בחזרה לעתיד // דנה כהן

לפני 10 שנים

״נלבש מחדש״ (Worn Again), פרויקט הגמר של דנה כהן במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר (2015), יוצר מסוודרים ישנים שנגרסו לחומר גלם אחיד, שהפך לפריטים חדשים ויוצאי דופן באמצעות תהליכי ליבוד מורכבים ושילוב עם סריגים שיצרה כהן במיוחד. הקולקציה שעסקה ביצירת יש מאין ויצירת חיים חדשים לבגדים שהשימוש בהם תם, התבססה על תהליך מיחזור שפיתחה במהלך השנה האחרונה ללימודים, שבו גרסה פסולת טקסטיל לכדי חומר גלם חדש ששימש אותי ליצירת בדים ובגדים חדשים.

״באמצעות קולקציה צבעונית, עשירה ומרהיבה, העשויה מחומרים זולים ופשוטים, הוענקו חיים חדשים לסוודרים משומשים שנועדו לגריסה ולשימוש צנוע כסחבות ומטליות״. כך נימקו חברי ועדת פרס המצויינות על שם פיני לייטרסדורף את בחירתם בקולקציה של כהן, כזוכה בפרס היוקרתי בסך 50 אלף ש״ח על יצירתיות ומקוריות בעיצוב אופנה ע״ש פיני לייטרסדורף באותה שנה.

״נלבש מחדש״, פרויקט הגמר בשנקר. צילומים: רון קדמי

״נקודת הפתיחה הייתה בחילופי הסטודנטים שעשיתי באמסטרדם בשנה שעברה״, היא סיפרה לי אז. ״השתתפתי בקורס קיימות באופנה, ולהפתעתי הוא היה קורס חובה. מאותו רגע הבנתי שנושא הקיימות רלוונטי, חדשני ומרתק.

״כשחזרתי לארץ ידעתי שאני רוצה להפיץ את המודעות לאיכות הסביבה, זה קסם לי. ראיתי בזה אופציה לקדם ערכים חברתיים אך גם אפשרות אדירה לצאת מחוץ לקופסה – לחפש חומרים חדשים, להתעסק בהם ולחדש איתם את עולם האופנה״.

התחלתי לתכנן את המשך הדרך: איך להפוך את תהליך הייצור לסטודיו עצמאי ולפתח קולקציה חדשה, לצד מחשבות על הרחבת השפה העיצובית שלי לעולמות סמוכים כמו עיצוב תעשייתי ומוצר

״זו הייתה שנה משמעותית במיוחד, הרגשתי שהחלום שלי לגעת בחומר חדש, טעון רגש ומשמעות, מתחיל להתגשם״, היא מספרת כעת. ״הקולקציה זכתה לסיקור נרחב בארץ ובעולם, והוצגה על במות נוספות – מה שיצר מעבר חד בין העיסוק המחקרי והאקדמי לעולם העשייה המקצועית. במקביל התחלתי לתכנן את המשך הדרך: איך להפוך את תהליך הייצור לסטודיו עצמאי ולפתח קולקציה חדשה, לצד מחשבות על הרחבת השפה העיצובית שלי לעולמות סמוכים כמו עיצוב תעשייתי ומוצר״.

פאסט פורוורד

נקודת הציון המשמעותית הראשונה התרחשה ב־2017, כשאושיית האופנה תמרה יובל ג׳ונס ז״ל הזמינה אותי לביקור בביתה כחלק מהתחקיר האוצרותי לתערוכה ״מקום לאופנה״ (מוזיאון ישראל, 2018). במהלך הביקור היא התרשמה מקולקציית הגמר שלי והמליצה לי להירשם לחממת מפעל הפיס למעצבי אופנה. התקבלתי לתכנית, רכשתי מכונת ליבוד משלי, ובעזרתה – ובתמיכתה של תמרה כמנטורית – יצרתי את הקולקציה החדשה שלי, ״צמיחה עירונית״.

הקולקציה שאבה השראה מתהליכי עיור מואצים הדוחקים את השטחים החקלאיים לשוליים, נושא שאני חווה מקרוב כבת לחקלאי, והוצגה בשבוע האופנה בתל אביב ובשבוע האופנה הבינלאומי בווייטנאם (2018). פריטים ממנה הוצגו גם בתערוכה ״מקום לאופנה״ במוזיאון ישראל (2018) ובביאנלה לעיצוב ואמנות במוזיאון ארץ ישראל (2023).

צמיחה עירונית, שבוע האופנה תל אביב. צילום: רותם לבל

צמיחה עירונית. צילום: רותם לבל

באותה שנה גם נפתחה בפני דלת לעולם אמנות. האוצרת שרה ריימן ממוזיאון תל אביב פנתה אליי לאחר שהבחינה בבדים שלי שנמצאו בקטלוג ספריית החומרים של מוזיאון העיצוב חולון. היא הזמינה אותי ליצור עבודה אינטראקטיבית לתערוכה הקבוצתית ״עולמות רכים״, שעסקה במגע ובחומריות. זו הייתה דריסת הרגל הראשונה שלי בשדה האמנות – ובמוזיאון שבו תמיד חלמתי להציג.

שם התערוכה והיסוד האינטראקטיבי שלה עוררו בי מחשבה על חוש המגע ועל היחסים בין חומר, גוף ופעולה. ככה נולדה העבודה ״צמיחה עירונית״ בגרסתה האמנותית, קנבס גדול (3×2 מטרים) שעליו רכסתי כפתורים המרמזים על בגדים שפורקו בתהליך הגריסה, ולצדם פיסות בד בצורת מעויין, בהשראת פאטרן הארגייל המסורתי. הצופים הוזמנו לחבר ולפרק את חלקי העבודה, לגעת בבד וליצור דימוי חדש בכל פעם.

צמיחה עירונית, מוזיאון תל אביב. צילומים: מ״ל

10 שנים אחרי

תקופת הקורונה סימנה נקודת מפנה משמעותית אצלי. כשהמגפה פרצה בדיוק חזרתי מחודש באירופה, שבו הצגתי תצוגת אופנה במוזיאון De Reede באנטוורפן ושיתפתי פעולה עם הפסנתרן טל וולקר – וגם מכרתי בגדים בחנויות, כולל אחת מול הלובר בפריז. 

ואז העולם נעצר: המעבר החד בין ההצלחה בחו״ל לבין סגר ובידוד היה מטלטל. לא היה מקום לאופנה בקושי, בטח שלא לאופנה גבוהה. אנשים הוציאו קולקציות של פיג׳מות. הבנתי שאני חייבת להתאים את העשייה למציאות החדשה.

התחלתי לעצב כריות מבדים שאני מייצרת בעצמי – צעד טבעי בתקופה שבה הבית הפך למוקד החיים. משם התגלגלתי לעשייה אמנותית אינטואיטיבית: ציורים מטקסטיל ממוחזר, שבתחילה התבססו על דימוי פשוט של פרח, ובהמשך הפכו לסדרת רפרודוקציות של ציורי טבע דומם מתקופת תור הזהב ההולנדי. הסדרה נמכרה כמעט במלואה ביריד ״צבע טרי״ (2021) במסגרת חממת האמנים, וחיזקה בי את התחושה שמצאתי בית חדש ביצירה האמנותית.

טבע דומם, חממת האמנים, צבע טרי. צילומים: מ״ל

במעבר לשדה האמנות החלטתי להירשם ללימודי התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל כדי להעמיק לתוכו. הלימודים הכניסו אותי לשיח, רגשי יותר וגם תוכני יותר. הכרתי עוד אמנות טקסטיל, חקרתי עוד חומרים בסטודיו שלי, ששימש לי כמו מגרש משחקים להתנסות בעוד תגובות של חומר. 

נחשפתי גם לאמנות במרחב הציבורי ולעבודות תלויות חלל שמצאו מקום מיוחד אצלי בלב. אני חושבת שזה מתחבר לי למשאלה שהיצירה תצא מהסטודיו, כמו שבגד שלובשים הולך איתך ביחד ברחוב.

התנסיתי בעבודת תלויית חלל בקורס קוביה לבנה בעבודה ״התפוררות״ שיצרתי עבור חלל המצוי בשלבי בניה בשער 5 באיצטדיון בלומפילד. השתמשתי ב־11 צעיפים פגומים, מתוך פס הייצור של חיים פילמוס, בעל מפעל סריגה שאני עובדת איתו הרבה שנים. בית״ר ירושלים מתארחת בשגרה בטריטוריה הזו ובפעולה של פרימה נפרמה האיקונוגרפיה לכדי דימוי מופשט המתנשא לגובה רב של ארבעה מטרים. שלד המבנה מתלכד עם שלד הסריג.

היפרמות, שער 5, אצטדיון בלומפילד. צילומים: דניאל חנוך

זיכרון תנועה, פרויקט הגמר בתואר השני באמנויות בבצלאל. צילומים: דניאל חנוך

בפרויקט הגמר בבצלאל יצרתי עבודה תלויית חלל בשם ״זיכרון תנועה״ (2024) שנוצרה עם תחילת השבעה באוקטובר בהנחיית האוצרת הדס מאור. העבודה מבקשת לבחון את האפשרות לצאת ממשברים דרך ההתבוננת על הטבע שממשיך לשרוד מול ההרס שגורם האדם. 

הושפעתי מאוד מהשיר ״בוגנוויליה״, חלק מהאלבום ״עוגן במים״ של אביתר בנאי (2023) ששימש אלבום תגובה לשבעה באוקטובר. בשיר מסופר על חבר שלו שנמצא במילואים בעזה ומבחין בפרח בוגנוויליה ורוד שפורח מתוך העשן השחור, ומתאר רגע פליאה שבו הוא מבין כמה עדינה ועצומה התנועה שצומחת מתוך האימה, ושהחיים פורצים מתוך המוות. השיר הזה נתן לי את ההבנה שהחיים שזורים במוות ואת התקווה שהטבע פה וממשיך לשרוד ולנוע. רציתי להעביר את התחושה הזו.

העבודה עושה שימוש ברשת חקלאית שמצאתי בשדה החקלאי של אבי, שאליה חיברתי סריגים פרומים (ומצאתי במפעל סריגה) באמצעות ליבוד מחטים. שני חומרים טעונים במשבר העיור והטקסטיל עוברים פעולה של דקירת המחטים שהיא גם פעולת החיבור, ויחד מייצרים יריעה חדשה, טריטוריה המדמה אורגניזם חי בחלל באקדמיה. תנועת האוביקט ביציאתו אל החלון מרמזת על הניסיון לתפוס אחיזה במרחב הדחוק ובעידן הגיאולוגי הנוכחי – עידן אנתרופוקן (האדם).

גלרית חוץות. צילומים: דניאל חנוך

מיד לאחר מכן הוזמנתי על ידי האוצרת גבי המבורג־פימה להציג בגלריית המרחב הציבורי בירושלים חוץות. מאז העבודה מטיילת ומשנה את צורתה בהתאם לחללים שבה היא מוצגת.

כיום אני עושה בעיקר אמנות, מעבירה סדנאות והרצאות, מוכרת ומציגה בגלריה קורידור ועובדת על מיצב חדש למוזיאון העיצוב חולון. אני משלבת את העשייה האמנותית עם עבודה בשדה החקלאי של אבי, שמזינה אותי וגם את האמנות שלי וזה מרגיש לי הכי סימביוטי ככה. 

בימים אלו אני מציגה בתערוכה ״חי צומח עיר״ בבית ליבלינג שאצרו לימור יוסיפון גולדמן ושירה לוי בנימיני. התערוכה מוצגת לציון 100 שנים לתכנית גדס לעיר הגנים של תל אביב, והיא תהיה פתוחה למשך חצי שנה.

בעוד 10 שנים

בעוד עשר שנים אני מקווה להמשיך לטייל עם היצירות שלי, לאו דווקא במובן הגיאוגרפי, אלא במובן של התפתחות, דיאלוג ותנועה בין תחומי יצירה שונים. אני רוצה להמשיך לטוות פרויקטים שמערבבים בין אופנה, אמנות, סביבה וחומר – ולהעמיק עוד בחיבור שבין האישי לקולקטיבי, בין אדמה לטקסטיל, בין זיכרון לחומר.

אני מדמיינת את עצמי יוצרת שיתופי פעולה עם אמנים מתחומים אחרים, אולי גם מלמדת ומלווה יוצרים בצמיחה שלהם. למדתי בעשור האחרון שהעשייה שלי ניזונה מהמפגש בין אנשים, חומרים, רעיונות ומקומות. אני מקווה שאמשיך להיות בתנועה הזו.

אולי יעניין אותנו גם

מוזיאון הטקסטיל בטילבורג, הולנד, מתמחה באמנות ובחדשנות טקסטילית, מעוצב מהמם וכולל ספרייה עשירה וארכיון מעורר השראה.

״רוחות שדה״ בתערוכה ״חי צומח עיר״, בית ליבלינג. צילומים: יעל שמידט