יוניל // Unfurl של אסף אבידן

הפרטים הטכניים

ארט, עטיפה גרפית ועיצוב לאלבום החדש של אסף אבידן – Unfurl. את האלבום אפשר למצוא בכל חנויות התקליטים הקרובות לביתכם (אני מניח) ואת העטיפה הראשית אפשר גם לראות בספוטיפיי, אפל מיוזיק או איפה שאתם שומעים מוזיקה. אסף יופיע בהיכל התרבות עם תזמורת בניצוחו של מאסטרו תום כהן ב־26-27.1.

מי אני

יוניל, אמן, מאייר ומעצב גרפי שמנסה לשלב בין כל העולמות האלה ואף פעם לא יודע איזה מהם הוא הכי אוהב. אני יוצר הדפסים ידניים ודיגיטליים, ציורי מקור וקולאז׳ים, וגם עיצוב וארט לאלבומים, פוסטרים ואיורים לטי־שירטים. בין השאר עבדתי עם התדר, מוזיאון ישראל, הספרייה הלאומית, רועי ריק, טאטרן, רון מיניס, Girl Scout, Adrian Quesada, Left, יוני מירז, The Amazons, רונה קינן, My Blue Van, Mastodon, HP, WeTransfer, Pan Macmillan Publishers.

העבודה

העבודה על Unfurl התחילה משיחות עם אסף, כמו בכל אלבום. מה שאני אוהב בשיחות עם אסף הוא שהרבה פעמים הוא מגיע לשלב הארט עם רעיון וכוונה ומחשבה. הוא סיפר לי על הרצון לייצר עולם סינמטי, ומשם עלתה ההשראה של כרזות סרטים ישנים, בעיקר כאלה משנות ה־50 כמו סרטי מתח של היצ׳קוק וגם כרזות של סול באס.

במקביל, הוא שלח לי צילומים של צמחי שרך צעירים שעדיין מגולגלים בתוך עצמם, יחד עם פוסטרים ישנים עם צורות גיאומטריות ספירליות. כך נולדה השפה של פתיחה מול התכנסות, התפרקות מול התהוות. זו גם הליבה של האלבום: הפחד מקילוף האישיות עד כדי אובדן, והמתח בין להיחשף לעולם לבין להיאבק על האופי שלך ולהישאר סגור.

הבחירה בסילואטות, בצבעוניות מצומצמת, בטקסטורות גסות ובטיפוגרפיה שמזכירה כרזות קולנועיות – נבעה מהעולם של סרטים ישנים, ומהניסיון לייצר פוסטר של סרט דמיוני שמתכתב עם רוח האלבום

החיבור לשפה של סרטים ישנים היה טבעי ומיידי, כי זה עולם שאני אוהב ומכיר. עבדנו יחד כדי להבין מה מספר את הרעיון באופן הכי מדויק. הבחירה בסילואטות, בצבעוניות מצומצמת, בטקסטורות גסות ובטיפוגרפיה שמזכירה כרזות קולנועיות – פשוט נבעה מהעולם הזה, ומהניסיון לייצר פוסטר של סרט דמיוני שמתכתב עם רוח האלבום.

כחלק מההשראה של עולם הפוסטרים הישנים יצרנו גם פוסטר דו צדדי בתלת־ממד, כזה עם הפרדת צבעים של אדום וכחול, כמו פעם, שאפשר לראות אותו במלואו רק עם משקפיים מיוחדים. כל תקליט כולל את הפוסטר הזה ומשקפי תלת ממד שמצורפים.

ברמה הסגנונית, השימוש בקולאז׳ הוא שפה שאיתה אני הכי מרגיש חופשי, גם בעבודותיי האישיות יותר. אני תמיד מרגיש שהוא מאפשר לי אינסוף כיוונים ללכת איתם קדימה ואחורה מבלי לחשוש.

אני מעצב את רוב עטיפות האלבומים של אסף מאז 2012, ויש בינינו שיח פתוח ושפה שנבנתה עם השנים, הניסיון וההיכרות, אבל זה האלבום הראשון שבו הרגשתי שאני בא לידי ביטוי גם כאמן ולא רק כמעצב. בשבילי זה רגע חשוב ומרגש.

תעבירו את זה הלאה

אני סאקר אמיתי של הפורמט הפיזי – תקליטים, דיסקים, פוסטרים או טי־שירטים, ואשמח לראות את העבודה בבתים של אנשים. תקליט מוחשי מרגיש לי כמו המקום הטבעי של העבודה. זה האופן שבו היא חיה באמת: מודפסת, מוחזקת, עם הפוסטר, עם המשקפיים, עם החוברת והליריקס והריח של הדיו על הנייר.

פלוס אחד

העבודה ״השושנה והזמיר״, שנוצרה בהזמנת מוזיאון ישראל באוצרותה של ליזה לוריא, היא סדרה של עשרה דימויים שנבנו כתגובה לעבודות שהוצגו בתערוכה באותו השם, ולתיאורים מחיי החצר הפרסית בתקופת קאג׳אר. זו הייתה הזדמנות נדירה עבורי להיכנס אל מאחורי הקלעים של המוזיאון, להיחשף לאוביקטים היסטוריים מרהיבים, לסיפורים ולתרבות שלא מאוד הכרתי עד אז, ולחבר את כולם אל השפה האמנותית שלי.

העבודה אפשרה לי להעניק פרשנות אישית (ובאיזשהו מקום גם הומאז׳ מתוך יראת כבוד) כמעט נטולת מגבלות לעבודות שהוצגו בתערוכה, והיא אחת הסדרות שאני הכי מחובר אליהן. בהמשך גם הפקתי ממנה סדרת הדפסי משי במהדורה מוגבלת. זו סדרה שאני חוזר אליה לא מעט, ומרגיש שהיא מסמנת משהו מהותי בדרך שלי.