כל מה שחשוב ויפה
נשים מתות מהלכות. צילומים: טרנספקס
נשים מתות מהלכות. צילומים: טרנספקס

נשים מתות מהלכות: בין מה שאנושי ומה שלא

תשע נשים שמתקרבות אל מותן, כולן נידונו למוות, כולן ממתינות לו. הזמן לא רק מכתיב את סדר הדברים בסרטה של הגר בן אשר, ״נשים מתות מהלכות״; הוא חודר מתחת לעור

אשה נדונה למוות. יש לה 24 שעות עד ההוצאה להורג וזו הזדמנות אחרונה לערער. נשאר חצי יום, תכף היא עוברת מהכלא הרגיל למתקן המיוחד שבו יוציאו אותה להורג. המוות הולך ומתקרב. מה נשאר? מקלחת, ארוחה, אולי מפגש עם קרובים? היא הולכת אל המוות, הולכת ממש.

מי מלווה אותה? ומי יבוא לצפות ברגע הזה, להיות נוכח בו? אולי קרובים, אולי מי שחיכו למותה? ומה יראה מי שיוזמן להוצאה להורג? מה מאפשרים או מרשים לו לראות? ולאן הוא עצמו מפנה את המבט שלו? והנה נשארה עוד שעה, אפילו פחות. מי אחראי לרשום את רגע המוות? ולמי זה בכלל משנה?

בסרט ״נשים מתות מהלכות״ של הגר בן אשר הזמן לא רק מכתיב את סדר הדברים, אלא חודר מתחת לעור. הזמן הוא לא רק נוכחות, הוא לא רק משרטט את גבולות הפרקים והעלילה, הוא ממש מתחת לעור של הדמויות והצופים. כאילו בתוך סיפור אחד שמספרים לך, או שאת בתוכו, מכרסמת כל הזמן איזו תולעת שיש לה סדר יום משלה. היא לא מפתיעה, היא ידועה מראש, היא נמצאת מתחת לעור. 

אשה, סיפור, גזר דין

לסרט נשים מתות מהלכות יש מבנה קפדני. תשעה פרקים, תשע נשים שמתקרבות אל מותן, כולן נידונו למוות, כולן ממתינות לו. הכותרות בפתח כל סיפור מכריזות על הזמן שנותר עד ביצוע גזר הדין, הכותרות בסיום מציינות את שם האשה ואת המעשה שבשלו נגזר דינה. לראשונה נותרו 24 שעות, האחרונה היא אחרונה.

המשחק המרשים של הדמויות, הכתוביות הפותחות והסוגרות, מערערים להרף עין על המבדה של הסיפור. כותרות בשחור לבן שייכות בדרך כלל לתיעוד, כתבה בטלוויזיה או סרט דוקומנטרי. הנשים, כך נדמה, גם אם שחקניות משחקות את מותן, נראות כאילו הן נשים אמיתיות מאמריקה של עוני ושל שוליים, מחיים שוליים ושקופים של נשים שחורות או לבנות. המבנה הקפדני הזה קשור לכאורה בעובדה שהסרט הוא גרסה קולנועית של סדרת רשת של בן אשר, והפרקים משמרים לכאורה את אותו מבנה: אשה, סיפור, גזר דין. 

גרסה קולנועית יכולה היתה לדוגמה להתמקד באחת הדמויות, לספר את קורותיה, לנסות להבין איך היא ״הגיעה לזה״, מה מרגישים הקרובים לה. אבל בן אשר, גם בסרט הזה, הסרט הארוך השלישי שלה, שזכה בפרס הסרט הזר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה, לא מתעניינת בלהגן על הדמויות שלה עם פסיכולוגיה. הסברים פסיכולוגיים, טובים ככל שיהיו, מעוררי הזדהות או חמלה, לפעמים נועדו להיות שכבת הגנה למתבוננים מהצד. בן אשר בסרטים שלה מבקשת להתבונן בלי הפריבילגיה הזו שיש לפסיכולוגיה. המבנה של הסרט קשור גם בסירוב הזה.

אבל זו לא סדרה, זה סרט, ולמרות שהוא בנוי מפרקים נפרדים הכוח שלו הוא באפקט שהולך ומצטבר. כל סיפור מספר על דמות אחת, כל אחת מהן בשלב אחר במהלך 24 השעות שלפני ביצוע גזר הדין. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל הסרט כולו מתקדם על פי סדר היממה האחרונה. כך לדוגמה הדמות הראשונה מצולמת בערעור האחרון, 24 שעות לפני המיתה, אחרת מצולמת ממתינה לביקור האחרון לפני ההוצאה להורג, אחרת בנסיעה למתקן המיוחד שבו מוציאים להורג. ויש דמות שמצולמת במקלחת אחרונה, ארוחה אחרונה, צעידה אל המתקן, המעשה עצמו. 

והנה שוב הזמן. אם כל דמות היא נפרדת, הרי שהזמן הכרונולוגי מסמן את היממה האחרונה של כולן. אפשר היה לדוגמה לצלם את זו שמתקלחת נפרדת מהקרובים לה או מחכה להן לשווא; אפשר היה שבנסיעה למתקן שבו מבצעים את גזר הדין תהיה במכונית דווקא זו שמגישה את הערעור. כולן, במילים אחרות, כפופות לאותו סדר של יממה אחרונה.

הכללים מוקפדים, כולם יודעים מראש מה עושים מתי, כמה זמן מוקדש לכל פעולה, מי מלווה את הנידונה, מה אומרים, מה שואלים אותה. אבל בדיוק בתפר הזה שבין התכנון המוקפד, הידיעה של הפרטים, לבין המימוש שלהם, קורה הדבר הזה שנכנס מתחת לעור

הכללים מוקפדים, כולם יודעים מראש מה עושים מתי, כמה זמן מוקדש לכל פעולה, מי מלווה את הנידונה, מה אומרים לה, מה שואלים אותה. גם האסירה יודעת. היא יודעת מראש מה יקרה בכל שלב, ומה היא צריכה לעשות באופן אקטיבי כדי למלא את חלקה (לסיים את המקלחת, ללכת, להתיישב על הכסא החשמלי באופן מותאם) אין הפתעות. 

אבל בדיוק בתפר הזה שבין התכנון המוקפד, הידיעה של הפרטים, לבין המימוש שלהם, קורה הדבר הזה שנכנס מתחת לעור. הנה לדוגמה המקלחת. ההוצאה להורג כבר מתקרבת מאוד, גם הזמן של הסרט הולך ומצטבר, בשלב הזה של הסרט הצופה כבר יודע את הכללים, גם אלו של הסרט.

הזמן של המקלחת קצוב לא רק בגלל כללי ההוצאה להורג אלא גם מהבחינה הקולנועית. הצילום של הסצנה הזו, של אשה צעירה מתקלחת, מלא יופי, מטלטל ומרטיט. היא מתענגת על ההנאה הגופנית הקצובה הזו. באיזה אופן מוטרף זו לא רק הנאה ממקלחת, אלא זה רגע נדיר שהגוף יכול להיות משוחרר. משוחרר לא רק במילים של הרפייה ניו אייג׳ית, אלא ליטרלית, משוחרר מכבלים.

בתוך הדחיסות של הסרט, התאים הקטנים, הסורגים, הצבעים של האפור והצהוב, והאזיקים שתמיד מחזיקים איזו רגל או יד, במקלחת הזו יש איזה דבר אחר. הסוהרת שנמצאת איתה מסיטה את המבט ומאפשרת לה פרטיות. פתאום הגוף שלה הוא רק של עצמה. לעצמה. אבל דווקא מתוך הפרטיות הזו, או ההנאה, או הכבוד הזה לצניעות של הגוף שהסוהרת מעניקה לה, מתעוררת אצלה איזו תשוקה לדבר. לספר את הסיפור. זה לא רצון לחלוק, זו ממש תשוקה, כזו שפורעת סדרים.

וכך תוך שהיא מתענגת על הזרימה של המים, לובשת את בגדי הכותנה, היא מספרת לסוהרת סיפור על אהוב ליבה. הסוהרת כבולה לכללים, איזה רגש מותר להביע, איך מותר להגיב, החיוב להקפיד על זמנים. רואים עליה, על הסוהרת, שהיא מנוסה באיך להיות שקופה בתוך הדבר הזה, באיך לשמור גם על עצמה.

אבל הצעירה רוצה ממנה דבר אחר. היא לא רוצה רק הקשבה, היא רוצה שהסוהרת ממש תחזיק את הסיפור שלה, תהיה עדה לו. יותר מכל נדמה שהיא רוצה שהסוהרת תדע שהיא ידעה רגעים של אהבה; שהיא היתה גם יקרה למישהו. ובתוך הסיפור שהיא מספרת, והסימנים העדינים של הסוהרת שיש זמן שמוקצב גם לדבר הזה, ברגע הכמעט האחרון היא פשוט רוצה להיות יפה. היא לא רק רוצה את כל זה מהסוהרת, את ההקשבה, את הנוכחות, את היופי, היא משתוקקת לזה. הסוהרת היא הכתובת להשתוקקות הפתאומית הזו, ולזה אי אפשר לסרב.

כך, ככל שהסיפור הולך ומתמלא, ככל שתנועות הגוף של האסירה משוחררות יותר, ככל שהיא מתייחסת אל הסוהרת כאל אשה קרובה, הסוהרת מתחילה לזוז. בתחילה זו אי נוחות. אחר כך היא מתמלאת תשוקה משל עצמה. היא רוצה להיות שם במלואה בשביל האסירה. היא מבחינה ביופי. אבל יש את הזמן, סמוי וגלוי לגמרי, והוא מכתיב את הקצב והגבולות. אפשר לפרוע לרגע את המיקום שהוכתב מראש, אפשר לראות לרגע הבעה של פנים שפורצת איזה איפוק, אפשר לספר עוד ועוד פרטים, אבל הזמן שם, מתקדם, מתחת לעור.

מה זה אנושי

הדמויות, כולן, נדונו למוות על פשעים שהדעת לא סובלת. אחד השופטים שדן בבקשת הערעור על גזר הדין, מזכיר את המחויבות לאנושי. הוא לא מבטל את גזר הדין, לא על האנושי הזה הוא מדבר, אלא על החיים שנטלה. ובכל זאת בסרט האנושי נמצא במקום אחר. ההיפוך הזה של נקודת המבט, ההתבוננות בעולם דרך הסיפור של הנידונה למוות, לא רק הופך אותה לאנושית, אלא מצביע על איזה יחסים מורכבים יותר בין מה שאנושי ומה שלא.

בהרף עין של האפשרות לדעת משהו על הנשים הללו, לדעת משהו על מי שרצחו, על מה שהוא היה או לא היה בשבילן, האנושי, כמו הטוב והרע, מתגלה כיותר ויותר חמיק. פסיכולוגיה היתה פותרת את זה, נוסחה דרמטית שחושפת מניעים, שמלווה את הגיבורה לאורך ימים או שנים, היתה הופכת את הדברים לגלויים כמעט. ההתבוננות הקצובה, הסיפורים המרומזים, הדמויות שמקשיבות להן, כל אלו מאפשרים לאנושי להתגלות או לחמוק, להיות לרגע. 

birds

ונדמה שזה אולי העיקר. לכל אחת מן הנידונות למוות יש הסיפור שלה, ההיסטוריה שלה, הצבע שלה. כל אחת מהן בדרך זו או אחרת גזרה על עצמה איזה ניתוק בדיוק מאותה היסטוריה מאותו סיפור, או מאותה אנושיות שהיתה או לא היתה מלכתחילה. קשה לדעת מה קדם למה, גזר הדין החברתי או הסיפור האישי.

אין שם בכלא ההוא נשים ששפר עליהן מזלן להיוולד אהובות, אין שם נשים שלא ידעו מחסור או פחד או חיים חשופים. אין שם נשים שלא בגדו בהן בגידה איומה מכל, כמעט תמיד הקרובים להן ביותר. כמעט תמיד לא היתה להן אף פעם אפשרות לשאול מה אנושי או מה לא, או להעיד על חייהן. זו לא פסיכולוגיה, אין להן זמן ומשאבים לזה, זה בדיוק העניין. השאלה מה זה אנושי היא מסדר אחר.

באופן אבסורדי, כמעט מקומם, היממה האחרונה בחייהן היא מלאת אנושיות, חמלה, כמעט אהבה. סוהרים, עורכי דין, מוציאים להורג, כולם בתפקיד, נוהגים על פי כללי הטקס. יש מי שהמבט שלהם, הנדיבות של הגוף, מלאים חמלה. חלקם נדיבים באיזה אופן מעורר השראה, חלקם פשוט אנושיים. אני רוצה להגיד שלרגע דווקא ממלאי התפקידים הללו רואים את הנשים הללו, אבל נדמה שהאפשרות לראות אותן, השאלה מה זה לראות מישהו, כמו החמיקות של מה זה אנושי, זו בדיוק השאלה. 

תשע נשים, תשעה סיפורים, כרונולוגיה של גזר דין. זמן מדויק, קצוב, דחוס, ידוע מראש, מחניק, ומתחת לעור. נדמה כי הדמויות של הנשים בסרט נשים מתות מהלכות, נידונו למוות הרבה לפני שהן ידעו על זה בעצמן.


נשים מתות מהלכות
בימוי ותסריט: הגר בן אשר
ארצות הברית, 100 דקות
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden