הגר בן אשר על ״ילד רע״: הומור וסטורי־טלינג, הם הגאולה

יונתן: הי הגר, מגיעים לך הרבה שבחים ומחמאות על הסדרה ״ילד רע״ (הוט, נטפליקס), דרמת התבגרות בהשראת תקופת נעוריו של הקומיקאי דניאל חן, שאת ביימת וחתומה עליה כיוצרת במשותף עם רון לשם ודניאל חן, שגם מככב בה. במרכזה, נער שמסתבך בפלילים ונשלח למציאות הקשה של הרחוב ושל מוסדות סגורים, בהם בית כלא לנוער, וניסיונות ההישרדות שלו בתוך מערכת אלימה וחסרת מוצא.

עד כה הסדרה זכתה להכרה רחבה, כולל זכייה בפרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, פרס בפסטיבל ברלין לסדרת הדרמה הטובה ביותר ואף מועמדת לפרס האמי הבינלאומי. ריספקט. ובאופן אישי, בעיניי זו סדרת מופת, ואני כבר מחכה לראות לאן היא עוד יכולה להתפתח

הגר: זה מרגש לשמוע, תודה

יונתן: את חוזרת הרבה למקומות די אפלים וקשים. מאיפה המשיכה הזו, מה יש במרחבים כאלה שממשיך לעניין אותך כיוצרת?

הגר: זה יפה שאתה קורא לזה מרחבים. לא ניסחתי לעצמי את זה ככה אף פעם, כי מרחב נתפס כמשהו עם הוויה בהירה דווקא. ואז אני חושבת, שאולי המרחב האפל הוא דווקא מקום בהיר. או לפחות מקום שאפשר למצוא בו אור

יונתן: אז דווקא בבדיון ״החשוך״, את מוצאת את האור?

הגר: כנראה. אני חושבת שגם ב״ילד רע״ וגם ב״נשים מתות מהלכות״, שני מקרים של מציאות קשוחה ואפלה – יש הרבה חמלה וחסד ואופטימיות והומור. ואולי זה החוט המקשר. אולי אפילו ב״פורצת״ יש את הקיום הכפול הזה. ב״הנותנת״ ו״משעולים״ עדיין לא ידעתי שאפשר להשתעשע. או שכדאי להשתעשע

יונתן: לדעתי כדאי. לא?

הגר: כדאי ואף רצוי. אבל זה משהו שההתבגרות מלמדת אותך, לא לקחת את עצמך כל כך ברצינות

יונתן: הזכרת כמה יצירות שקולעות היישר לשאלה הבאה שלי: בעבודות קודמות שלך עסקת לא מעט בחוויות של נערות ונשים. כאן את מספרת סיפור של ילד בעולם גברי מאוד – לפחות סטראוטיפית (אולי גם ז׳אנרית?). זה דרש ממך שינוי בגישה או בכלי עבודה?

הגר: אני לא בטוחה שזו הבחנה מגדרית. כל דמות מטופלת בצורה אחרת, כמו כל ביט סיפורי או רפליקה. לפני ״ילד רע״, חשבתי שיותר ״קל״ לי לכתוב נשים. דווקא הופתעתי מכמה כיף היה לכתוב בנים ולחשוב בנים ולביים בנים. למזלי, אני חיה בבית עם שלושה 😊 הם היו אבני דרך בתהליך. ויכול להיות שאם משהו ב״ילד רע״ דרש שינוי גישה, זה קשור בעבודה עם כל כך הרבה צעירים שחלק גדול מהם לא היו על סט צילומים בחיים

הסטנד אפ צולם אחרי שכל הפרקים היו ערוכים. הקטעים האלה הם פחות ״להצחיק״, ועובדים יותר כמו מקהלה יוונית, או כמו טוויסט קומי. הסיפור ״הטהור״ הוא לא קל לעיכול, ומשהו בהבלחות האלה החוצה מוסיף מימד, שובר את הטרגדיה

יונתן: כצופה שרוב ילדותו מול המסך גדל על סיטקומים, הרגעים האלה שדניאל חן עומד על הבמה ועושה סטנד־אפ הזכירו לי קצת את סיינפלד. אבל בניגוד מוחלט, זה לא רק לטובת הפאנץ׳ ליין. זה דווקא מעמיק את הכאב ולא פחות חשוב את האמפתיה. איך נולד הרעיון לשלב את רגעי המופע האלה?

הגר: זה היה תהליך הבנה ארוך יחסית. כבר בתסריטים שילבתי את זה בכל מיני מקומות, אבל לא צילמנו את זה מיד. למעשה, הסטנד אפ צולם אחרי שכל הפרקים היו ערוכים, ובגלל זה הקטעים האלה הם פחות ״להצחיק״, ועובדים יותר כמו מקהלה יוונית, או כמו סיפור פצוע עם טוויסט קומי.

אני חושבת שזה נכנס לסדרה כי הסיפור ״הטהור״ הוא לא קל לעיכול, ומשהו בהבלחות האלה החוצה מוסיף מימד, שובר את הטרגדיה, ובגלל זה בסופו של דבר, משלים את הרעיון של הסדרה – שאומר שהומור וסטורי־טלינג, הם הגאולה

יונתן: זה נכון גם לגבי ההבלחות האנימציה? הקטעים המצויירים? כי גם הם, בתוך עולם שרובו ברוטאלי, ריאליסטי, נראים שיש להם תפקיד

הגר: צודק מאד. זה סיפור הפקתי קלאסי. מעניין?

יונתן: בטח מעניין

הגר: אז ככה: בפרק חמש, הפרק שדין לא בכלא, ומסתבך עם הסמים, יש סצנה שהוא בורח מהדילרים כי איבד להם את הסמים וחייב להם כסף וכו׳. זו סצנת מרדף וירי מורכבת, ובגלל שעבדנו בלחץ כל כך גדול בצילומים, נשארתי עם שעה וחצי לצלם את הסצנה. כלומר – בלתי אפשרי. ואכן, צילמתי אותה לא מספיק טוב, ובעיקר – לא הצלחתי להעביר בה את הקומיות והסלפסטיק שרציתי לספר את הסיפור דרכם.

אז, אחרי שערכנו, והבנתי שאני עדיין לא מצליחה להפוך אותה למצחיקה, פניתי אל רועי ניצן (וסטודיו פוטיומקין הגאונים), ואמרתי לו – בוא נעשה שטויות. ״פיו פיו״ כמו בסרטים מצוירים של פעם. כל כך אהבתי מה שהוא עשה, אבל אז הבנו, שאולי זה מוזר שזה מופיע פעם אחת בסדרה, ושכדאי ללכת עם זה עוד צעד ולהניח את זה במקומות שישמחו אותנו. אז ככה עשינו

יונתן: לדעתי זה מהדברים היותר מגניבים בסדרה. ויש לא מעט. הסדרה התקבלה היטב גם אצלנו בזירה המקומית וגם בינלאומית. מעניין אותי לדעת אם יש דברים שלא עוברים, איזה פער תרבותי שכזה? יש רגע, דמות או בחירה מסוימת שקהל אחד קורא אחרת מהשני, וחבל לך על הפער הזה?

הגר: אני חושבת שמאוד קשה לתרגם הומור. אני חושבת שבהקרנות בחו״ל צוחקים רק כשהילד מצחיק, כי הם בתוך חוויית החיים שלו, וסטנד אפ זה כמעט בלתי אפשרי בעיניי לחצות בשפה שאתה לא מזהה. מנסה לחשוב אם ראיתי אי פעם סטנד אפ בשפה שאני לא יודעת ונדמה לי שהתשובה היא לא. אחפש היום מי הסטנדאפיסט מספר אחד בהודו ואדווח לך (;

יונתן: עד כמה הופתעת, אם בכלל, מההתקבלות של הסדרה בעולם, למשל מהרכישה של נטפליקס – מה אמרו לך שמצאו בה?

הגר: הופתעתי, ודאי, כי אנחנו במקצוע שאף פעם אי אפשר לדעת בו כלום, זו רולטה אחת גדולה. מה שאמרו לי רבים בכל העולם (על אף הזעם והחרם) זה שהסדרה מאד ״מיוחדת״, שלא ראו דבר כזה, ובעיקר, שדין וזורו (גיא מנסטר והבטמו פרדה) חודרים להם ללב מאד עמוק. וזה ככל הנראה חוצה יבשות ודרכונים

יונתן: עד כמה העובדה שאת פועלת בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית השפיעה על השפה שלך כיוצרת?

הגר: השפיעה הרבה. אם בעבר הייתי עסוקה בלעשות תכנים מרוחקים ושמורים ומרוחקים רגשית, אמריקה לימדה אותי את הכלים לדבר עם עוד אנשים, ולשאוף לספר סיפור שפונה אל הרגש ולא רק אל האינטלקט. מה שאני קוראת לו – גם וגם. והייתי מאד רוצה להמשיך להשתכלל בזה

יונתן: את מתארחת בקרוב באירוע ההפקות ג׳רוזלם סשנס. ממש השבוע דיברתי עם אייל בנבנישתי ודניאל זוז על היוזמה – שמרגישה כמו ממש פסגת פסגה! ועוד בירושלים

הגר: ירושלמים הכי טובים

יונתן: מה הערך של מפגש כזה בעינייך, במיוחד באקלים הגלובלי־פוליטי של היום?

הגר: ראשית אגיד שמה שהם הצליחו להרים זה בלתי נתפס. בייחוד היום. אני לא חושבת שהאורחים שבאים נענים לשני אחוז מהפניות אליהם. מגה כוכבים. אני מודה שאני מתרגשת לקראת זה מאד. המפגש הזה רב ערך כי הוא זריקת עידוד לתעשייה שלנו שחטפה מכה קשה.

אני חושבת שבישראל יש כשרונות לא נתפסים, גם בכלל, וגם פר־מטר מרובע, אבל אין מספיק מקום פה לכולם לפרוח. ההגעה של אורחים מהתעשייה, אולי תזרים לפה דם, אולי אפילו תקציבים, ואמן תתחיל להקים על הרגליים את כולנו מהטראומה. יש לזה ערך עמוק ומשמעותי, כי זה מסר הוליסטי

יונתן: מה או מי הכי מרגש אותך?

הגר: זה מרגש כי זה קונטקסט שיחה מעניין. מדברים על מחשבה, ועשייה, ואני מקווה שאצא משם עם הבנה איך להפסיק להתבכיין ולהתחיל לייצר