולשמוע אותם מדברים על תהליכי עבודה היה מעורר השראה ומלמד. הכי התרשמתי ממדינות דרום אמריקה – תמיד מרגיש לי שהכל סביב אירופה ואמריקה ולא ציפיתי לרמה כזאת גבוהה של איור

יובל: לגמרי. מה עוד? מה הלאה? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שניפרד?

אסתי: כן, בתור ישראלית מאוד חששתי מהתגובה של בחורות צעירות ומודעות חברתית. אני חושבת שחשוב לזכור ולומר שבסוף כשאנשים ניצבים מול בני אדם ולא מול רעיונות השיח נראה אחרת לגמרי, במיוחד כשקיימת חדוות יצירה שמחברת אותנו.

אותי זה החזיר לארץ עם תקווה וקצת יותר שפיות. אנחנו בקשר עד היום ואפילו מתחילות לעבוד על ספר ילדים משותף לכולנו, הקשרים האלה הם הכי נדירים שיש! חשוב לשמור עליהם